"> לעשות וואו – אתנוגרפיה של תהליך התכנון – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

לעשות וואו – אתנוגרפיה של תהליך התכנון

האנתרופולוג וחוקר הערים אורי אנזנברג כותב במיוחד לבחברת האדם על החוויות שאסף במהלך מחקר אתנוגרפי של 15 חודשים במערכות התכנון של תל-אביב יפו. מחקר זה היווה את הבסיס לעבודת הדוקטורט שלו אותה כתב בבית הספר לניהול של אוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה.

___________________________________________________________________

"זה לא וואו, אתם צריכים לבוא עם הצעה שנגיד וואו"

"אני לא מבין מה הכוונה בוואו"

"אתה מבין מצוין"

הדיאלוג הזועף הזה בין מהנדס העיר לבין אחד האדריכלים הידועים ביותר הפועלים בה, הוא זה שקיבל את פני באחת מישיבות התכנון הראשונות בהם לקחתי חלק במסגרת המחקר שלי בעיריית תל-אביב יפו.

אורי אנזנברג

הדיון שבו נכחתי באותו היום היה למעשה פורום חצי רשמי בהובלת מהנדס העיר, שאליו מגיעה כול תוכנית בנייה בעיר. בפורום מציגים יזמי התוכנית את ההצעה שלהם בפני המהנדס, שמקיים דיון קולני בנושא ביחד עם נציגים של כל מחלקות העיריה הרלוונטיות (תכנון, תשתיות, תחבורה, חינוך, אסטרטגיה, שימור, כלכלה, נכסים וכו'). בסיום הדיון מציג המהנדס דרישות קונקרטיות ליזמי התוכנית, כתנאי להסכמה להעברתה הלאה לוועדת התכנון והבניה של העיריה ולצד המלצה שלו כגורם מכריע לאישורה.  

באותו היום, דן הפורום בתוכנית בניה גדולה באחד הרחובות הראשיים שבדרום העיר. אדריכל התוכנית הציג בפני כל החדר את ההדמייה ומהנדס העיר קפץ תוך שניות בודדות ונזף בו. לשנייה נדמה היה שאדריכל התוכנית באמת לא מבין את ההוראות של מהנדס העיר לפיהן עליו "לעשות וואו". אבל רגע קצר מאוד אחר-כך כבר היה ברור שהאדריכל, לצד כל שאר האנשים בחדר, הבין מצוין למה הכוונה.

בתור אתנוגרף שלמד כיצד עובד מנגנון התכנון העירוני של תל-אביב-יפו נתקלתי לא אחת בדיאלוגים מהסוג הזה שהתבססו על הבנה אינטואיטיבית עמוקה של כל המשתתפים לגבי תהליכי העומק של התכנון. במקרה הזה דיברתי עם המשתתפים מתוך ניסיון להבין מה הייתה הכוונה של מהנדס העיר. חוץ ממני, כולם הבינו מיד במה מדובר: הבניין שהופיע בהדמיה היה העתק של עשרות בניינים אחרים בעיר ולא נעשה שום מאמץ להתאים אותו לאופי המיוחד של הסביבה. דיאלוגים רבים אחרים בהם נכחתי, היו אפילו יותר אניגמטיים וכללו שימוש חוזר ונשנה בביטויים שלא הכרתי. רח"ק, שצ"פ, שפ"פ, תא/5000, ו"תכסית" היו רק חלק קטן מהמילים שנאמרו פעם אחר פעם במהלכן של פגישות בהו נכחתי, ואילצו אותי לשאול את האישה האקראית שישבה לידי מה המשמעות שלהם.

למידה של ז'רגון מקומי היא חלק אינטגרלי מכל אתנוגרפיה וכך היה גם במקרה שלי. אלא שהאופי המיוחד של עולם התכנון הקשה עלי את המשימה במיוחד. מהר מאוד למדתי שכל תהליך תכנוני מתקיים במקומות רבים מאוד בו זמנית וכי על מנת לשלוט בתהליך כולו אני צריך להכיר כמה וכמה ז'רגונים. בתוכנית פינוי-הבינוי אחריה עקבתי היו מעורבים הדיירים המקומיים שרבים מהם היו חלק מקהילות תוססות, יזמים וחברות בניה, אנשי מקצוע דוגמת שמאי מקרקעין, מודדים, אדריכלים ומהנדסי תחבורה, מומחים לשיתוף ציבור, נציגים של הממשלה, ושל העיריה ובעלי עניין רבים נוספים.

כדי להבין לעומק כיצד עובד תהליך התכנון הייתי צריך לייצר קשרים עם הדיירים (אשר התניעו את תהליך התכנון) וללמוד להכיר את נקודות הייחוס המקומיות שלהם (מי האויבים, מי האנשים החשובים, מהם יחסי הכוחות בשכונה). מהר מאוד הבנתי, למשל, שכל מי שגרים בקומות הקרקע או בקומות העליונות מתנגדים לפינוי-הבינוי וכי כל מי שגרים בדירות הסנדוויץ' (עוד ביטוי שלמדתי) תומכים בו. מהרגע שהכרתי את החלוקה הבסיסית הזאת עשיתי מאמצים רבים בכדי להתקבל לקבוצת וואטסאפ של כל אחת מהקבוצות וללמוד את השפה הפנימית שלה. ליזמים הייתה שפה אחרת שנסובה סביב הצורך להשיג "חתימות" לנהל מו"מ עם הבנקים ועם העיריה, להדוף מתחרים, ולמצוא כל פרצה אפשרית בתוכנית בכדי למקסם את הרווחים שלהם. שיחות עם שמאים נסובו סביב "תקן 21" וסביב "היטלי השבחה" וסביב "תאריכים קובעים", מהנדסים עסקו בזוויות ושיפועים של הכניסה והיציאה מהחניה, מודדים סיפרו לי על מידת הדיוק של ה"תחנה הכוללת" שלהם, אדריכלי שימור דיברו על הערך השימורי של הבניין ועל הסוג המאוד מסויים של הצבע הכחול בו היה צבוע הבניין המקורי לפני למעלה מ-70 שנה, פוליטיקאים מקומיים דיברו על פסקי הלכה של רבנים או על משא ומתן שניהלו עם אחד העוזרים של ראש העירייה ועורכי דין ציטטו בפניי סעיפים מחוק התכנון והבניה או מפסקי דין ישנים. ככל שהייתי שקוע יותר במחקר מצאתי את עצמי נחשף ליותר ויותר קהילות ולומד להכיר לעומק עוד ועוד עולמות שונים ומשונים. אלא שהמורכבות לא הסתיימה כאן.

הפגנה בכניסה לועדות התכנון

מעבר לסוגיות של שפה וקהילות שונות, באתנוגרפיה של תהליך התכנון עולה השאלה מתי התהליך התחיל ומתי בדיוק הוא נגמר. מבחינה טמפורלית נדמה היה לי בהתחלה כי תהליך התכנון אחריו עקבתי התחיל בתאריך מסוים וכי הוא צפוי להסתיים בתאריך אחר. מהר מאוד הבנתי כי עוד לפני שהתחיל התכנון אושרה תוכנית אחרת שהייתה תנאי הכרחי לתוכנית הנוכחית. לפניה אושרה תוכנית אסטרטגית לאזור עליה התבסס כל התכנון ולפניה היו עשרות תוכניות שונות שכל אחת השפיעה בדרכה על המצב הנוכחי של השכונה ועל תוכניות הבנייה החדשות שלה. ההבנה כי התכנון מתחיל אי שם בהיסטוריה שלחה אותי לחקור ולהעמיק בפרוטוקולים של דיונים שהתקיימו בוועדה המקומית בעידן אחר עם גיבורים אחרים ואוצר מילים אחר. כך למשל קראתי דיונים שהתקיימו בוועדת ערר ובבית המשפט המחוזי וגם במועצת מנהל מקרקעי ישראל, המשרד להגנת הסביבה, ובמקרה אחד אפילו המשרד לרישום קרקעות של ממשלת המנדט הבריטי.

