רק היום

בעקבות הסרטון "הלם קרב" שהעלה הסטנדאפיסט אודי כגן לרשתות החברתיות, ד"ר יעל סקורקוביץ כותבת ל"בחברת האדם" על התביעה להכרה ונראוּת רגשיים בשדה של פוסט טראומה ומצוקות נפשיות. בסרטון, המהווה קטע מהופעת סטנדאפ, כגן משתף את הקהל בהתמודדותו האישית עם הלם קרב בעקבות שירותו הצבאי כלוחם. הקטע זכה לכחצי מיליון צפיות ביוטיוב ולסיקור תקשורתי נרחב. אז מה הפך את הסרטון לקונצנזוס דווקא בימים של מחלוקת ציבורית חריפה סביב המלחמה בעזה?

 ד"ר יעל סקורקוביץ היא מרצה במכללה האקדמית עמק-יזרעאל וחוקרת רגשות, יחסים וקונפליקטים בשדה האזרחות ובשדה החינוך.

המסגור הרגשי של הלם קרב: דה-פוליטיזציה או פוליטיקה חדשה?

הסרטון של כגן מאתגר גבולות סמליים מקובלים: על מה מותר לצחוק ומה נחשב לטאבו? מה נדרש מלוחם להסתיר ומה מותר שיחשוף? הוא מאפשר לצופים לדון בהשלכות המלחמה, אבל לא דרך שאלות פוליטיות המעוררות מחלוקת, אלא מזווית פסיכולוגית-רגשית שנתפסת כמסגרת מושגית א-פוליטית ואוניברסלית. לקראת סוף הקטע כגן מזקק את המסר שהוא מבקש להעביר באשר להתמודדות עם הלם קרב: "הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה, כשלא מדברים עליו…. אבל מת מהר מאוד באור". דבריו קוראים להפוך את החוויה הפוסט־טראומטית לנראית, להוציאה מארון הבושה ולהיאבק בסטיגמה שדבקה בה. הם ממקמים את תהליך הריפוי של הטראומה לא רק בזירה הטיפולית התחומה בין כותלי הקליניקה, אלא גם במרחב הציבורי – כמאבק על הכרה ולגיטימציה רגשיים. 

אני מציעה להבין את המסגור הפסיכולוגי-רגשי של הלם הקרב כמנגנון כפול של דה-פוליטיזציה ופוליטיזציה מחודשת. מצד אחד, מסגור זה מסיט את מוקד השיח מההיבטים המוסריים-פוליטיים של המלחמה אל המרחב הנפשי והאינדיבידואלי. אולם בה בעת, הוא מגייס את ההבחנות והערכים של השיח הפסיכולוגי כתשתית לתביעת לגיטימציה חברתית, נראות והכרה. באופן זה, המסגור הרגשי של הלם קרב מגלם את מה ששרה אחמד (Ahmed, 2004) מכנה "פוליטיקה של הרגש" – שפה אזרחית שבה רגשות נעשים לנושאים פוליטיים ומשמשים כמנגנונים תרבותיים שמוטענים במשמעות, מוסר ולגיטימציה. 

בהשראת חוקר האזרחות אנג'ין אייסין (Isin, 2008; 2009) ניתן להבין את החשיפה הרגשית שמבצע כגן כ"אקט של אזרחות" (act of citizenship) – מעשה שבאמצעותו יחידים וקבוצות תובעים הכרה, שייכות וזכויות חברתיות. אייסין מדגיש כי "אקטים של אזרחות" מעוגנים בהגיונות חדשים ומבנים צורות חדשות של ארגון ופעולה, שחלק ניכר מהן מתחולל ברשתות החברתיות. פלטפורמות אלו מתפקדות כקטליזטור לרגשות: הן מעצימות (intensify) ביטויים של רגש, מעודדות חשיפה אישית וניזונות מהתהודה הרגשית שהחשיפה הזו יוצרת. כך, ביטויים של כאב, בושה וסבל – המהווים את הליבה הרגשית של חוויית הפוסט-טראומה – הופכים למשאבים אזרחיים המשמשים לתביעת מקום, זהות והכלה חברתית.

שלם מבחוץ אך שבור מבפנים: דמותו החדשה של החייל הלוחם 

אייסין (Isin, 2008; 2009) טוען כי בעידן הנאו-ליברלי "אקטים של אזרחות" נוצרים מתוך הצלבות בין שיחים, זהויות ואינדקסים חברתיים שונים. הטקסט של אודי כגן הוא דוגמה מובהקת לכך: הוא חוצה ומחבר בין השיח הפסיכולוגי, הערכים הלאומיים-ציוניים ותפיסות מגדריות של גבריות ולוחמה. בנקודת מפגש זו מתעצבת דמותו החדשה של הלוחם: כזה הנראה שלם מבחוץ אך פצוע מבפנים.

הטקסט של כגן יוצר דיאלוג בין שתי דמויות גבריות מנוגדות. מצד אחד, הגבריות המסורתית – זו שהוא מכנה "המאצ'ו". זוהי גבריות ממושמעת המוכנה תמיד לפעולה ולהקרבה בשם המדינה. גבריות זו מדכאת ביטויים של פגיעות וחולשה, ומבקשת לשמר חזות שלמה וחסינה. מנגד, כגן משרטט מודל אלטרנטיבי בדמותו של לוחם שהוא אמנם שלם בגופו, אך שבור בנפשו. מודל זה מעז להנכיח כאב ובושה דווקא במקום שבו הוא מצופה להפגין שליטה ועוצמה. הסטת המבט מ"החוץ" אל "הפנים" מסמנת את הנפש כאתר חדש של מאבק על נראות והכרה.

המתח בין שני הממדים חושף לא רק את קווי השבר של הגבריות הישראלית, אלא גם של החברה כולה. דמות הלוחם החדשה משמשת כמראה אלגורית ליחסי גוף-נפש ברמה הלאומית: הגוף הלאומי מתפקד כגוף מכאני, ממושמע ונאמן לאתוס של פעולה ושליטה, בעוד הנפש הקולקטיבית מתוארת כרוח פצועה ומיוסרת המחפשת משמעות. הדימוי הציבורי הרווח של "הקרע בעם" ממחיש היטב את השבר הקולקטיבי הזה. ואולם, אני מציעה כי שבר זה איננו רק ביטוי של כשל חברתי, אלא משמש כמנגנון להבניית מוסריות קולקטיבית מדומיינת: הוא מאפשר לחברה הישראלית לראות בסבלה הוכחה למוסריותה, ולהפוך את הכאב למקור של לגיטימציה רגשית להמשך הלחימה. 

הדיאלקטיקה של חשיפה והסתרה והגנה על הנפש הקולקטיבית

מפרספקטיבה חברתית-תרבותית, הלומי הקרב מסמנים את ההתנגשות בין עולמות מנוגדים: השגרה והחירום, החזית והעורף, האישי והקולקטיבי. החוויה הפוסט-טראומתית מערערת על החלוקה הבינארית שבין עולמות אלו, ומותירה את הלומי הקרב במצב לימינלי מתמשך של "בין לבין", לא 'כאן' ולא 'שם'. מצב זה משקף את הדיסוציאציה התרבותית שבתוכה פועלת החברה הישראלית, וחושף את כישלונה לשרטט גבולות יציבים בין מלחמה לשגרה (ראו את הפוסט של ניצן רותם ויוליה לרנר באתר זה).

אני מציעה כי החשיפה האישית שמבצע כגן מייצרת אפקט כפול: מצד אחד היא מערערת על המנגנון התרבותי שמשרטט גבולות סמליים בין חירום לשגרה, ומנגד היא משמרת אותו. חשיפת הפגיעוּת והסרת הילת הבושה מעליה מערערות על האתוס הקולקטיבי של חוסן ושליטה, ומסרבות להציג חזות שלמה ובלתי חדירה. במובן זה, חשיפת הפוסט-טראומה מלמדת כי ההבחנה בין הקטגוריות התרבותיות "לחימה" ו"שגרה" איננה יציבה, והלומי הקרב נושאים בתוך עצמם את הגבולות הלא סגורים של החברה כולה.

מנגד, פרטי האירוע הטראומטי נותרים עמומים בסרטון שמציג כגן. כאשר הוא מתאר את הקול הפנימי שחוזר ומייסר אותו – “איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות” – הוא מרמז על תחושת חרטה, אך נמנע מלפרט. העיסוק בחרטה נותר, אם כן, בגדר טאבו – מופע של "עבריינות רגשית" (דונת, 2017) המאיים להסיט את השיח הציבורי מהמרחב הפסיכולוגי אל הפוליטי, ולזהם את קדושת התפקיד של הלוחם. כך, תחושת החרטה הופכת לחוויה של הלקאה עצמית החוצצת בין הפרט והקולקטיב ומשמשת כמנגנון להפרטה של אחריות מוסרית. 

מכאן, אני מציעה להבין את העמימות המאפיינת את השיח הציבורי על פוסט-טראומה כמנגנון הגנה אישי וקולקטיבי. מנקודת מבט אינדיבידואלית, הסתרת המידע הרגיש מאפשרת לדובר לנסח מחדש את חוויית הטראומה, להחזיר לעצמו את תחושת השליטה שאבדה ולהגן על עצמו מביקורת ציבורית. מנקודת מבט חברתית, הסתרה זו מהווה חלק מכלכלה רגשית השומרת על גבולות הדמיון הקולקטיבי באמצעות ניטור של מה שניתן להרגיש, לחשוב ולדמיין. כך, נשמרת חלוקת העבודה הרגשית (רותם ולרנר, 2004) בין החזית והעורף, והאמונה בטוהרן של הקטגוריות הללו נותרת על כנה. מנקודת מבט זו, הלוחמים משמשים לא רק כמגיני הגבולות הטריטוריאליים של מדינת הלאום, אלא גם כשומרי הסף של גבולותיה הרגשיים.

השיח הפסיכולוגי על פוסט-טראומה מייצר, אם כן, אמות מידה חדשות של לגיטימציה והכרה, המסיטות את המאבק האזרחי ממישור פוליטי של צדק, כוח ואחריות אל מישור אישי-רגשי של סבל, נראות ואמפתיה. הפיכת החוויה הפוסט-טראומתית למופע ראווה אינטימי ולמטבע לשון שמסתיר יותר משהוא חושף, מסדירה ומשטיחה את הדיון הציבורי. דיון זה דוחק לשוליים רגשות “נפיצים” כמו אשמה, חרטה ואובדנות – ומחמיץ את ההזדמנות להישיר אליהם מבט ולבחון מחדש את גבולות האתיקה והאחריות הקולקטיבית. כך, הניסיון לקדם נראות רגשית של פוסט-טראומה מיתרגם למנגנון סלקטיבי של הכלה: הציבור הישראלי מחבק בחום את הסבל שנחשף, אך מסיט את מבטו מהיבטיה המאיימים והמוסריים של התופעה, ומעביר את ההתמודדות עמם חזרה אל המרחב הפרטי.

רשימה ביבליוגרפית

דונת, א' (2017). בכייה לדורות: חרטה על אימהות. ידיעות אחרונות וספרי חמד.

רותם, נ' ולרנר, י' (2024). לחזור לנשום. עיונים בשפה וחברה, 19, 77-83. 

Ahmed, S. (2004). The cultural politics of emotion. Routledge: New York and London.

Isin, E. F. (2008) Theorizing acts of citizenship. In: E.F. Isin and G.M. Nielsen (eds.) Acts of Citizenship (pp 15-43). London: Zed Books.

Isin, E. F. (2009). Citizenship in flux: The figure of the activist citizen. Subjectivity Issue, 29, 367–388.