תחתונים, גופיות ומלחמות
מה קורה כשסרט תיעודי חוזר אל מלחמה ישנה כדי לספר לנו משהו על המלחמה שאנחנו נמצאות בתוכה עכשיו? כיצד שיר שנכתב ב-1973 מתוך געגוע ומכתב ממלחמה, ושב וקיבל חיים חדשים כשיר גבורה של לוחמות ב-2023, יכול פתאום להיקרא אחרת לגמרי – כשמחזירים אליו את קולותיהן של נשים אחרות מאותה מלחמה עצמה? וכיצד סיפורי נשים משנת 1973, שהשתמרו בארכיון, מדברים פתאום עם חוויותיהן של נשים במלחמה הנוכחית? טל ניצן כותבת לבחברת האדם על הסרט התיעודי תחתונים וגופיות של סמדר זמיר, ועל הפער והדמיון בין שתי המלחמות, על גבורה נשית שאינה נמדדת רק בקרב, ועל השאלה מי בכלל מספר/ת את סיפור המלחמה:
"… אין לך מה לדאוג, כאן נהדר, מפגיזים כהוגן, באמת שלא חסר דבר. … אין לך מה לדאוג, פה קייטנה, ועושים שמח ואתמול היה אפילו פנאי להתקלח. … אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח, ובין הפגזה להפצצה, יש זמן לנוח… שלחי לי תחתונים וגופיות, כאן כולם כבר כמו חיות, נלחמים כמו אריות, מורל ממש גבוה. … מותק לא לשלוח לי עוגה." [תלמה אליגון-רוז, 1973]
בנובמבר 2023, לבקשת קבוצת לוחמות מילואים, תלמה אליגון-רוז חזרה לשיר אין לך מה לדאוג (תחתונים וגופיות) שכתבה ב1973 בהשראת גלויה ששלח לה אחיה ששירת כלוחם במלחמת יום הכיפורים, וכתבה לו "נוסח נשי." המילים שהתייחסו במקור לחוויות המלחמה של החיילים עובדו ללשון לביאה ומשרד הפרסום McCANN עיבד אותו לסרטון תמיכה בלוחמות: "רוח הלוחמות תנצח." הסרטון התמקד בצילומי לוחמות אנונימיות באימונים שונים, לצד תמונותיהן ותיאור פועלן של שבע נשים שגבורתן בזמן מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר הפכה מוכרת ולמקור גאוה במיינסטרים הישראלי: סא"ל א', לכדה 15 מחבלים בישוב יתד; רב פקד מ', נלחמה פצועה מתחנת המשטרה בשדרות; סרן ק', חיסלה עם צוות הטנק מחבלים בעוטף; סרן נ', חתרה למגע וניטרלה מחבלים בבסיס; סא"ל י', סיכלה שלושה מחבלים בבסיס; סרן י', נלחמה עם פיג'מה ואקדח והצילה תושבים; וענבל ליברמן, שתחת פיקודה אף מחבל לא חדר לניר עם. בכך הסרטון סימן את מה שלומסקי- פדר וששון-לוי מכנות "השיח המגדרי החדש בצבא לאחר השבת השחורה" (2024:33).
תחתונים וגופיות 1973 / 2025
בסרטה החדש, תחתונים וגופיות, גם סמדר זמיר חוזרת אל אותו השיר ומחברת "נוסח נשי," של המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. זמיר מציגה סיפורי מלחמה של נשים (יהודיות) ממגוון מיקומים חברתיים ויוצרת פסיפס חזותי של השגרה ושל האתגרים בעורף בזמן מלחמת יום הכיפורים ובשנת החירום שלאחריה. כל הסיפורים הללו מסופרים בגוף ראשון כפי שהשתמרו בחומרי ארכיון, צילומים תיעודיים ותשדירי שירות שנוצרו בתקופת המלחמה ונשזרים בטקסטים שנשים כתבו באותה התקופה, ומוקראים בדיעבד על ידי הכותבות עצמן או על ידי שחקניות.
עם פרוץ המלחמה הוכרז גיוס מילואים כללי ומאות אלפי גברים בין הגילאים 18-55 נעלמו מהמרחב האזרחי. קטעי הארכיון מזכירים לנו שמדובר בתקופה בה ישנה חלוקה מגדרית תעסוקתית ברורה, וגיוסם של הגברים יוצר מחסור משמעותי בכוח אדם המשפיע באופן ממשי על התנהלות המשק. זמיר מראה לנו שבדומה למצבים מוכרים ממלחמות העולם (כמו רוזי המסמררת), נשים התגייסו ליצירת רציפות תפעולית. אנחנו רואות נשים שמספרות שלמדו לנהוג בטרקטור ולטפל במשק החקלאי; נשים שבהעדר נהגים מתנדבות לנהוג במשאיות ובאוטובוסים ונשים שעובדות בסדנאות לבניית מטוסים.
עבור נשים אחרות, סיפורי המלחמה מתמקדים בהתמודדות עם מציאות של מחסור במצרכים, מחסור בשירותים חיוניים ואלימות מסכנת חיים. כיצד "עשייה של נשים" מתרחבת בזמן מלחמה? אנחנו שומעות נשים שמספרות איך הן מכינות מקלטים להתקפה, רצות אליהם עם פעוטות ואף מתפנות מיישובי קו העימות; נשים שמגיעות לרכוש מצרכי מזון הנמכרים, בשל המלחמה, בהקצבה ונשים שבהעדר תחבורה ציבורית מספרות שהעזו לנהוג ברכב הפרטי. לצידן אנחנו שומעות גם נשים שמתנדבות לסרוג לחיילים, להעלות את המורל דרך כתיבת שירים (כמו תלמה אליגון-רוז) או טורי ידיעות משמחות (חנה גנאור), להופיע מול חיילים ופצועים, ולטפל בפצועים (ישראלים ושבויים).
ככל שהמלחמה מתארכת, עבודת הטיפול והדאגה של נשים מתגברת ומתרחבת. אנחנו דואגות עם נשים הממתינות לבשור(ע)ה, נשים המחפשות בני משפחה מנותקי קשר ואחרות המקבלות חזרה שבויים ומספרות על השמחה לצד החששות מתהליך השיקום הארוך.
בנוסף לנשים שסיפוריהן תועדו (ע"י אחרים) בזמן המלחמה, זמיר מציגה לנו גם טקסטים על המלחמה שנשים יצרו בעצמן. מיכל גל כותבת לבן זוגה המגויס על הקושי לתווך את המלחמה לבנם ורעיה רותם כותבת לבן זוגה שנפל על ההתנגדות שלה להתמסר לסטטוס אלמנת המלחמה שנכפה עליה; תמר מרוז כותבת ל"הארץ" על חיי העורף בתקופת המלחמה: על אמא שחוששת לשבעת בניה המשרתים בחזיתות השונות ואין לה כל ידיעה מהם, על התינוקות שנולדים ללא האבות שבחזית ובעת התקפה מועברים מהרחם למקלט, על פצועי המלחמה שהשיקום שלהם עתיד להמשך שנים; מרשה פרידמן כותבת בזיכרונותיה "גולה בארץ המובטחת" על הטבעון של המלחמה, על החיבור בין סקסיזם ומלחמה ועל הדאגה הפיזית לבִיתה; חברת הכנסת שולמית אלוני נואמת, כאם לשני לוחמים, נגד התנהלות הממשלה ועל אובדן האמון בה; רות ליס, אם שכולה מחיפה, כותבת לג'יהאן סאדאת ומבקשת ליצור שיתוף פעולה חוצה גבולות בין נשים בכדי לסיים את המלחמה ולקדום שלום; וראשת הממשלה גולדה מאיר (שאנחנו גם רואות צילומי ארכיון שלה מבקרת חולים, חיילים, נואמת לאומה ומשתתפת בלוויות) כותבת בספרה "חיי" על ניהול המדינה בעת מלחמה, על התלבטויות שונות ובעיקר על המון דאגה וכאב עד להתפטרותה.
בניגוד לסרטון המחודש של אין לך מה לדאוג /תחתונים וגופיות המתאר-מתפאר בנשים הלוחמות ב2023 ומציע סיפור מלחמה נשי דומה לסיפור הגברי שמשרטטת אליגון-רוז ב1973 (מפציצים-נחים-נלחמים-מפגיזים) זמיר מציעה לנו מגוון רחב של סיפורים אחרים שנשים מספרות על המלחמה ההיא. ראשית, היא מציעה לנו תובנה חשובה על ההבחנה ההיררכית השגורה בין תפקידים שנתפסים כנשיים וכאלו שנתפסים כגבריים: בעוד שישנה חשיבות גדולה לתפקידי לחימה בחזית ולאיוש חלופי של תפקידים שממלאים גברים שעזבו לחזית, ישנה חשיבות לא פחותה לתפקידים החברתיים והאזרחיים שממלאות נשים בחיי היומיום ובתקופות חירום. אחת הדוגמאות המרתקות לכך בסרט היא תשדיר שירות הקורא לנשים להתנדב לשמור על ילדיהן של אחיות בכדי שאלו יוכלו לעבוד משמרות ארוכות יותר בטיפול בפצועים.
שנית, ההתבוננות הזו במגוון הסיפורים מהעורף מזמינה אותנו לחשוב באופן שונה על המלחמה הזו, ועל מלחמות בכלל. במאמר סקירה שכתבתי לפני מספר שנים טענתי שחוויות המלחמה של נשים מערערות על תפיסתן כשוליות חברתית, כפגיעות וקורבנות, מנכיחות את מרכזיותן בחיי היום-יום ומציעות מבעים מורכבים יותר של פועלוּת במהלך סכסוכים. ערעור זה, טענתי, מזמן בין היתר הבחנה בין מלחמה ללחימה: מלחמה כמוסד ותופעה חברתית, כפרקטיקה שמכוונת לכונן, לשמר או לערער שליטה בשטח ותושביו, הנשענת על שיתוק והרס חיי היום-יום וצמצום יכולתם של יחידים וקבוצות לממש את הפוטנציאל האנושי שלהם; לחימה כפעולות של יחידות, יחידים וקבוצות במהלך מלחמה. כיוון שמלחמה פועלת להרס חיי היום יום של האחר, ניסיונות "אזרחיים" להמשיך ולהתקיים, באופן המצומצם והרחב של המילה, כמו גם ערעור על צדקת המלחמה מהווים פעולות לחימה; במקביל, כמובן, לפעולות לחימה בשירות הקבוצות המנסות לכונן או לקעקע שליטה. כיוון שההרס שמלחמות זורעות לא נעלם עם סיומן המוצהר, פעולות הלחימה המתמקדות בקיום ממשיכות לאורך זמן לאחר "סיום" מלחמה. תובנות אלו אינן מתווספות לידע על סכסוך זה או אחר, אלא מאתגרות את הנרטיב הקיים ומנכיחות את הצורך להבנותו מחדש (ניצן 2020: 6-7). במילים אחרות, הסיפור שזמיר מספרת לנו על מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטן של נשים הוא נדיר (מרבית תיעודי המלחמה מתמקדים בלוחמים בחזית) וחיוני להבנה רחבה של המלחמה והתנהלותה. הוא מציע נרטיב שונה באשר לגבולות הפיזיים בהם היא התקיימה (העורף כזירת לחימה על החיים), על סוג הלחימה שהתקיימה (הזנה, טיפול, ריפוי, ייצור, הגנה והתנגדות למלחמה), ועל תקופת התרחשותה, זמן רב אחרי "שריקת הסיום" (טיפול ארוך שנים בפצועים ובפדויי השבי, הסתגלות לחיי אלמנות, קידום שלום). התובנות הללו מחזירות אותי לשורה "אין לך מה לדאוג," שגיורא אליגון כותב מהחזית לאחותו וגורמות לי לתהות: אולי גיורא דווקא היה צריך לדאוג לאחותו, ולנשים הנלחמות (משמרות כפולות ומשולשות) בעורף על קיום החיים?
תובנה מרכזית נוספת, לאור ההבנה שמלחמה אינה "עניין של גברים" ושנשים, גם מי שאינן מתגייסות לתפקידי לחימה בחזית, נלחמות במהלכה על החיים, היא חשיבות השתתפותן בכל דיון לגבי יישוב סכסוכים. כאן, זמיר מציעה לנו ראיונות עם נשים המצדדות בהפסקת האש כי "חבל על כל בחור," ומגוון קולות של נשים ואימהות המתנגדות לטבעון המלחמה ולתהילה הנקשרת בהקרבה, ומבקשות להשתמש בזוועותיה כדי לסיימה. שילוב ההתכתבות בין רות ליס לג'יהאן סאדאת, שהתקיימה באותה תקופה בניגוד לחוק, הוא משמעותי ומסמן את התביעה המתגברת מאז של נשים ישראליות לקדם מהלכים לסיום הסכסוך המתמשך בו אנו חיות ולקחת חלק במהלכים לסיומו.
פזמון חוזר: שלחי לי…
בעוד הסרט מציג חומרים ממלחמה שהסתיימה לפני 53 שנים, המלחמה בה אנו חיות כבר שלוש שנים פועמת לאורכו. כך חווית הצפייה היא משולשת: אנחנו צופות על המרקע במלחמה האיומה ההיא, "שלהןם," שנתפסה כאסון וכמחדל, בזמן שאנחנו חוות מחדש את המלחמה האסונית, המסתעפת "שלנו", ומשוות ביניהן.
החוויות האזרחיות של אזעקות וריצות למקלטים, של פינוי יישובים הן חוויות טריות ומצמררות; אלפי הנופלים והפצועים מהמלחמה ההיא, אותו "דור שהתמעט," מהדהד את אלפי הנרצחים והנרצחות המישירים אלינו מבט ממדבקות על עמודי חשמל ובתחנות הרכבת, ואת הנופלים והנופלות שממשיכים להיות "מותרים לפרסום" במקומותינו. שיבתם של השבויים והדיון בתהליך השיקום הארוך הצפוי להם מחזירה את הצופה למאבק האזרחי המפרך להשבת החטופים שהסתיים לפני פחות משנה.
במלחמה הזו / "שלנו," בה חיילות וחיילים נלחמו בחזית, נשים וגברים לא מגוייסים נלחמו בעורף, ראשית על חייהןם וחיי יקיריהן, ובהמשך, (גם) על קיום החיים. בהעדר המדינה, החמ"ל האזרחי שהופעל על ידי מתנדבות ומתנדבי העורף היה חיוני בשימור חיי האזרחים. החמ"ל סייע, תחילה בפינוי שורדות ושורדי המתקפה, בהעברת ציוד חיוני למי שנמלטו עם הבגדים שלגופןם, בהנגשת מזון וטיפול פסיכולוגי, בהחזקת מערכת החינוך, בגיוס כספים וגם בחילוץ ובטיפול בכלבים. החמ"ל גם הוביל את זיהוי הנעדרות והנעדרים, סייע בהסעת חיילים, סיפק להם ארוחות ואפילו ציוד צבאי חסר כמו אפודים קרמיים. העורף, בעיקר, אבל לא רק, נשים, הובילו את המאבק האזרחי להשבת החטופים, וגם מאבקים מקבילים לסיום המלחמה.
ההתייחסות הישירה היחידה בסרט לדמיון בין שני האירועים הקשים מגיעה מראיון עדכני עם אלמנת המלחמה ופעילת השלום רעיה רותם המדברת בכאב על "אותה זחיחות, אותה יהירות שלא התרככה ב50 השנים שעברו." אך צילומי הארכיון של ראשת הממשלה מאיר מבקרת חולים בבתי החולים וחיילים בחזית, נואמת לאומה, משתתפת בלוויות ומתפטרת מתפקידה, לצד הקראת מקטעים מיומניה, דווקא מחדדים תחושה של הנהגה שונה מאוד. בו בזמן מדובר בשתי מלחמות הממוסגרות תחת הביטוי "נתפסנו עם המכנסיים למטה."
תחתונים וגופיות, אוקטובר 2023 – ?
בנקודה הזו הכותרת "תחתונים וגופיות" מחדדת את אחד הפערים הגדולים בין שתי המלחמות: בשתיהן הצבא נתפס לא מוכן, כפי שראינו בסרטון "רוח הלוחמות," סרן י' (ואיתה רבים ורבות אחרות) נלחמו בבוקר שבעה באוקטובר בפיג'מות וכפכפים. אבל במלחמה ההיא נשים נלחמו על קיום החיים בעורף ושלחו לחזית תחתונים וגופיות לחיילים המגנים על הגבולות, במלחמה הזו, העורף בישראל נלחם בתחתונים וגופיות גם על החיים עצמם.
במשך זמן רב תמונות של גברים, נשים וילדים שנחטפו או חולצו מבתיהם בבגדי שינה, פעמים רבות ממש תחתונים וגופיות, היוו את חזות המלחמה, את הסמן הנוראי ביותר לכישלון הצבאי של אוקטובר 2023: הפיכת העורף לחזית. אפקט דומינו שהחל בפריצת גדר הגבול, המשיך לפריצת גדרות היישובים, פריצה לבתים, והוצאת אזרחים ואזרחיות מבתיהם "עָרוֹם וְעֶרְיָה," חשופים, ללא גידור/כיסוי והגנה. הסממן הזה הפך לעיתים גם לחלק מהמאבק להשבתם שהתנהל ברחובות, בכיכרות, בישיבות הכנסת ובקמפיין חובק עולם.
באופן דומה לסיפורי המלחמה של נשים שמציגה זמיר, תחתונים וגופיות במלחמות מספרים לנו את סיפור המלחמה ממקום של חשיפה ופגיעות. זהו נרטיב משלים לנרטיב ההתקפי של "נלחמות כמו לביאות" ו"שלחו לי אפוד קרמי," המאלץ אותנו לבנות נרטיב רחב ומכליל יותר, הכולל בתוכו מחירים נוספים ולוחמות ולוחמים מגוונים וחיוניים לשמירה על חיים ועל קיום החיים. תפישה כזו של המלחמה מזמנת גישה אלטרנטיבית לגבי ביטחון, ניהול סכסוכים ויישובם.
ד״ר טל ניצן היא אנתרופולוגית פמיניסטית, הרכזת האקדמית של פורום סופי דיוויס לחקר סוגיות מגדר, סכסוכים ויישובם, ומרצה בתוכנית המוסמך ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית.