MASTER לאנתרופולוגיה

כיצד לימודי תאטרון יכולים לשנות את האופן שבו נערות שולטות בגופן ולאתגר תפיסות חברתיות אודותיו? שרה ארליך רוזנסקי כותבת על עבודת התיזה שלה (בהנחיית דר' גילי המר ופרופ' נפתלי שם טוב) שעסק בעיצוב דמויות במרחב הבמה אצל נערות הלומדות תאטרון בתיכון:

מגיל 40 ועד יציאתי לגמלאות לימדתי את מקצועות התאטרון בתיכון. בנוסף להוראת פרשנות מחזות והצגות, לימדתי בימוי ומשחק, תנועה לתאטרון ואף דיבור והגייה –  מיומנויות בהן התמחיתי בלימודי בימוי באוניברסיטת תל אביב וכבמאית תאטרון. הפדגוגיה של התאטרון מזמנת יחסי מורה – תלמיד.ה בהקשרים רחבים הנובעים הן מעיסוק בגוף והן מעיסוק בתודעה של התלמידים ובסימביוזה ביניהם. יחד עם זאת, המעורבות שלי בפיתוחם האישי והאומנותי כ"פרחי תאטרון" נועדה להוביל את הצעירים והצעירות להצלחה במבחני הבגרות בכתב ובהעלאת הצגת הבגרות. לכן, רציתי לחקור ולהבין אם וכיצד משפיע הפרפורמנס הבימתי על החוויה והזהות המגדרית והאופן בו חוות את גופן נערות הלומדות תאטרון בעת משחקן על במה מול קהל. 

לימודי התאטרון בתיכון מזמנים ללומדים וללומדות הזדמנות לפתח "ידע פרפורמטיבי", ובשונה מלימודים עיוניים אחרים המדגישים את הדיכוטומיה גוף (body) – תודעה (mind), הם  מטשטשים דיכוטומיה זו. בתהליך סיפי וחד פעמי שאינו מתקיים בשגרת החיים בכלל והפדגוגית בפרט הם מאפשרים לנערות ולנערים להתנסות בגופם, קולם וחושיהם ללא המבט המגביל של עמיתיהם ואף למרוד בו. היטיב לתאר זאת אחד ממורי המתמטיקה בתיכון בו לימדתי: הוא תאר איך תלמידה משותפת שלנו נהגה לשבת בשיעורי המתמטיקה מאחור, ממעיטה את גופה ככל יכולתה ובקושי פוצה פה. ואולם, כאשר הייתה על הבמה – הביטחון, העוצמה והגיוון שהפגינה – שינו את כל הווייתה והוא התקשה לזהות אותה. 

הסיפור של המורה למתמטיקה מתמצת את העניין שלי במחקר וגלומות בו שתי שאלות הקשורות לפרפורמנס הגופני של הנערה ושאלה אחת הקשורה  למבט: ממה נבעו ההבדלים בין המשמוע של גוף הנערה בשיעורי המתמטיקה למשל, לבין הפרפורמנס הבימתי שלה? האם וכיצד הדרמטורגיה על דמות עשויה לסדוק הבניות גופניות מובנות ומבנות שהן לכאורה "טבעיות" ולהרחיב אותן?¹ מה תפקיד המבט של צופה אמיתי או מדומיין בהבניה הגופנית של הנערות המשחקות? 

בעבודת התזה התמקדתי בפרפורמנס המגדרי של הנערות על ומחוץ לבמה ובסוגיית השליטה על הגוף שלהן, ובחנתי את המתח ויחסי הגומלין בין הנערה לגופה בשלושה מרחבים: מרחב ציבורי, מרחב בית הספר ומרחב הבמה. בחנתי בעזרת ראיונות ותצפיות את האופן בו נערה מתכננת ופועלת כאשר היא יוצרת דמות בעזרת גופה – כלי המשמש אותה כאתר אסתטי וכאמצעי אומנותי. 

המחקר, שהתקיים במגמת תאטרון בתיכון בעיר שהסימון הסוציו אקונומי שלה גבוה, כלל תצפיות מרובות על נערות ונערים בזמן החזרות בכיתה י"ב לקראת הצגת הבגרות. הראיונות החצי מובנים עם המשתתפות הראו  שהשיח הכפול במחקר העוסק בנערות וגופן קיים גם בשיח שלהן בינן לבין עצמן ובינן לבין סביבתן. שיח אחד רואה בנערה קורבן בחברה פטריארכלית, קפיטליסטית ונאו-ליברלית. הדבר נכון במיוחד בהקשרים של גוף הנערה במרחבים ציבוריים ופדגוגיים.² שיח שני מדגיש חזקות ועוצמה הקיימים בגיל הנערות, אם כי בתנאים שמציבה להן חברה קפיטליסטית ונאו – ליברלית בהם גוף הנערה הופך להון חברתי³.  ממצאי העבודה שלי אמנם איששו מחקרים אלה, אולם הצביעו על הפוטנציאל הקיים בלימודי התאטרון לסייע לאינדיבידואלית לשלוט על הגוף כאובייקט אסתטי, בשונה מהון חברתי, ולסדוק מבני פעולה מובנים, הביטוס, המבנים את המגדריות שלה; להרחיב את מנעד מחוות הגוף, הקינסתטיקה והקול על הבמה ולהתנסות בזהויות שונות ללא סכנת ענישה חברתית. עיקר חשיבותו של המחקר בכך שהוא מראה שכאשר האינדיבידואלית משתמשת בגופה כאתר אסתטי היא לא רק עשויה להרחיב ולסדוק את ההבניה המגדרית של הגוף, אלא גם לחשוף לקהל ולסביבה החברתית את הפוליטיקה של הגוף המגדרי ולערער עליה.

מתודולוגיה המתבססת על תיעוד וניתוח של שלבי התכנון והחזרות על הבמה עד להצגה מול הקהל  סייעה להאיר ולאפיין את השינויים שהנערות עוברות בידע ובפרקטיקות המנהלות את גופן כאשר הן משחקות דמות. הכרונולוגיה של העבודה על ההצגה חושפת את המנגנון שבעזרתו הנערות מפרקות את ההבניה של ההביטוס המגדרי ויוצרות הביטוס מדומיין המאפשר להן להשתחרר מהבניות אלה כפי שניסחה זאת אחת הנערות: "אני נהנית מזה, מהתפקידים האלה, להיכנס למשהו שהוא לאו דווקא אני ולצאת שנייה מהקופסה של עצמי". בשלב הראשון של החזרות הנערה בונה יחסי סובייקט-אובייקט מורכבים בעזרת מבט עצמי ונצמדת להבניה מוכרת. בעזרת המבט פנימה, אינטרוספקציה, היא מפרידה בין החיצוניות של הדמות ובין ערכים פנימיים שלה, ויוצרת הזרה (alienation) שלהם. היא בוחנת את עצמה ואת התכונות שהיא מייחסת לעצמה אל מול תכונות שהיא מייחסת לדמות. בשלב זה היא מאיינת את גופה של הדמות כמו גם את גופה שלה.

בשלב השני הגוף מבנה את הפרפורמנס המתהווה של הדמות במהלכים של ניסוי ותעייה, אובדן דרך וחזרה, בהם ההביטוס של הנערה נסדק, ונבנה הביטוס דמיוני. בשלב זה ההתנסות הגופנית היא מעין משא ומתן בין הגופניות של הנערה להבניית גופניות של דמות. ניסיונות גופניים מתעצבים בעזרת מערכת מסועפת של יחסי גומלין דיאלקטית הכוללת גם את הדיאלוג עם מי שמביימ.ת את ההצגה ועם הבניות של הביטוס דמיוני שיוצרים חבריה להפקה. בשלב השלישי הנערות שולטות בהבניה זו בעזרת גופן וקולן ומזמינות את המבט של הקהל בתוך שהן שולטות בגופן שלהן ובמבט הקהל. הביטוס מדומיין זה מבנה את גופן כאתרים אסתטיים ומגנים עליהן כמסכות מפני עונש ודיכוי חברתי. הפרפורמנס הגופני שבו גופה "פועל, יודע ואמצעי אסתטי", עשוי להיות לה מקור לשמחה (Juissance).

בחינת השליטה על הגוף אצל נשים בכלל ונערות בפרט בהקשר של מרחבים ציבוריים שעמדה במרכז המחקר , התבססה על תחומי מחקר שונים ומגוונים: החל מפדגוגיה של תאטרון ושל גוף, תאוריות פמיניסטיות וחקר הפרפורמנס וכלה בסוציולוגיה, תאטרון ופילוסופיה. במקביל, הצלבתי מושגים מתחומים שונים: הביטוס לבחון סוכנות (פעולתיות) שמתבצעת בעזרת תבניות והתניות מובנות שחושפות למשל, הבניות מגדריות ואלימות סימבולית⁴; גסטוס שמשמעותו סיטואציה בימתית או דרמטית המאפשרת הזרה של מצבים חברתיים הנדמים כטבעיים (הם אינם טבעיים, אלא יש מאחוריהם כוחות כלכליים, פוליטיים וחברתיים אינטרסנטים) ובכך לחשוף את ההביטוס כלא טבעי⁵; ואת המושג ריזום הבא לתאר אירוע ולא מהות, התרחשות פעילה שיש לה ממד של זמן ומרחב, ואת הגוף במצבים בלתי צפויים המאפשרים השתנות ומטמורפוזה האופייניים לתהליכי עבודה על דמות. ⁶ 

הרב תחומיות של המחקר מעידה על המורכבות הרבה של עיצוב דמות והתנועה הגופנית והקולית  לבמה מול תפיסות והבניות פשטניות של הגוף המגדרי. עוד מרמזים הממצאים שאפשר לשחרר את הנערות מהדיכוי הגופני באמצעות הגופניות עצמה. המבט המבנה את ההביטוס הגופני בשדות החברתיים שהנערות חיות בהם הוא מקור לדיכוי ולשליטה על הנערות. ואולם, כאשר המבט יוצא מתחום אי-הבהירות, הוא עשוי להפוך לאמצעי לשחרורן ולקבלת שליטה שלהן על גופן.

1.  אני שואלת את המונח "סדיקה" מספרן של ילי נתיב והודל אופיר (2016) "סדקים של חירות" העוסק בפדגוגיה של המחול בארץ. ↩︎
2. Pipher, Mary. 1994. Reviving Ophelia: Saving the Selves of Adolescent Girls. New York: G. P. Putnam’s Sons; Bordo, Susan. 1990. "'Material Girl': The Effacements of Postmodern Culture." Michigan Quarterly Review 29, no. 5: 653–678. ↩︎
3. Bradford, Clare, and Mavis Reimer. 2015. Girls, Texts, Cultures. Canada: Wilfrid Laurier University Press.; Currie, Dawn H., Deirdre M. Kelly, and Shauna Pomerantz. 2006. "'The Geeks Shall Inherit the Earth': Girls’ Agency, Subjectivity and Empowerment." Journal of Youth Studies 9, no. 4: 419–436;
   Henderson, Margaret. 2010. "Contemporary Culture and the Undoing of Feminism." Cultural Studies Review 16, no. 1: 251–256; McRobbie, Angela. 2009. The Aftermath of Feminism: Gender, Culture and Social Change. Los Angeles: Sage; Peled, Einat, Einat Lachover, and Heidi Preis. 2019. "Constructions of Girls’ Bodies in Israeli Academic Literature: A Critical Scoping Review." Journal of Gender Studies 28, no. 5: 531–544; Pomerantz, Shauna, and Rebecca Raby. 2020. "Bodies, Hoodies, Schools, and Success: Post-Human Performativity and Smart Girlhood," Gender and Education 32, 8983–10000. ↩︎
4. Bourdieu, Pierre. 1980. "The Production of Belief: Contribution to an Economy of Symbolic Goods." In: Media, Culture and Society 2 (July): 261–293;   Bourdieu, Pierre, and Louic Wacquant. 1992. An Invitation to Reflexive Sociology. Chicago: The University of Chicago Press
   ↩︎
5. Brecht, Bertolt. 1964. Brecht on Theatre, edited and translated by John Willett. New York: Hill and Wang; Diamond, Elin. [1996] 2003. "Brechtian Theory/Feminist Theory: Toward A Gestic Feminist Theory." In A Sourcebook of Feminist Theatre and Performance. On and Beyond the Stage, edited by Carol Martin, 120–135. London: Routledge. ↩︎
6. אזולאי, אריאלה ועדי אופיר. 2000. "אנחנו לא שואלים "מה זה אומר", אלא "איך זה פועל": הקדמה לאלף מישרים." תיאוריה וביקורת 17: 123–131.
   ↩︎