גם ההסתכלות לעתיד לא הייתה כל-כך פשוטה. אם וכאשר התוכנית תאושר, קרוב לוודאי שהיא תמשיך במסע מפרך של ערעורים בוועדות אחרות ובבתי-המשפט. לאחר מכן יהיה תהליך ארוך של אישור תוכנית אדריכלית (עוד מושג שהייתי צריך ללמוד להכיר), של הוצאת היתרי בניה בהתבסס על ויכוח פרשני אודות הוראות התוכנית, של משא ומתן עם בנקים וחברות בניה, של מציאת דיור חלופי לדיירים הנוכחיים, של מאבקי ענק סביב תשלומי מיסים ושל הבנייה עצמה על כל הבירוקרטיה העצומה הכרוכה בכך. לעתים קרובות, כולל התהליך הזה דרמה חברתית בצורת דיירים שעוזבים וכאלה חדשים שמגיעים ומשנים את אופי החיים בשכונה, ואז לבסוף חלוקת הדירות לדיירים הישנים ומכירת הדירות לדיירים החדשים. כל אלו מתרחשים בדרך כלל במגרש ספציפי באזור תכנוני מסוים, מה שמשפיע מיד על המגרשים הסמוכים ומעורר גם אותם לפעולה תכנונית.

ישיבת ועדת התכנון

כשנה לאחר שנכנסתי לשדה הצלחתי להשיג עותק בן 500 עמודים של תביעה שניהלה אחת מהחברות היזמיות נגד העירייה, ומצאתי את את עצמי קופץ מאושר. המסמך הזה אפשר לי להיחשף לחלק מהדינמיקות שהתקיימו בין העיריה ליזמים בשלבים קודמים של התכנון שעד אז לא חשבתי בכלל שהם רלוונטיים. אלא שהכמות העצומה של החומר שכלל המסמך וההבנה כי יש עוד מאות רבות של מסמכים רלוונטיים שעשויים להופיע פתאום בחיי ולשנות לחלוטין את התפיסה שלי אודות התוכנית גרמה לי להבין שניסיון לייצר ייצוג טקסטואלי של תהליך "התכנון" – מהפעולה הארגונית הראשונה ועד סיום הבניה -  הוא כמעט בלתי אפשרי. יש יותר מידי גורמים מעורבים, בתהליכים מקבילים שנמשכים במשך שנים, אין נקודות התחלה וסיום ברורות, אי אפשר לקבוע איפה הגבולות של התוכנית ומה נחשב חלק מ"התכנון" ומה לא.

ברגע המייאש הזה שהגיע לאחר שאספתי שלושה מדפים שלמים של מסמכים היסטוריים, ניהלתי עשרות רבות של ראיונות, צילמתי מאות תמונות ואצרתי אלפי זיכרונות ותובנות, הגעתי למסקנה כי המורכבות הזאת של התוכנית היא זו שמאפיינת אותה, בשל העובדה שאי אפשר להבין מתי היא מתחילה ומתי היא מסתיימת, מהם האלמנטים המקומיים שלה ומהם האלמנטים הגלובליים, איפה היא ממוקמת על הציר של המיקרו-והמקרו, האם היא "חברתית צודקת ונכונה" או "ניאו-ליברלית מרושעת". האין סופיות הזאת שמערבת עשרות תחומי תוכן שונים שנפרסים על פני עשרות שנים בעשרות זירות מאבק היא המרכז של הסיפור שאני רוצה לספר – והיא הדבר עליו אני רוצה להצביע. מאותו הרגע הניסיון לשלוט בכל פרט ולמצוא כל נתון התחלף ברצון עז ללכוד בתיאורים שלי את הפליאה הגדולה מחוסר היכולת פשוט להראות כיצד התנהל תהליך התכנון. בעקבות זאת, החלטתי להתמסר למטרה החדשה שלי, אם נחזור לציטוט בהתחלה – לעשות וואו.

עוד על מחקרו של אנזנבג ראו ראיון שערכה איתו הדס צור בכתב העת אורבנולוגיה: שמאים או מתכננים- מי באמת מוביל את התכנון העירוני?