ברכות, מאמרי אורח

ברכות חמות לאבי קוצר-בורג על אישור עבודת הדוקטורט שלו "צעירים פלסטינים ממזרח ירושלים מתנדבים במד"א ירושלים: סוכנות (agency) אצל מתנדבים פלסטינים צעירים ומפגש עם בני נוער יהודים בארגון ישראלי" שנכתבה בהנחיית ד"ר עידו שחר מהחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה.

מה מניע צעיר פלסטיני ממזרח ירושלים להתנדב למד"א?

במבט ראשוני, ייתכן ותופעת התנדבותם של פלסטינים בארגונים אזרחיים מפתיעה – על אחת כמה וכמה כשמדובר בארגונים המזוהים כציוניים, כמו מד"א. כך היה לפני 7 באוקטובר, וייתכן שלאחר מכן התופעה עוד יותר מפתיעה. דומה שהשיח הציבורי בקרב היהודים עדיין נמצא במצב הלם, ומחפש לראות את המציאות בצורה דיכוטומית פשוטה ככל האפשר. אולם החיים בישראל ובפלסטין מורכבים וכל נסיון לציירם בפשטות חוטאת לאמת. עבודת השדה בה בחרתי הביאה אותי למקומות קרובים גיאוגרפית, אך גם אל מציאות הפכפכה שלא הכרתי ולסיטואציות בלתי צפויות. המחקר היה אמנם על צעירים פלסטינים ממזרח ירושלים, אך גם על המפגש שלהם עם יהודים, כך שמיקומי בשדה הוביל לא אחת למפגשים רוויים ברגשות עמוקים. 

המפגש הראשון בהקשר זה, היה בקורס חובשים שהיה מעורב גם מבחינות אחרות.  השתתפו בו יהודים ופלסטינים, עולים וילידי הארץ, תושבי העיר והמרחב הכפרי, בעלי גיל ומקצועות שונים, ואף בעלי.ות נטיות מיניות שונות. אחרי הקורס הגיע שלב המשמרות באמבולנסים ובתחום הקורונה. כאן חוויתי את ירושלים כמיקרוקוסמוס של מפגש בין החברות היהודיות והפלסטיניות, שבו לחובשים והפראמדיקים הפלסטינים יש כוח מיוחד לגשר בין הצדדים השונים לאור הכרותם את הצדדים השונים ותודות ליכולותיהם המקצועיות והחברתיות. מיקומם בשדה הרפואה הדחופה הזאת הופך אותם בו זמנית לפגיעים מאוד לאור התעמתותם היומיומית עם הגזענות והדעות הקדומות הקיימות ומופנות כלפייהם. הם חווים זאת בהתמודדות מול מטופלים יהודים, אך גם בתוך הצוותים המקצועיים של מד"א. ואף על פי כן, ולמרות שיש להם אפשרות להתנדב לארגון ה"סהר האדום" –  ירושלים היא העיר היחידה בעולם שבה פועלים שני ארגונים המקושרים ל"צלב האדום" – הם בוחרים להישאר במד"א. מדוע בחרו במד"א ולמה הם נשארים בארגון?

בשאלות אלו ואחרות עסקתי במהלך הדוקטורט שלי שעסק בצעירים פלסטינים ממזרח ירושלים, בחייהם, במחשבותיהם, עברם וחלומותיהם לעתיד, בזהותם המורכבת, באג'נסי שלהם (סוכנות, יכולתם לעצב את חייהם) ומקומם בחברות הפלסטינית והישראלית. השאלה בדבר מניעים, פשוטה ככל שאפשר לנסחה, טומנת בחובה מורכבות גדולה לעין ערוך. 

קודם כל היא עוסקת בשאלות זהות של פלסטינים, ומתמקדת בפלסטינים ממזרח ירושלים. "מזרח ירושלים" זהו איזור כבוש שישראל סיפחה אליה בסוף יוני 1967, ושייך למעשה למה שמכונה "הגדה המערבית". גיאוגרפית האזור נמצא במזרח ירושלים, אך גם בצפונה ודרומה. הפלסטינים ממזרח ירושלים הם קבוצה מיוחדת משום שהם "זכו" בעקבות הסיפוח לסטטוס מוזר מעין כמותו: ברובם הם תושביה של מדינת ישראל, אך לא אזרחיה. הם רשאים לדוגמא להשתתף בבחירות לראשות עיריית ירושלים, אולם לא בבחירות לכנסת. הם משלמים מיסים למדינת ישראל ומבוטחים בישראל בביטוח לאומי, אולם סטטוס זה אינו בהכרח דבר קבוע ונתון לשינויים בפוליטיקה הישראלית או במעשיהם. לדוגמא עזיבתם את העיר לתקופה של יותר משבע שנים יכולה לסכן את מעמדם זה. בתוך ירושלים ישנן קהילות שונות של פלסטינים, אחדות רואות את עצמן כעירוניות יותר, ואחרות ככפריות, ולא לכולן יש קשר ישיר לירושלים מבחינה היסטורית. 

בנוסף לקהילות גם הרכב האוכלוסיה הפלסטינית השתנה עם הזמן בעקבות הגירה פנימית, ומשפחות שהגיעו לירושלים ממקומות אחרים בפלסטין/ישראל במהלך המאה ה-20 נהפכו לבעלות השפעה רבה, אולי אפילו יותר מהמשפחות הוותיקות. מזרח ירושלים הוא לא רק מודל מבחינה התפתחותית גיאוגרפית-היסטורית ופוליטית אישית, אלא גם קולקטיבית: היא עיר הבירה העתידית של מדינת פלסטין, אולם תושביה חיים באי וודאות באשר לעתידם, משום שהם אינם נשאלים על רצונותיהם בעניין זה. מעל הכל, ירושלים כעיר השלישית בקדושתה לאסלאם וכקדושה לנצרות, מהווה סמל לאומי ובינלאומי, וקושרת את הפלסטינים בה לשאר הפלסטינים באשר הם, גם אם קיימות ביניהם מחלוקות.

עניין נוסף להתעמק בו היא השאלה – מיהו "צעיר"? עניין זה תלוי תרבות והקשר, ויכול להתפרש לא רק על פי שפה, אלא גם על פי המדדים שמציבים אלו שעונים לשאלה, באם הם בעצמם צעירים, נוער, מבוגרים, זקנים או ילדים (שמהם מתקבלות תשובות מדהימות בנושא). לדוגמא, באנגלית youth, יכול להתפרש כ"בני עשרה" (teenager), אך לא מחוייב המציאות. בערבית, שַבּאבּ (شباب) הם צעירים, שמחקרים שונים מראה על טווחי גילאים אפשריים רחבים מאוד – בין 12 ל-40 ואולי אף יותר. עניין האחריות האישית, מצבו המשפחתי של אדם (נשוי/רווק), התנהגותו – כל אלו פרמטרים קובעים. החלוקה וההתייחסות לדור X, Y או Z יכולות להצביע על מגמות כלל עולמיות, אולם בעיניי הן גם מחדדות סטראוטיפים על צעירים. לכן חשוב יותר לשים לב לתופעת ההתנסות האינטנסיבית שצעירים חווים בשלב חייהם הנוכחי, במה הם מתמקדים ואיפה הם אקטיביים.

מבחינת נער או צעירה שגדלו במזרח ירושלים, דוברים ערבית כשפת אם, ולאו דווקא דוברים עברית, שאינם לומדים בהכרח לבגרות הישראלית כי אם לתוג'יהי הפלסטיני, ושהכרותם עם הישראלים יכולה אפילו להצטמצם במקרים קיצוניים להתחכחות עם חיילי מג"ב או מתנחלים עירוניים, ההתנדבות במד"א ירושלים היא לא בהכרח אפשרות סבירה, ואפילו לא המחשבה על הזמנת אמבולנס מד"א במקרה חירום. לפיכך הנחתי שהסבירות להתקל בשאלה הראשונה נמוך מהשאלה הבאה:

מה מניע צעיר פלסטיני ממזרח ירושלים לדקור חייל מג"ב במחסום?

לצערי הרב בעבר התייחסו לשאלה הזאת ולשאלה הראשונה לא מספיק ברצינות הראויה. מניעים של אדם מראים על זהותו, ומעשה קיצוני כמו פגיעה באדם אחר בולטים לעין ומעיבים על ציבורים שלמים יותר מאשר נותנים אספקט נוסף למציאות המורכבת ממילא. במהלך המחקר נתקלתי לא מעט בהתייחסות לפלסטינים כמחבלים, בעיקר מצידם של יהודים-ישראלים. אין ספק שהמציאות אחרי השבעה באוקטובר קשה עוד יותר מנשוא, וכל הצדדים נופלים עוד יותר לתוך הטראומה, הקלישאות והדעות הקדומות. 

הסיבות להתנדבות במד"א דומות ליהודים ולפלסטינים באופן כללי, וכוללות מניעים שונים כגון הומניות, כיף, תחושת חופש, תחושת מחויבות, ועוד. המניעים משתנים לאורך הזמן, תלויים בהקשרים חברתיים, במשך תקופת התנדבות של האדם עצמו, וברוב המקרים הם מתערבבים עם עוד מניעים. הרצון להציל חיים נשמע אולי נאיבי, אולם בהמשך זמנם בארגון המתנדבים יכולים לקבל עוד אחריות, ועם תחושת המחויבות הגוברת עולה גם המעורבות הרגשית. כשהמתנדבים פועלים בכל ליבם הם חשופים לרגשות קיצוניים לטוב ולרע, כמו התחושה העילאית לנוכח הצלחה, או האכזבה הקשה אם לא הצליחו במשימתם. כשאדם פועל בדם ליבו בולט העיקרון ההומניסטי השוויוני שלא מפריד בין דם לדם.

אפשר לומר בהכללה רחבה שרוב המתנדבים הם אנשים אקטיביים וגם המעטים ביניהם ש"נסחפו" להתנדבות, לומדים לקחת אחריות על חייהם. זוהי נקודה נוספת לומר שאלו אנשים "צמאי חיים". גם בין המתנדבים (פלסטינים ויהודים) נמצאים אנשים שרואים את עצמם כ"קורבנות" המציאות (בצדק או שלא בצדק). אולם נדמה לי שבהשוואה לאוכלוסיה הכללית מספר זה מצומצם יותר בזכות פעילותם שמקנה להם תחושות יכולת והשפעה על סביבתם. מד"א בהקשר הזה הוא אמנם ארגון ציוני, אך בו בזמן מסגרת מכילה שמאפשרת אין ספור אפשרויות.

מספר המתנדבים הפלסטינים במד"א ירושלים עולה בהתמדה, בעיקר בשנים האחרונות, ואף עבר לשלב של התנדבות בני נוער. זהו חלק משינוי מגמות כללי שקורה אצל הפלסטינים ממזרח ירושלים, ולעניות דעתי מסמל יותר מהכל רצון לדיאלוג ולפתיחות. לא מדובר על השלמה עם הכיבוש הישראלי, ואף לא על הטמעות בחברה הישראלית-ציונית, אלא בפרקטיקה שמבטיחה חיים ומאפשרת להתקדם צעד אחד קטן. זהו סוג של השתלבות בחברה הישראלית ובו בזמן יציקת תוכן מצידם של הפלסטינים. במקומם כחובשים, נהגי אמבולנס ופראמדיקים, הפלסטינים תורמים לא רק לשתי החברות מבחינה הומנית, אלא כקבוצה פלסטינית במד"א ירושלים הם מתווכים בין שני הצדדים בעיר עצמה ובין שני העמים. בניגוד לפלסטינים בעזה שמנותקים כמעט לגמרי מהיהודים, עצם המפגש בירושלים מפרה את שני הצדדים ומאפשר דיאלוג.

לקריאה נוספת: