אנתרופולוגיה לשבת

מאמר נוסף מתוך הגליון המיוחד של ״סוציולוגיה ישראלית – הערות מחקר לעת קורונה״. הפעם, מאמרם של נועה ונה, יאנה פלדמן-זאיקה וחיים חזן אשר מציעים מסגרת תיאורטית חדשה להבנת יחסי דת-מדינה בישראל תחת מצב חירום, דרך בחינת המקרה של קבורה יהודית של גופות קורונה.

״חייהם החשופים"[1] של גופות יהודים שנפטרו מקורונה בישראל עומדים במרכז הערת מחקר זו, בה מציעים נועה ונה, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב, יאנה פלדמן–זאיקה, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בהמכללה האקדמית אשקלון וחיים חזן, פרופ׳ אמריטוס בהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב, מסגרת תיאורטית חדשה להבנת יחסי דת-מדינה בישראל תחת מצב חירום – כאשר הכנסת בוחרת להשעות את ריבונותה.

ככלל, יחסי דת ומדינה בישראל מתאפיינים ב"קריצה" – מאבק והשלמה הדדית (כפי שתיארה זאת מיכל קרבאל-טובי במחקריה). ואולם, תחת מצב חירום, שבו הכנסת שותקת ואינה מתווה מדיניות ברורה, אנחנו טוענים שמתקיים "מצמוץ" מכאני, לא חברתי, חף מקבלת החלטות והתלבטות. מצמוץ המהווה קרקע פורייה לצמיחתה של רודנות ללא התנגדות.

יצורים ביולוגיים אלו נתונים לשרירותיות הכוח הביופוליטי (פוליטיקה של ניהול החיים), המשוקע במאבק בין אידאולוגיות מנוגדות – אלו של המדינה והפרופסיה הרפואית מחד גיסא, אלו של השיח ההלכתי היהודי-אורתודוקסי מאידך גיסא. בהסתמך על אתנוגרפיה דיגיטלית שערכו ונה, פלדמן–זאיקה וחזן, הם מצאו שמשרד הבריאות מאפשר לרבנות הראשית להחיל את ההגמוניה היהודית-הלכתית על טקסי האבלות של יהודים שנפטרו מקורונה בישראל, שגופם מהווה סכנה מוחשית ומיידית לסביבתם. בתמורה, הרבנות תומכת בריש גלי בהנחיות משרד הבריאות ומעודדת הקפדה יתרה עליהן, הן בעת טקסי הקבורה הן בהמשך, במהלך קיום מנהגי האבלות המאפיינים את החברה היהודית.

למשל,  בתחילה, נהלי משרד הבריאות אסרו טהרה של נפטרי קורונה יהודיים, אך מהר מאוד, ולאור סערה רבתי שהתעוררה בקרב הקהילה החרדית ועסקניה, נפתחו מרכזי טהרה ליהודים שנפטרו מקורונה (הקמת מרכזי טהרה למוסלמים שמתו מקורונה בישראל התעכבה כמה חודשים, אבל בזה עוסק המאמר הבא שלהם). כלומר, המדינה נסוגה לאחור מול כוחו של השיח ההלכתי.

מנגד, ניהול טקסי הלוויה הוכפף לכוחה של המדינה. החברה קדישא הנחתה את המשפחות להגיע עם מעט מאוד משתתפים. נאסר על הגברים המלווים לכסות את הגופה בעפר ובני המשפחות נדרשו לשמור על מרחק האחד מהשני בזמן הטקס מבלי להתחבק, ולקבל נחמה אחד מהשני. כלומר, השיח ההלכתי נסוג לאחור מול כוחה של המדינה.

בהמשך למטפורת הקריצה של קרבאל-טובי, ונה, פלדמן–זאיקה וחזן מציעים ש"חיים חשופים" אלו נושאים אף הם את פרטיקות הקריצה המתקיימות בין סוכני הרפואה והדת בהסדרת הקבורה של נפטרי הקורונה היהודים בישראל תחת מצב החירום. ואולם לשיטתם, שיתופי הפעולה והקריצות ההדדיות והתזזיתיות בין סוכנים אלו מחוללים ביצוע יומיומי של קריצות מתעצמות תחת מצב חירום, עד לכדי כמעט מצמוץ נטול שליטה.

דוגמאות נוספות בהקשר זה, ובכלל, ביחס למצמוץ המאפיין את יחסי דת ומדינה בישראל תחת מצב חירום, תוכלו למצוא במאמר.

למאמר המלא – מקריצה למצמוץ: קבורה יהודית של גופות קורונה בין דת למדינה

[1] מושגו של ג‘ורג‘יו אגמבן המתאר הדרה תרבותית – ראו את מאמרו של חיים חזן בנושא (2007, מה חושף אגמבן?)ֿ

Image by soumen82hazra from Pixabay