דחליל: רשמים מהחיים בשדה

האנתרופולוג אורי דורצ'ין, המלמד כיום באוניברסיטת קולורדו בולדר, כותב על ההבדל בחוויה שלו בללמד סטודנטים ישראלים ואמריקאים, ועל הגעגוגעים שלו לסטודנטים הישראלים, שלמרות שהם לא ממש קוראים את החומרים, הם לפחות לא אדישים

את העשור האחרון חילקתי באופן שווה בין הוראה בישראל ובאמריקה ומטבע הדברים אינני יכול שלא להשוות את חווית ההוראה שם לזו שאני מכיר מהארץ. באופן כללי עבודה עם סטודנטים אמריקאים היא חוויה מתגמלת ונינוחה למדיי: הם נוקטים גישה מכבדת כלפי המרצה, מגיעים בזמן, מקפידים על הגשת עבודות במועד הנקוב, הדיון בכתה מתקיים באופן מסודר והפרזנטציות שלהם על פי רוב מהוקצעות וקולחות (על אף שמבחינת התוכן הן אינן בהכרח טובות יותר מאלה של סטודנטים ישראלים). ועם זאת אני חייב להודות שיש משהו נינוח מדיי, קצת ישנוני, בגישתם ללמידה.

סיבה אחת אפשרית לכך היא העובדה שקורסים שעוסקים בחברה הישראלית – ואלה רוב הקורסים שאני מלמד – אינם נוגעים ישירות למרבית הסטודנטים ולכן התייחסותם לחומר הנלמד היא תיאורטית יותר ואמוציונאלית פחות. מצד שני גם נושאים כמו תרבות ומוזיקה פופולארית שאותם אני מלמד, ושמאפשרים לסטודנטים להביא לידי ביטוי את הנטיות וההעדפות שלהם בנושאים שקרובים לליבם, לא מצליחים להוציא מהם אותן אנרגיות שאליהן הייתי רגיל בכיתות בישראל.

כמו תמיד אני בוחן את עצמי בתוך הסיטואציה הזאת, כלומר את האפשרות שהבעייה נעוצה באופן שבו אני בונה ומנהל את השיעורים, אבל אין ספור שיחות עם קולגות  – ישראלים ולא-ישראלים – מלמדות שמדובר בדפוס התנהגות ולאו דווקא בניהול כושל של השיעור. בנסיון מתמיד להעשיר את ארגז הכלים הפדגוגי, וגם לייצר לעצמי עניין מחודש בנושאים שאותם אני מלמד, אני יוזם בכל שנה פעילויות מקוריות לבית ולכיתה שלעתים גורמות לי להיזכר בעברי כמדריך בתנועת הנוער. הסטודנטים האמריקאים מצדם אמנם נרתמים בקלות וללא מבוכה לחריגה מפורמט ההרצאה הקונבנציונאלי אבל עושים זאת ללא התלהבות יתירה ולרוב ללא שאיפה לעשות יותר מכפי שנדרש.

אז למה אני מתגעגע בעצם? האם סטודנטים ישראלים יוצאים מגדרם לעשות מעל ומעבר לנדרש? בין שאתם סטודנטים ובין שאתם מרצים אתם יודעים את התשובה: חלקם כן ורובם לא, מבחינה זאת הם אינם שונים מהסטודנטים שאותם אני מלמד כעת. אבל האווירה והאנרגיה שונות. בהקשר זה אפילו היתרונות שמניתי מרגישים לעתים קצת כמו חסרונות שכן הסדר והנימוס האמריקאי מותירים תחושה כללית של אדישות והאופן הנינוח שבו מתנהל הקורס מרגיש לי קצת כמו נסיעה בהילוך שני. המשימה שאותה אני מוצא הקשה ביותר היא להניע את הסטודנטים שלי לנקוט עמדה ביחס לנושא הנלמד ובנוסף לחלוק עם הכתה את עמדותיהם ולהגיב לדברי חבריהם כשאלה כבר נשמעים.

לפני שבוע, בקורס שאותו אני מלמד בזום, חילקתי את הקבוצה ל"חדרים" במטרה שינהלו דיון בקבוצות קטנות. כרקע לשיעור נדרשו הסטודנטים לקרוא קטע מספרו של בני מוריס על לידתה של בעיית הפליטים שבו הוא נותן רקע כללי על החברה הפלסטינית בישראל של טרום-המדינה. בקטע זה מתמקד מוריס בעיקר בזהויות הצולבות של האוכלוסייה הפלסטינית ובחוסר היכולת לייצר הזדהות רחבה ולהעמיד מנגנונים מארגנים בדומה לאלה שפעלו בקהילה היהודית. בזמן השיעור, בטרם התחלקו הסטודנטים לקבוצות הדיון, צפינו בכתבת חדשות קצרה שדנה בפיצול שהתרחש לאחרונה ברשימה המשותפת ובתוצאות הצפויות של ייצוג חסר של האוכלוסייה הערבית. חשוב להדגיש שהקורס איננו מתמקד בפוליטיקה ובחברה בישראל כיום ולכן מטרת הוידאו לא הייתה לייצר השוואה או הקבלה בין המציאות שמתאר מוריס ולבין המצב הנוכחי אלא לשמש טריגר לדיון ולרמוז לנושא הכללי (שאליו קיוויתי שיגיעו בעצמם) של מחלוקות פנימיות בציבור הפלסטיני. מכל מקום, לאחר שחילקתי את הקבוצות ופיצלתי את הקבוצה לחדרים עברתי ביניהם כדי להאזין לדיון. בחדר הראשון קיבלה את פניי שתיקה רועמת. מקץ כמה נסיונות להתניע את השיחה, באמצעות שאלות מנחות ורמזים, התברר מעל לכל ספק שאיש מחברי וחברות הקבוצה לא קרא/ה את הפרק והפורום נותר דומם. על מנת לא להעמיד את הסטודנטים ואת עצמי במבוכה גדולה אף יותר לא שאלתי את מה שממילא היה ברור מאליו ועברתי לחדר הבא. התופעה של סטודנטים המגיעים לא מוכנים לשיעור לא חדשה לי, כמובן, וגם לא מפתיעה אותי. על פי התרשמותי היא רווחת באמריקה במידה די דומה לזו שבישראל אלא שלסטודנטים אמריקאים קשה יותר להביא את עצמם לידי חירטוט, או לכל הפחות לעשות זאת באופן גלוי.

לשם השוואה, לפני מספר שנים נעניתי להזמנתו של ג'קי פלדמן להיפגש עם סטודנטים בקורס מבוא לאנתרופולוגיה שאותו לימד בבאר שבע. הסטודנטים בקורס קראו ספר אחד מתוך רשימה שהוצעה להם, עשו עבודה מסכמת כלשהי ולבסוף נפגשו עם המחברים. באותו מפגש ישבנו על הבמה יורם בילו, פנינה מוצפי-האלר ואנוכי. כל אחד מאיתנו בתורו דיבר בקצרה על הספר שלו/ה ולאחר מכן ניתנה לסטודנטים האפשרות לשאול שאלות ולהעיר הערות. רצה המקרה ששלושת הסטודנטים הראשונים, שהתייחסו לספרה של פנינה, פתחו בנוסח דומה: "לא קראתי את הספר אבל אני רוצה להגיד ש…". פנינה התייחסה בסבלנות לדוברים אבל לאחר שענתה באריכות לשלושת הראשונים ביקשה שהשאלות הבאות ישאלו על ידי מי שכן קראו את הספר.

קשה לדמיין סיטואציה כזאת בכתה אמריקאית. כאמור הבעייה עם סטודנטים אמריקאים היא הפוכה, כאן האתגר הוא לדובב גם את אלה שכן קראו את החומר. פרופסור וותיק שאיתו שוחחתי על הנושא אמר לי שמנסיונו הוא נוטה לחלק את הסטודנטים לארבעה מודלים שאת תכונותיהם הוא מקביל לאלה של ארבעת המינים של סוכות: הסטודנט הגרמני, היפני, האמריקאי והישראלי. "האתרוג של הסטודנטים", אמר הפרופסור, הם הסטודנטים הגרמנים, אלה קוראים את החומר שאתה מבקש מהם וגם נכונים לדון עליו בכתה. סטודנטים יפנים יקראו את החומר אבל יעדיפו לא לדבר בכתה, אמריקאים על פי רוב לא קוראים ולא מדברים ואילו ישראלים לא קוראים אבל תמיד מוכנים לדבר. 

יוצא מן הכלל הוא המצב שבו הסטודנטים האמריקאים שלי נדרשים באופן פורמאלי להגיש התייחסות כחלק מהתכנית הקבועה של הקורס, בעיקר כשהגשה זאת נושאת בצדה ציון. ככלל, מה שמוגדר למפרע כחלק מהמטלות זוכה להתייחסות רצינית ומה שנותר כציפייה או המלצה כללית לא מוביל לשיתוף פעולה מצדם. הדבר נכון גם כאשר הם נדרשים – שוב, באופן פורמאלי וכחלק מהמטלות הקבועות בתכנית הקורס – להציג נושא כלשהו בפני הכתה. ללא קשר לרמת העבודה, הפרזנטציה עצמה תהיה על פי רוב מלוטשת ולא תתלווה אליה תחושה של אי-נחת מעצם המעמד. סטודנטים ישראלים, כידוע, מעדיפים בדרך כלל את המסגרת הפתוחה והבלתי פורמאלית של דיון בכתה, מסגרת שנוטה פעמים רבות להיות פתוחה עד כדי כך שקשה לשמר אותה בגבולות של דיון. התייצבות לפרזנטציה לעומת זאת היא ריטואל שלו כללים נוקשים יחסית ושנחווה על ידי רבים מקרב הסטודנטים הישראלים כפאדיחה. עבור סטודנטים אמריקאים כללים אינם מהווים קושי אלא כלים שבאמצעותם הם מתמרנים בצורה יעילה ומדוייקת יותר במסגרת הכללית של הקורס. הם ידברו במסגרת הזמן שנדרשת מהם אבל לא יותר, יכתבו על פי הסעיפים ובמסגרת מגבלת המלים שהכתבת להם אבל לא יותר, ישתתפו איפה ומתי שצריך בדיוק בהתאם להנחיות, ובאופן כללי יגייסו בדיוק את את מידת הנכונות המתבקשת אך ללא התלהבות עודפת.

התיאור הזה מזמין מסקנות כלליות יותר על הבדלי התרבות שבין אמריקה וישראל אבל זו לא מטרת הרשימה הזאת וממילא גם לא תחום המחקר שלי (לגד יאיר או לינדה-רנה בלוך בטח יש יותר מה להגיד בנושא הזה). הנטייה של סטודנטים אמריקאים לתפקד ביעילות במסגרת הנחיות ברורות עושה עבודה קלה יחסית למרצה. ככל שתגדיר בצורה ספציפית ומדוייקת יותר את מטלות הקורס, מרכיבי הציון ואופן ההערכה של כל מטלה ומטלה כך תעזור לסטודנטים להגיע למקום שאליו תרצה להוביל אותם. מה שלא תוכל לעשות (או לפחות אני טרם הצלחתי לעשות זאת) הוא לסחוט מהם את סוג התשוקה שניתן למצוא  – נכון, לא תמיד – בכיתות בישראל. תשוקה זאת קשורה בין השאר למידת המעורבות של הסטודנטים בנושא הנלמד אבל לא ניתן לצמצם אותה לממד זה ועל פי התרשמותי היא קשורה יותר לגישה שונה בכל הקשור לתרבות שיח, אופני שכנוע והחלפת רעיונות.

