אבל כבד – על תרבות חומרית בעקבות מותו של קובי בריאנט
אורי דורצ'ין, 'שליחנו' בלוס אנג'לס, כותב על האבל בעקבות מותו של קובי בריאנט ומשרטט את הקשר שקיים כיום בין תחושת האבל והצער לתרבות הצריכה ולחומר
אבל כבד ירד על לוס אנג'לס עם היוודע דבר מותו של יקיר העיר, שחקן הכדורסל קובי בריאנט. משפט נאה, אבל האם נכון? תאונת המסוק שבה נספו בריאנט, בתו ועוד שבעה בני אדם אמנם הכתה בתדהמה את תושבי העיר– ולא רק אותם כמובן – אבל מה בדבר האבל? איך ניתן לשקול אבל כדי לקבוע אם ועד כמה הוא אכן כבד? אובדן פתאומי של אדם מפורסם ואהוד יוצרת אפקט של שותפות בצער אבל מכיוון ששותפות עובדת אחרת במקומות שונים גם הצער מקבל ביטוי שונה. לוס אנג'לס למשל, אפילו בהשוואה לערים אחרות בארה"ב, היא עיר שתושביה משתדלים בימים כתיקונם לצמצם את נוכחותם במרחב הציבורי ומורגלים להתעלם במידת האפשר מנוכחותם של אחרים בסביבתם. בימים שלאחר האסון היה נדמה שהשכול המשותף מאפשר לתושבים להתנסות בסטייה מבוקרת וזהירה מהמרחב הנדיב שהם נותנים אלה לאלה בדרך כלל.
כצפוי התקשורת הכתיבה את הטון. עם פרסום הידיעה ובמשך יומיים עברו ערוצי הטלוויזיה למשדר בפורמט של "גל פתוח" שהתבסס בעיקר על פאנלים של פרשני ספורט ושחקנים-לשעבר שדיברו על היכרותם עם בריאנט. בנסיון לתת קווים לדמותו ולהסביר מה הפך אותו לשחקן ואדם מיוחד כל כך חזרו הדוברים על המוטיבים של רצון עז להצליח, אמונה,"אהבה למשחק", עבודה קשה מגיל צעיר ולמידה קפדנית ממורי דרך שקדמו לו. בהקשר המשפחתי הודגשה מחוייבותו לרעייתו ובנותיו שאחת מהן, זו שנספתה איתו, כבר סומנה כממשיכת דרכו. עיתונאית אחת שהעזה להזכיר את פרשת ההטרדה המינית מעברו של קובי הושעתה. אחת לכמה דקות עבר השידור לרחבה שמול אולם ה"סטייפלס סנטר", אצטדיון הכדורסל העירוני, שם התגודדו אלפי מדליקי נרות, כתבים, צלמים וצוותי שידור. בימים שבאו לאחר מכן פחת אמנם הסיקור השוטף אבל מהדורות החדשות המשיכו לעקוב בהתמדה ובהרחבה אחרי חקירת המקרה ואת הגל הפתוח החליפו תכניות תעודה שנערכו במהירות ובמיומנות. במקביל הגיבה תעשיית המזכרות והסחורות במהירות מרשימה. מחנויות הרשת הגדולות ועד רוכלים בפינות רחוב העיר הוצפה בפריטים הנושאים את שמו ותמונתו של קובי, בעיקר כובעים וחולצות. הליכה ברחובות העיר אפילו כעת, כחודש לאחר הארוע, נדמית כפסטיבל קובי מתמשך: דמותו נשקפת ממסכי הטלוויזיה במסעדות ובבתי הקפה, ציורי גראפיטי שלו מביטים מהקירות, האנשים חבושים כובעים ולובשים חולצות עם תמונתו ובחזית האוטובוסים, לצד מספר הקו, מתנוסס הכיתוב RIP Kobe.
אין סיבה לציניות. קובי בריאנט היה אדם אהוד מאד, סמל של העיר ומקור לגאווה מקומית. אחרי הכל, בניגוד לכוכבים גדולים אחרים (כוכב הלייקרס העכשווי, לברון ג'יימס, הוא דוגמא מתבקשת) קובי מעולם לא עזב את העיר ולא ייצג שום קבוצה מלבד הלייקרס. עבור האנשים, כמו גם עבור אנשי התקשורת, הוא לא היה בריאנט אלא קובי. כך התייחסו אליו לפני מותו וכעת, לאחר שנהרג, הדיבור על קובי מחזק את תחושת האובדן הכאילו-אישית שחשים תושבי העיר. לכן למרות שמדובר בהבעת צער שונה מזו שאנחנו מורגלים לה בישראל אין סיבה לחשוד שהצער עצמו איננו אותנטי. כמובן שגם בישראל אמצעי התקשורת מרכזים את תשומת הלב הציבורית בארועים דומים אבל אם נכון שבשני המקרים הטלוויזיה מכתיבה את הטון הרי שהטון עצמו שונה. משהו במיומנות הטלוויזיונית האמריקאית, בדיון הקולח, בדיבור הרהוט-מדי ובלוק המושלם של הדוברים כמו פוגם בתחושת הספונטאניות של הצער. אגב צפייה נזכרתי בניתוח הנפלא של תמר כתריאל על ההבדל בין אופני השיח הישראלי והאמריקאי ביחס לרגשות: בעוד ישראלים רואים בדיבור על רגש אקט מלאכותי, אמריקאים מתמללים ברהיטות את עמדם הרגשית (אלוהים ישמור כמה שהם מתמללים אותה…) מבלי ששמץ מהאיפור או התסרוקת יעמדו ולו לרגע בסכנה ממשית. גם האפיזודה של הדלקת הנרות ההמונית דומה ולא-דומה למה שאנחנו מכירים. מצד אחד אין ספק שהיא ספונטאנית ומצד שני היא גם אקסטרווגנזה שבנוייה למידותיהם וצרכיהם של אמצעי התקשורת המכסים אותה בשידור ישיר בלתי פוסק. מכיוון שהאבלים מצלמים את עצמם ללא הרף ומעלים את התמונות ישירות לרשתות החברתיות הרי שהמצלמות והמיקרופונים לא מהווים גוף זר הפולש כביכול לרגע אינטימי של התייחדות עם הצער. האותנטיות של הצער, כמו של הרבה רגעים אינטימיים אחרים כיום, ממומשת בהפיכתו המיידית לפוסט מקוון. בין השאר ניתן ללמוד על כך מהעובדה שהטלוויזיה מביאה לצופיה פוסטים נבחרים מהרשתות החברתיות השונות, בעיקר ציטוטים של סלבריטיז המעידים עד כמה הם שבורי לב והמומים.
כאמור קל לנקוט גישה צינית כלפי הבעת צער שמקפידה להצטלם טוב ולהשמע מצויין. קשה עוד יותר לרכוש אמון לאבל שמתורגם למכירות ענק (ע"ע "מבצעי יום הזכרון" הנהוגים כאן ומעוררים בישראלי כמוני אי נחת). אבל למעשה רגש, כמו גם רעיונות על ותפיסות של רגש, חייבים להיות מתורגמים באופן כלשהו לתרבות חומרית.
אנתרופולוגים המתמקדים בהיבטים של תרבות חומרית שוללים את התפיסה המערבית-הרומנטית הרואה בחומר ביטוי חיצוני ומשני למהות פנימית הנתפסת חשובה יותר. אינטראקציה עם חפצים ובאמצעותם, לרבות סחורות, מעצימים את האני ומייצרים את האנחנו. הקביעה הזאת נכונה גם לקבוצות דתיות ואחרות שדוגלות בגישה אנטי-מטריאלית שכן, כפי שמסביר למשל דניאל מילר, "התעלות" מעל החומרי חייבת לקבל בסופו של דבר ביטוי באמצעים מוחשיים כלשהם. במקרה האמריקאי תיווך של אינטראקציה במרחב הציבורי מתאפשר בין השאר באמצעות שוק הסחורות העשיר והמגוון ובאמצעות ניהול מתוחכם של צריכה במצבים וזמנים שונים. ובאמת, איך עוד ניתן לאמריקאי הממוצע להביע את צערו על מותו של קובי בראיינט אם לא באמצעות רכישת חולצה, חבישת כובע, הדלקת נרות וצפייה במי שיודעים לתמלל את מה שהוא מרגיש (או מבקש להרגיש) טוב יותר מכפי שהוא עצמו יכול? כל אלה מאפשרים לבני החברה לתרגל הדדיות באופן שאיננו מאיים, ולהביע אותה דרך פרקטיקות המוכרות להם. נכון להיום, חודש לאחר האסון, העיר – על מאות חסרי הבית המתגוללים ברחובותיה – חוזרת אט אט, או למעשה די מהר, לשגרה של זרות וניכור.