"> פתחו את השער – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

פתחו את השער

כאשר השער הצהוב בכניסה לישוב של אורי דורצ'ין נתקע הוא יוצא למסע מחשבתי בעקבות סגירת הקהילות בישובים יהודים קטנים, על המשמעות הסימלית והפוליטית ואישרור הסדר הקיים

ביום שישי שעבר שוב נתקע השער ודווקא בשעת בוקר בה ממהרים התושבים לצאת את הישוב. במהרה התקבץ טור של מכוניות מול השער הסגור ובעליהן בקעו בזה אחר זה מתוכן על מנת לשאול אחד את השני לסיבת התקלה. מדי פעם ניסו אחדים מהם "להתקשר לשער", כלומר לחייג את המספר המקושר למערכת האוטומטית המפעילה את השער, אך ללא הועיל. במקביל התפתחה שיחה ערה בצ'אט הווטסאפ של הישוב. "למי פונים?" שאל תושב חדש. "לאליק הרב"ש (רכז בטחון שוטף)", ענתה לו תושבת אחרת. "למה כל פעם אותו סיפור?" התמרמרו אחרים ובתגובה היו מי שידעו להסביר איך עובדת המערכת, מהו שגורם לתקלות ואיך מטפלים בהן במהירות וביעילות ("לא כמו אצלנו") בישובים סמוכים. בתוך השרשור האמוציונאלי הזה לכדה את תשומת ליבי תגובה של אחד התושבים הוותיקים שטען ש"לא יתכן לכלוא את התושבים" והעלה את האפשרות ש"השער בכלל לא צריך להיות סגור". נדמה שהאפשרות המהפכנית הזאת כלל לא עלתה על דעתם של התושבים וכצפוי רוב התגובות הסתייגו מהאפשרות שהשער ישאר פתוח. אחרי הכל, כפי שענתה אחת העונות, "בשביל מה יש לנו שער אם הוא נשאר פתוח"?

הסיטואציה הזאת, שכמו נלקחה מתרגיל אתנומתודולוגי א-לה גרפינקל, חשפה את מה שבדרך איננו נמצא על סף ההכרה הקולקטיבית. כאשר הכל עובד כמו שצריך אנחנו לא ערים לעצם היותנו חלק ממה שניתן לכנות בפראפראזה על דני מונטרסקו ודני רבינוביץ' “self-trapped community”, קהילה הכלואה-מרצון. נהפוך הוא, השער והגדר הסובבת את הישוב מהווים סימן מקובל לאיכות חיים, ולתפיסת התושבים גם משמשים לה ערובה. לכן העובדה ש"השער לא נפתח כשמתקשרים אליו" איננה בעייתית כשלעצמה, השאלה היא רק מתי הוא לא נפתח ולמי. מבחינה זו דבריה של התושבת המצוטטים למעלה משקפים נאמנה את ההגיון הרווח לפיו המצב ההפוך, זה שבו השער איננו נסגר, הוא בעייה לא פחות מטרידה ואולי אפילו יותר.

לא מחכים לממשלה: קיבוצים ומושבים סוגרים שערים ובודקים את זהות המבקרים -  כלכליסט

באותו בוקר היה עליי להגיע לשני ישובים לא מרוחקים זה מזה, האחד מושב ותיק והשני ישוב קהילתי צעיר יחסית. בדרך מהנקודה הראשונה אל השנייה חלפתי דרך עיירה סמוכה ודרך הכפר הבדואי שצמוד אליה (ככה "לקח אותי" הוויז). השעה הייתה כבר שעת צהריים ונדרשה לי שעה ארוכה לצלוח את הרחוב הראשי של הכפר שהיה עמוס כעת קונים יהודים, אנשי העיירה הסמוכה ואחרים, שגדשו את הסופרמרקטים, הירקניות, האטליזים, המאפיות, חנויות הממתקים והפלאפל (כן, שם הן פתוחות גם בימים אלה). המראה המרנין הזה, האופייני כל כך למרחב הגלילי, מחזק את עמדתו של ידידי, רגב נתנזון, שהציע להכיר במרחבים מעורבים (Mixed) כסביבה מערבבת (mixing).

הישוב שבו אני גר, או הישובים שבהם ביקרתי באותו יום, אינם בגדר סביבה מערבבת. לפחות בהקשר היהודי-ערבי הם ההיפך מכך. אחד הסימנים לכך הוא שניתן לחלוף לידם אבל לא דרכם. המושב והישוב הקהילתי היו אמנם נקודות הקצה של הנסיעה שלי באותו בוקר אבל האמת היא שזה מה שהם, נקודות קצה. מרגע שנכנסת אליהם אין עוד לאן להמשיך אלא לחזור בדרך שבה באת. על מנת להגיע אליהם יש לסטות מהכביש הראשי אל כביש הגישה שמוביל אל הישוב ועל מנת להיכנס צריך "להתקשר למארח", כפי שמנחה השלט שקבוע לשער. הנכנסים בשער מתמיינים אפוא לשתי קטגוריות: תושבים ואורחים.     

מפתה לנתח את התופעה הזאת בהקשר של תפיסות בטחון, לקשור אותה למשל למורשת חומה ומגדל ולאסטרטגיות מנהליות הכוללות מחסומים, מעברים וכבישים עוקפים. כל אלה בוודאי רלוונטים אבל כפי שמשתקף למשל מהמאבק העכשווי על (היעדר) הגישה לנחל האסי, השאלה שעומדת על הפרק נוגעת פחות לבטחון ויותר למעמד אזרחי בעידן ניאוליבראלי. במאמר שעוסק בממ"דים, אותם חדרי מקלט הנבנים כיום על פי חוק בבתים פרטיים, כותבים מתן שפירא ונורית בירד דוד שאלה - כלומר הממ"דים - "מדגישים את המתח העכשווי בישראל בין וקטורים אתנו-לאומיים וניאוליבראלים של אזרחות". מה שנכון לממ"דים בישובי עוטף עזה נכון על אחת כמה וכמה לשערים בישובי הגליל ובעמקים. למשל, בישוב שבו חזרתי לגור כעת, שהיה בעבר קיבוץ, לא היו שערים וגדרות כשגדלתי בו. להוציא מקרה טרור בודד בשנות השלושים של המאה שעברה לא היו שום "תקריות" ואפילו הגניבות הקטנות היו בדרך כלל יוזמה של בני הנוער המקומיים – שהיו תמיד "ערכיים" אבל גם משועממים – ולא מצד השכנים. בקיצור, חשיבותו של השער קשורה יותר לערך הבית ופחות להגנה עליו.

בהתייחסו למצב הגלובאלי, זה של טרום-הקורונה, העיר זיגמונט באומן שביטולן ההדרגתי של אשרות הכניסה מגבירה את חשיבותה של ביקורת הדרכונים. הערה זו רלוונטית מאד למצב הנוכחי שמתואר כאן. בקיבוצים ובמושבים עד לפני עשרים-שלושים שנה ממילא כולם הכירו את כולם ודי היה במבט חטוף על מנת לזהות מי איננו שייך. גם במקרה שבו לא זיהו אותך (חזרת משירות צבאי, מטיול, מלימודים בעיר) השאלה בדרך כלל לא הייתה "מי אתה?" אלא "של מי אתה?". כיום, כאשר האוכלוסייה בשכונות ההרחבה במושבים ובקיבוצים, ובוודאי בישובים הקהילתיים, היא הטרוגנית למדי נדמה שחשוב במיוחד להבחין בין בעלי "דרכונים" שונים המאפשרים כניסה (תושבים, אורחים, עובדים ונותני שירות), לבין כאלה "שאין להם מה לחפש כאן".

Guards won't turn away Canadians with no passports | CTV News

בעודי מהרהר והופך בשאלות אלה שב ועלה לפניי זכרון ישן. בשלהי שירותי הצבאי התקיים בבסיס שבו שירתתי תרגיל רחב היקף המדמה מלחמה. לא היה זה תרגיל שדה אלא הדמייה ממוחשבת שהייתה אז בבחינת טכנולוגיה חדשנית. במהלך שלושת ימי התרגיל גדש את הבסיס מספר עצום של קצינים בכירים, מהרמטכ"ל ומטה, שישבו מול מוניטורים וניהלו קרבות וירטואלים. בשל המרחב המוגבל בבסיס הוחלט להתיר את הכניסה עם רכב רק מדרגת תת-אלוף ומעלה. בהיותי חייל וותיק הוצמדתי ל-ש.ג. הצעיר במטרה לאכוף את ההחלטה ולהסביר לסגני אלופים ואלופי משנה, שרגילים ששערי כל הבסיסים נפתחים בפניהם, מדוע עליהם לחנות בחוץ ולהיכנס רגלית כאחרוני הטוראים. איפשהו בצהרי היום הגיע אל השער האלוף נחמיה תמרי ז"ל מלווה בנהגו האישי. חלון הרכב היה פתוח והאלוף השעין את מרפקו על החלון כך שאמתו הסתירה חלק מהדרגה. אם הייתי מתרכז לרגע אולי הייתי מזהה את פניו אבל הייתי עייף וכמויות הפלאפלים שעברו דרך השער לאורך היום, ברכב או ברגל, הקהו את תשומת לבי (ואני מודה שגם רוויתי נקמה-פורתא מהסמכות הרגעית שניתנה בידי לסרב את כניסתם). וכך, כשהתקרב רכבו של האלוף אל השער העפתי מבט חטוף וראיתי את הפלאפל הבודד ולא את הצלב המוסתר מאחורי היד השעונה אל החלון. "הכניסה היא לתתי-אלופים ומעלה בלבד" זרקתי אליו, "רבי סרנים מתבקשים לחנות בחוץ ולהיכנס רגלית". ברגע זה הוריד תמרי המופתע את היד מהחלון ודרגתו נחשפה. נדהם ומבוהל מיהרתי להצדיע וביקשתי את סליחתו. "או, ככה אומרים שלום" הוא אמר בחיוך. מיהרתי לסמן לש.ג. שיפתח את השער והרכב נכנס.

Image
צילום מתוך טוויטר

אינני יודע מדוע לא התעכב האלוף תמרי באותו יום על התקרית הזאת, שאחרים בדרגתו בוודאי היו מפרשים כעלבון. אולי מיהר ואולי סתם התמזל מזלי לפגוש אותו במצב רוח טוב. מצד שני אפשר שדווקא העריך את קפדנותי ואת תקיפות היתר שגיליתי כלפיו. יתכן שאם הייתי מגלה אדישות ופותח בפניו את השער מבלי לתת את הדעת כלל על דרגתו היה רואה בכך חוסר אחריות מצדי. אחריות כזו היא בדיוק מה שמצפים התושבים מהמערכת האוטומטית המפקדת על פתיחת השער שלהם. לכן העובדה שהמערכת נתקעת מדי פעם היא אולי בבחינת תקלה אבל לא בבחינת טעות. כשם שהקצין ראה בהתנהגותי חריגה בתוך הנוהל הרצוי ולא חריגה ממנו, כך השער התקוע מאשרר את הסדר הרווח ולאו דווקא מעודד חשיבה ביקורתית ביחס אליו. וחוץ מזה, הרי גם אנחנו לא תמיד עונים כשמתקשרים אלינו אז למה אנחנו מצפים מהשער שיהיה זמין כל הזמן? לזכותו של השער ייאמר שכמו כל מנהלן מסור הוא לפחות לא מסנן אף אחד על בסיס אישי.