למשל, בקורסים שלי שעוסקים במוזיקה אני מכוון את הסטודנטים לבצע עבודות שקשורות למוזיקה שאותה הם אוהבים ולעגן את החווייה הסובייקטיבית שלהם בתיאוריות שנלמדו בקורס. במסגרת ההנחיה הכללית הזאת אני יכול לצפות שסטודנטים אמריקאים ייטו יותר לניתוח תיאורטי שמספק להם מסגרת אנליטית סדורה ואילו סטודנטים ישראלים יקצו יותר מקום לחוויה האישית או החברתית שלהם. בקורס האחרון למשל קיבלתי עבודה של סטודנטית אמריקאית-יהודייה שערכה ניתוח השוואתי יפה על הממד היהודי במוזיקה של ליאונרד כהן לעומת זה של בוב דילן. סטודנט אחר, אפרו-אמריקאי, כתב על השתלבות של לבנים במוזיקת הראפ ואילו סטודנטית אמריקאית, בת של ישראלים-לשעבר, כתבה על המקום של מוזיקה ישראלית במחנות הקיץ היהודיים. בקורסים דומים שלימדתי בישראל קיבלתי עבודות שעוסקות בין השאר בחדירה של מוזיקה מזרחית למיינסטרים, זמרים ישראלים המעדיפים לכתוב באנגלית ובתופעה המתרחבת של טקסטים אמוניים במוזיקה הפופולארית. במלים אחרות, כל הסטודנטים בוחרים לעסוק בנושאים שהם משמעותיים מבחינתם בצורה זו או אחרת אלא שהגישה שלהם לעיסוק בנושא היא שונה. בעיקר אמורים הדברים באופן שבו בא לידי ביטוי היחס שבין הצד התיאורטי והצד האישי בעבודה. סטודנטים אמריקאים בדרך כלל משתמשים במסגרת התיאורטית כדי להרחיק את נקודת המבט האישית, כלומר משתמשים בה בצורה אנליטית עם נטייה לאובייקטיביזם. סטודנטים ישראלים לעומת זאת עושים את ההיפך, כלומר משתמשים בתיאוריה על מנת להדגיש את נקודת המבט שלהם ובכך מעמידים את התיאוריה עצמה לביקורת (מתקפים אותה או מסתייגים ממנה במידה שהיא תומכת את נקודת המבט שלהם). 

נקודה אחרונה זו מתקשרת לקלות שבה סטודנטים ישראלים – בהיותם ישראלים – מרגישים בנוח להשמיע ביקורת ולהגן על נקודת המבט שלהם גם כאשר הם לא ממש שולטים בחומר. אם נוצר הרושם שאני עושה כאן אידיאליזציה של הגישה הזאת הרי שזאת לא הכוונה. נהפוך הוא, אני זוכר היטב את המלחמה הסיזיפית שניהלתי כמרצה נגד הקלות שבה סטודנטים קופצים בראש עם משפט בנוסח "לא קראתי את המאמר אבל אני חושב/ת ש…". ובכל זאת, אני מודה שאני קצת מתגעגע לזה. אני מתגעגע לסטודנטים שעצם הרעיון של נקיטת עמדה נראה בעיניהם מובן מאליו ולא פחות מכך התפיסה שזוהי זכותם להביע את העמדה הזאת. יותר מכל אני מרגיש את הגעגוע הזה בזמן שהסטודנטים הנוכחיים שלי, ילדים טובים שכמותם, מעדיפים לשתוק בנימוס מתוך הכבוד שהם רוכשים לי. כל אחת מהגישות האלה מייצרת קשיים שונים ומחייבת התאמה של אסטרטגיית ההוראה לאופיים של הסטודנטים. כרגע בכל אופן יש לי תחושה שאני מעדיף סטודנטים שצריך לרסן אותם מכאלה שצריך לדרבן אותם. ואולי זה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון שגם המרצה הוא בעצם סטודנט-ישראלי-לשעבר.     

Photo by Nathan Dumlao on Unsplash