ראיון עומק

ליאה טרגין-זלר (האוניברסיטה העברית) נולדה בארה"ב ועברה לארץ בגיל שמונה. מאז ועד היום היא נעה על הציר בין שתי המדינות ושתי השפות – אנגלית ועברית. מחקריה עומדים בצומת בין מגדר, דת ורפואה. בין היתר היא חקרה פריון בחברה הדתית והחרדית; השפעות מגפת הקורונה על קבוצות מיעוט דתיות בישראל;  אנטישמיות ואיסלמופוביה באנגליה ועוד. בימים אלו יצא לאור ספרה החדש – "The State of Desire" שעוסק באופן שבו הקהילה היהודית האורתודוקסית בישראל מפרשת ומעצבת מחדש דילמות סביב שימוש באמצעי מניעה וניהול ילודה, תחת שינויי מדיניות ופוליטיקה לאומית. לכבוד הספר החדש, רותם קליגר-חליוא ראיינה את טרגין-זלר על מסלולה האקדמי, כניסתה לשדה, תובנות מהמחקר ומחשבות על הדיסציפלינה בתקופת מלחמת "חרבות ברזל".

"תמיד רציתי ללמוד באוניברסיטה העברית אבל לא הייתי בטוחה איזה תחום. אני זוכרת שהיה יום בו  הסתכלתי באינטרנט על תוכניות הלימודים האפשרויות עד שהגעתי לסוציולוגיה – אנתרופולוגיה. אני זוכרת ששאלתי את אבא שלי שעמד בחדר השני – 'מה זה אנתרופולוגיה?', והוא השיב לי בחזרה – 'אנתרופולוגים חושבים שאפשר לראיין מישהו אחד ולהפוך את זה למדע!'. תשובה זו הציתה את סקרנותי. דווקא מצא חן בעיני שאפשר לקחת סיפורים אישיים ולעשות מהם עבודה מחקרית", היא מספרת וצוחקת.

"את עבודת התזה כתבתי כבר לפני יותר מעשור. היא עסקה בצניעות בקרב נערות חרדיות. ערכתי עבודת שדה בסמינר בית יעקב בירושלים ובאחד הביקורים שלי שם, אחת הנערות התארסה. כולן עצרו את הלימודים, רקדו ושמחו. יצאתי לרגע החוצה ושמעתי שתי נערות יושבות על ספסל ומדברות ביניהן. אחת העירה שהנערה שהתארסה בטח תהיה האמא הראשונה בכל השכבה, והשניה אמרה שזה דווקא לא בטוח בכלל. היא אמרה בשקט: "אולי היא תחליט לחכות". ההערה השקטה הזו סיקרנה אותי מאד. מה מוביל שתי נערות חרדיות לשבת בתוך סמינר בית יעקב ולדבר על אמצעי מניעה? רציתי להבין אותן ואת החוויות שלהן וגם את המדיניות החברתית והכלכלית שמובילה לשיחות כאלו", ליאה משתפת.

מה הקשר בין השיחה הפרטית של הנערות לבין מדיניות?

"בתחילת שנות האלפיים נעשו מספר שינויי מדיניות שנועדו להפחית את כמות הילודה בחברה החרדית, וזה משפיע גם על השיח וגם על ההתנהלות בפועל. התחלתי לראיין נשים חרדיות, זוגות, רופאים, רבנים, יועצות הלכה וכן הלאה. בהתחלה היו קולגות שצחקו עליי. הם אמרו לי – 'את רוצה לחקור אמצעי מניעה אצל זוגות חרדים? את הולכת לכתוב את הדוקטורט הקצר ביותר בהיסטוריה'. אנשים הניחו שכל החרדיות יולדות בלי הפסקה ושאין להן שום שיקולים אישיים, חברתיים ופוליטיים סביב זה. אבל אני מודה שהציניות והביקורת ששמעתי על נשים חרדיות שרק 'יולדות מלא ילדים בלי לחשוב ובלי לעצור' – הייתה עבורי הנחת מוצא מעניינת שהאירה את הפער הגדול בין התדמית של החרדים לבין הקשיים והמציאות המורכבת יותר שראיתי בשדה. אז מסתבר שאפשר לכתוב ספר שלם גם אם בהתחלה צוחקים עלייך", היא משתפת.

בספרה החדש, טרגין-זלר חושפת פער בין האופן שבו החברה הישראלית חושבת על פריון בחברה החרדית והדתית בכלל, לבין עולם שיקולים, השפעות, לחצים ובחירות אישיות מלא ומורכב. הספר מפגיש בין התשוקות והרצונות הפרטיים של הזוגות החרדים לבין קווי מדיניות משתנים בפוליטיקה הישראלית. מכאן גם כותרת הספר:  "The State of Desire", שרומזת כיצד המדינה מעצבת ומשפיעה על אזרחיה גם במקומות הפרטיים והאינטימיים ביותר; גם בנושאים כמו מיניות וילודה וגם בתוך הדת והיהדות בפרט שמשתנה, מתגמשת ומגיבה לשינויים פוליטיים.

"אני בוחנת את האופן שבו המדינה מעצבת את התשוקות הכי עמוקות שלנו, גם במקומות שלא היינו מצפים לכך. הרבה פעמים כשאנחנו חושבות על ילודה אצל חרדים, אנחנו מדמיינות עולם דתי קפוא. 'זה מה שעשו בעבר וזה מה שיעשו תמיד'. חלק מהביקורת שאני מעלה בספר היא על התפיסה של יהדות כדבר קפוא, מאובן ומגובש. דרך הצגת הקשיים היומיומיים והמשא ומתן של הזוגות החרדים והדתיים על החלטות אתיות וגורליות כמו – האם להביא עוד ילד לעולם? אני מנסה לאתגר את ההנחה הזאת, לעשות ליהדות ה'קפואה' פוליטיזציה והיסטוריזציה כדי להראות שהיא דווקא כן משתנה, וממשיכה להשתנות לאורך השנים".

96% הגנה, 4% נשמה

טרגין-זלר מתארת את תהליך קבלת ההחלטות הגמיש (Flexible decision making) של הזוגות החרדים. סל השיקולים שלהם סביב ילודה כולל בין היתר  שיקולים כלכליים, משפחתיים וחינוכיים; רצונות אישיים, וגם

התייעצות עם רבנים שלמרבה הפלא (לפעמים) דווקא טוענים שאין בתורה איסור גורף על שימוש באמצעי מניעה.

"לא פעם כשישבתי עם זוגות חרדים לא הצלחתי להבין אם הילד עליו הם מספרים לי היה מתוכנן או לא. אנחנו חיים בעולם שמצפים מאיתנו לתת תשובות חד משמעיות לשאלה הזאת. אצל הפסיכולוג, במרפאה, מול הרופאים, אנחנו אמורים להגיד באופן ברור ובינארי האם הילד היה מתוכנן או לא. אבל זה לא מה שעלה בנרטיבים של הזוגות ", היא מסבירה.

"למשל, ישבתי עם מישהי והיא סיפרה – 'אחרי שלוש לידות החלטתי שאני רוצה הפסקה. חיפשתי את האמצעי הנכון להיעזר בו ומצאתי את הדיאפרגמה. זה היה מושלם בשבילי כי היא נותנת הגנה של 96%!' היא הסבירה שכרגע היא לא רוצה להיכנס להריון אבל אם יש נשמה שנורא רוצה לרדת לעולם, אז שתדע שיש לה מקום. אם אלוהים רוצה שהיא תכנס להריון, אז היא לא חוסמת את האפשרות. זה היה רגע שקלטתי שאמנם אנחנו חיים בתרבות מאוד בינארית ודיכוטומית שמחלקת הרבה דברים לשחור ולבן – ילד מתוכנן או ילד לא מתוכנן, אבל בעצם במציאות יש הרבה יותר גוונים של אפור. זה מאתגר גם את כמות השחקנים השותפים לקבלת ההחלטה. זאת לא רק החלטה של הזוג אלא גם של הנשמה של הילד, גם של אלוהים ושל הרבנים", ליאה אומרת.

משא ומתן אתי ככוריאוגרפיה מורכבת

אחד המושגים הבולטים שליאה מזכירה בספרה הוא – "כוריאוגרפיות אתיות" (Ethical choreographies) שטבעה פרופ' צ'ריס טומפסון (Charis Thompson) מאוניברסיטת London school of economics. דרך המטאפורה של כוריאוגרפיות מעולם הריקוד, המושג מסייע להבין כיצד בתהליכי קבלת החלטות אתיות אנשים נעים, ומנהלים מעין משא ומתן רעיוני עדין ומסובך סביב תסריטים מוכתבים מראש, ציפיות ונורמות חברתיות, לחצים, מסורות ורצונות שונים פנימיים וחיצוניים להם. לדבריה, המושג "כוריאוגרפיות אתיות" מאפשר להכניס אל השיח על ההחלטות האלו יותר מורכבות וממד של סוכנות אישית (Agency). לדוגמה היא מספרת על זוג שנתקל בדילמות אתיות לאחר לידת בנם הזכר הראשון:

"שוחחתי עם גבר חרדי והוא אמר לי – 'היו לי כבר שלוש בנות, אבל פתאום כשנולד לי בן לא הייתי בטוח אם אנחנו יכולים להמשיך להוליד ילדים במהירות כזאת. עכשיו יש לי כל כך הרבה אחריות ומחויבויות אתיות כלפיו כהורה – שיהיה תלמיד חכם, שילמד במקום טוב. ואני לא יודע אם אני יכול לעמוד בזה'. אני זוכרת ששמעתי אותו וחייכתי לעצמי כי יש פה רגע של מחויבות הורית מאוד פרטיקולרית לתרבות מסוימת עם אלמנט מגדרי מאוד ברור. כשהיו לו בנות הוא לא הרגיש את אותה מחויבות אבל כשנולד לו בן הוא קלט שיש לו אחריות גדולה כהורה וזה הכניס אותו למערבולת אתית. זאת נקודה של 'כוראוגרפיות אתיות' (Ethical choreographies) שבה הוא צריך פתאום לחשב מסלול מחדש סביב שיקולים תיאולוגים, כלכליים, מגדריים, טכנולוגים ועוד", ליאה מסבירה.

בדבריה היא מדגישה את הפער בין הנחות היסוד על הפריון בחברה החרדית, לבין כמות האמוציות וסל השיקולים העמוס שהעסיקו את הזוגות שפגשה בפועל. שיקולים שדרשו מהם לבצע מעין "כוריאוגרפיה" ייחודית סביב הדילמות האתיות המגדריות, המשפחתיות, הקהילתיות, התיאולוגיות והכלכליות שהעסיקו אותם.

"אני אתן עוד דוגמה. פגשתי אישה חרדית שסיפרה לי שבעלה אמר לה עוד לפני החתונה שהוא לא רוצה ילדים מיד אלא מעדיף לחכות קצת. היא הייתה בהלם. הנורמה החברתית אומרת שתוך שנה כבר יש ילד, אבל הוא טען שזה בסדר מבחינת ההלכה לחכות. הם הלכו לרב וגם הוא אמר שזה בסדר. וזה מה שהם החליטו לעשות. היא סיפרה לי שבמשך התקופה הזאת הבית שלהם היה כל כך שקט ונעים, הם נהנו והיה להם זמן יחד. ומהצד השני – אנשים סביבם מאוד דאגו. היא הייתה בתאונה ואנשים חשבו שזה פגע בפריון שלה. אנשים באו ואמרו לה שהם מתפללים עליה שיהיה בסדר. לאורך כל התקופה הזו, היה לה לא נעים לספר את האמת, שיש סיבה אחרת שבגללה היא לא נכנסת להריון", ליאה מספרת וממשיכה:

"למרות שהרב אישר לזוג לחכות הם לא הרגישו בנוח לספר על זה. למה? מה המחירים של חברה ששותקת בתחומים האלו ומי משלמים על כך את המחיר? למה בעצם משאירים בסוד את זה שיש הרבה יותר אפשרויות לניהול הפריון מבחינה הלכתית? עם הזמן למדתי שבהרבה מקרים זוגות בעלי הון חברתי ותרבותי גבוה בוחרים לחכות ולרווח יותר בין הלידות וזה מאפשר להם להשקיע יותר בזוגיות ובתעסוקה שלהם. הקבוצה שהכי נפגעת מהסודיות סביב אמצעי מניעה הם דווקא חוזרים בתשובה שרוצים 'לעמוד בסטנדרט'. וזה מאוד קשה כי לרוב דווקא למשפחות האלו יש פחות עזרה בגידול הילדים", היא טוענת.

התנגדות לתרבות דרך תשוקה

טרגין-זלר מסבירה כיצד בעזרת "כוריאוגרפיות של אתיקה" הזוגות סוללים את דרכם בין שיקולים, השפעות ונורמות שונות ומפעילים סוכנות אישית בתהליך קבלת ההחלטות סביב ילודה. היא מסבירה שעליהם לתמרן לא רק בין דעות ואמירות של האנשים סביבם, אלא גם בין חפצים שמזכירים להם שוב ושוב מהי "הדרך הנכונה". באופן זה התרבות החומרית הלכה למעשה מכוונת את צעדיהם דרך "חפצים מיישרים" (straightening objects).

"התיאורטיקנית הקווירית שרה אחמד טבעה את המושג 'straightening objects' שמתאר חפצים שמתווים את הדרך הנורמטיבית. למשל, אישה שיוצאת מהמקווה ויש מולה שלט עם תפילה לטובלת, תפילה שאינה רק על טהרה אלא גם על פריון. מה קורה אם היא לא רוצה ללדת כעת?  מה היא מרגישה כשהיא עומדת מול התפילה הזאת?", טרגין-זלר מסבירה.

"מהצד השני של אותם 'חפצים מיישרים', שרה אחמד שאלה את המושג 'קווי תשוקה' (desire lines) מתחום הגיאוגרפיה. הקווים האלו מתארים את תוואי הדרך הלא סלולה, את הדרכים שאנשים יוצרים בעצמם כשהם דורכים על האדמה ומשאירים בה את חותמם. כלומר, אלו קווים שנוצרים מתוך התשוקה הפרטית. דרך קווי התשוקה האלו אנשים, ובמקרה הזה הזוגות החרדיים יוצרים את המסלול שלהם", היא אומרת.

טרגין-זלר מסבירה שהתרבות (למשל דרך החפצים) מעצבת את הפרטים בתוכה, אולם גם הם (למשל דרך קווי התשוקה) מעצבים אותה בחזרה. כך הזוגות שפגשה גיוונו, שינו וחשפו פנים נוספות של יהדות. דרך המבט האנתרופולוגי על "החפצים המיישרים" ו"קווי התשוקה" הנסללים לצדם, היא בוחנת את סימון גבולות המחויבות הדתית והמשחק העדין סביבם.

את שיחתנו ליאה מסיימת במחשבות ותחושות כאנתרופולוגית ישראלית באקלים הדיסציפלינרי סביב מלחמת "חרבות ברזל" והחרם של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית על כלל המוסדות האקדמיים בארץ. היא משתפת:

"חזרתי לא מזמן מכנס בינלאומי ופגשתי שם סטודנט, דוקטורנט יהודי-אמריקאי מבריק שלומד באחד המוסדות הכי יוקרתיים בארה"ב והוא סיפר לי שהוא שוקל לעזוב. הוא אמר – 'הפריזמה הזאת כל כך בעייתית, אנשים מסביבי פשוט עיוורים, חכמים אבל עיוורים'. אני יכולה להבין אותו. יש שני דברים שגרמו לי להתאהב באנתרופולוגיה: יש בה מצד אחד ענווה מאוד גדולה וכבוד לאחר. פרספקטיבה תרבותית חשובה שמה שאני מכירה כ"טבעי" ורגיל הוא לאו דווקא גם נכון. מהצד השני, בגלל שאנחנו מבינים שהעולם שאנחנו חיים וחיות בו הוא רק אופציה אחת מני רבות, יש גם רצון חזק לתקן. זה מאפשר לנו לדמיין עולם יותר צודק, יותר שוויוני יותר ירוק, יותר אתי. יש משהו כל כך יפה בחיבור הזה בין הענווה התרבותית לבין הרצון לשנות את המציאות, אבל זה גם עלול להיות מסוכן. אני חושבת שהשאלה הגדולה שאנו נדרשות לשאול את עצמנו כעת, בתוך הדיסציפלינה היא – איך משמרים את הריקוד העדין הזה בין השניים?", היא מסכמת.

עוד בנושא: