מאמרי אורח, פרסומים חדשים

דייוויד גרייבר ודייוויד וונגרו מגייסים את ההיסטוריה העמוקה כדי להוכיח שחיים חברתיים מגוונים ועשירים אפשריים גם ללא היררכיה דכאנית. אבל מה התגובות על הספר? והאם הם בהכרח צודקים? לרגל צאת המהדורה העברית לספר מעורר המחלוקת "השחר של הכול", אנו מביאים את פתח הדבר שכתב מתן קמינר, העורך המדעי של המהדורה, שהוצאת רדיקל החליטה שלא לפרסמה.

חלק מהתגובות שנכתבו על הספר:

כשעת נסיעה מהעיר אורפה שבדרום־מזרח טורקיה עומד התל מכוסה העשב המוכר למקומיים בשם "גבעת הכרס". במבט צפונה מראש התל נשקפים רכסי הגבעות המתרוממים אט אט אל הרי הטאורוס, מעוזם של לוחמי הגרילה הכורדים. מדרום נפרשים שדות הכותנה המוריקים של מישור חרן, ובקצה האופק, על גדות הפרת, עומדת העיר רקה, שנודעה לרגע לשמצה כבירת דאע"ש. היסטוריה ארוכה, מסיפורי האבות המקראיים ועד מלחמת האזרחים הסורית, מחברת בין האזור הזה שבקודקודו הצפוני של הסהר הפורה לבינינו, היושבים בקצהו הדרום־מערבי. במבט ראשוני לאחור, ההיסטוריה הזו נדמית כרצף ארוך של מלחמות עקובות מדם על השליטה בחבל הארץ העשיר הזה ותנובתו. על פני הנוף פזורות האנדרטאות שדאג כל כובש להותיר מאחוריו כעדות לעוצמתו, מראשי האבן אפופי ההוד שהציב אנטיוכוס מקומגנה בראש הר נמרוט ועד לקופסאות הבטון הכעורות שהעמיד רג'פ ארדואן על חורבות הרובע העתיק של דיארבקיר לאחר קרבות הרחוב של 2015.

אך מתחת לרגבים של גבעת הכרס, היא אתר גבקליטפה המפורסם, מסתתרת היסטוריה אחרת. במעמקי התל היו קבורים למעלה מעשרת אלפים שנה מתחמים רחבי ידיים של עמודי אבן גדולים, שעל פניהם חרוטות דמויות מעוררות פליאה של אנשים ובעלי חיים – הפסלים המונומנטליים העתיקים ביותר המוכרים לארכיאולוגיה. על מנת להקים ולתחזק את המתחמים הללו נדרש שיתוף פעולה נרחב שנמשך מאות שנים; אך בניגוד להר נמרוט, שהבולט מבין הפסלים על פסגתו הוא דיוקנו של אנטיוכוס עצמו, או לקירות דיארבקיר המצופים כרזות שמהן נשקף קלסתרו של ארדואן, אין כאן ולו רמז לסמכות ריכוזית שפיקדה על המפעל. בנוסף, גבקליטפה מעמידה סימן שאלה מעל ההנחה המקובלת שחלוקת עבודה חברתית מורכבת והופעתה של מומחיות מקצועית נשענות בהכרח על עבודת אדמה המייצרת עודפי מזון. נראה שמקימי המתחם לא עסקו בחקלאות, ולא משום שלא הכירו את האפשרות, שכן בסמוך לשם כבר נזרעו שדות באותה תקופה. הסיבה היא ככל הנראה שלא היה בכך צורך. השפע הטבעי הרב באזור העניק לאנשי גבקליטפה פנאי, הן להתמחות בעבודה הקשה והמיומנת של הקמת העמודים המעוטרים והן לחגיגות העונתיות מרובות־המשתתפים שנערכו ככל הנראה בצילם.

גבקליטפה היא רק דוגמא אחת – אמנם עתיקה, מרשימה ונגישה במיוחד למבקרים ישראלים (לפחות עד לאחרונה) – מבין עשרות המובאות בספר ׳השחר של הכול׳ כדי לבסס טענה פשוטה אך הרת גורל. האנתרופולוג דייוויד גרייבר והארכיאולוג דייוויד וונגרו חברו כדי לשכנע אותנו כי אין כל קשר הכרחי בין התחכום החברתי המאפשר את הופעתן של יצירות קולקטיביות גדולות־ממדים ומורכבות לבין שליטה של מעטים על רבים. מיפן ועד בוליביה ומעידן האבן ועד המאה ה־18, המחברים מתארים מקרה אחר מקרה שבו בני אדם ניערו מעל פניהם מוסדות דכאניים ומצאו דרכים שוויוניות יותר לחיות יחד. בכפרים קטנים ובערים גדולות, בערבות צחיחות למחצה ולצד חופי ים עשירים בדגה, מספרים לנו גרייבר וונגרו, האנושות השכילה עד לפני הרף עין היסטורי לשחק את המשחק החברתי בדרכים שמנעו ממנה "להיתקע" בתוך היררכיות דכאניות.

טענתם של גרייבר וונגרו חשובה כל כך מפני שהיא מנוגדת בתכלית להיגיון הרווח בחברה בת זמננו. מחברים פופולריים בסוגת "ההיסטוריה הגדולה" (big history), ביניהם ג'ארד דיאמונד ויובל נח הררי, סבורים כי השפע, המורכבות והשררה כבולים זה לזה בשלשלות ברזל שאין לחמוק מהן. על פי קו טיעון זה, לחברה האנושית יש ביסודו של דבר שני מצבי צבירה אפשריים: שוויון ועוני, או עושר והיררכיה. כל שנותר הוא לבחור בין האפשרויות שמציעים לנו רוסו והובס, בהתאמה: חיים חופשיים אך בודדים, חשופים ודלים, או כניעה בפני השלטון, שיספק לנו (אם ישפר מזלנו) את הביטחון הקיומי הנחוץ לשם הנאה ממנעמי התרבות. בהתענגות ניכרת, המחברים מעבירים בסך בפני הקוראות והקוראים קרנבל של תצורות היסטוריות המפריכות את התמונה הדיכוטומית והעגומה הזאת – מהערים הטבעתיות שצמחו על האדמה השחורה הטובה של אוקראינה לפני כחמשת אלפים שנה ועד מערך הדיור הציבורי האיכותי שהקימו לעצמם תושבי הכרך המקסיקני טיאוטיוואקאן במאה הרביעית לספירה. יתרה מכן, כפי שמדגימים המחברים בהנאה לא פחותה, במקומות רבים הסמכות הריכוזית נולדת כמשחק תיאטרלי שתחולתו מוגבלת בזמן ובמקום. כאשר השחקן שהגריל את תפקיד המנהיג מגזים ומנצל את סמכויותיו לרעה, השחקנים האחרים מצביעים לעתים קרובות ברגליים והמשחק מתפרק.

***

אם כן, בניגוד להנחה המשותפת לרוסו, הובס, דיאמונד והררי, בעבר הצליחו בני אדם רבים מספור לשתף פעולה במפעלים המצריכים חלוקת עבודה מורכבת מבלי להזדקק לכוח כפייה ומבלי לייצר אי־שוויון המנציח את עצמו. לעובדה זו נודעת חשיבות פוליטית עצומה. מניתוחם של גרייבר וונגרו עולה כי אין סתירה בין מימושן של שלוש החירויות הבסיסיות שהם מגדירים – חופש התנועה, החופש לסרב פקודה, והחופש לייצר מציאויות חברתיות חדשות – לבין הישגים מודרניים כמו מערכות תברואה, בתי חולים, תזונה מספקת ומגוונת, ואפילו תקשורת אלקטרונית ותחבורה ציבורית. הנפקא־מינה הפוליטית הזו עולה בקנה אחד עם מפעל חייו של גרייבר, שנגדע עם מותו הפתאומי מדלקת הלבלב בספטמבר 2020. שיתוף הפעולה בינו לבין הארכיאולוג וונגרו, שנהגה בתחילה כשעשוע אינטלקטואלי, ממשיך את הקו הישיר העובר בין עבודתו המוקדמת של גרייבר על תיאוריות אנתרופולוגיות של ערך, דרך תצפיתו המשתתפת בתנועת "הפעולה הישירה" של ראשית שנות האלפיים, התפקיד המרכזי ששיחק בתנועת Occupy, יצירות שאפתניות כמו Debt:The First Five Thousand Years ופרובוקציות פולמוסיות כמו Bullshit Jobs.

גרייבר, שנולד בניו יורק למשפחה של פעילי שמאל – אביו התנדב להילחם נגד הפשיזם במסגרת הבריגדות הבין־לאומיות בספרד – הוא אולי נציגו הבולט ביותר של האנרכיזם בקרב האינטלקטואלים הבכירים של תקופתנו. האנרכיזם של גרייבר לא היה טהרני: הוא לא מנע ממנו לתמוך בהתלהבות במועמדותו של ג'רמי קורבין לראשות ממשלת בריטניה או במאבקם של הכורדים לאוטונומיה מדינית. בה בעת, הוא היה גם נכון לשלם מחיר על עקרונותיו. לדעתו ולדעת אחרים, הסולידריות שהביע גרייבר עם מאבקו של הסגל הזוטר באוניברסיטת ייל להכרה באיגודו המקצועי – מאבק שהוכתר בהצלחה רק ב־2022 – הביאה להחלטת האוניברסיטה לסרב להעניק לו קביעות, שבעקבותיה היגר לאנגליה ונקלט כמרצה מן המניין ב־London School of Economics.

האנרכיזם שבא לידי ביטוי בכתיבתו ובפעילותו הפוליטית של גרייבר ניתן להבנה כחלק ממנעד רחב ועתיק יומין של קולות מתריסים נגד השררה והדיכוי, מכלול שאותו כינה ההוגה היהודי־גרמני וולטר בנימין בשם "מסורת המדוכאים". בין מקורותיה הרבים של מסורת המדוכאים ניתן למנות תנועות מודרניות כמו הסוציאליזם והפמיניזם, אך יש לה גם יסודות עתיקים בהרבה. מבין אלה בחרו גרייבר וונגרו לדיון בפתח הספר את ביקורתם של אינטלקטואלים צפון אמריקאיים ילידים, כמו קנדיארונק איש אומת הוונדאט, שראו בתאוות הבצע והאכזריות ששטפו את אירופה של ראשית העת החדשה שגיאה חברתית של האירופים עצמם, שיכלו לחיות אחרת אילו רק רצו. תובנות נוספות ויקרות ערך לא פחות ניתן לדלות גם מניסיונם של איכרים באירופה עצמה, שהביעו לעתים קרובות את התנגדותם לעריצות האצולה והכנסייה במונחים של מינות דתית, או מעבדי סנטו־דומינגו המורדים, שהחילו על עצמם את הכרזת זכויות האדם והאזרח ומרדו בנפוליאון כדי להקים את רפובליקת האיטי. גם התרבות הפוליטית שיצרו יחד ילידי מדגסקר ושודדי הים שהתיישבו ביניהם במאה ה־18, נשואת ספר חדש מעזבונו של גרייבר, היא אחד מזרמי המעמקים המזינים את מסורת המדוכאים.

עם זאת, נקודת המבט האנרכיסטית של ׳השחר של הכול׳ ניחנת גם בקווים ייחודיים המבדלים אותה מזרמים תיאורטיים אחרים בשמאל, ובמיוחד מהמרקסיזם. גרייבר וונגרו חשדניים כלפי ערך השוויון, ומבכרים עליו דווקא את החופש המזוהה בדרך כלל עם הימין הליברטריאני. המחברים דוחים אמנם את התפיסה הליברלית של החופש כזכות שלילית בלבד, המתגשמת כל עוד המדינה אינה מונעת ממני לעשות דבר מה באופן פעיל. תפיסת החירות החלופית שהם מציגים היא חיובית: אני חופשיה לעשות דבר מה רק אם החברה שבה אני חיה מאפשרת לי לממש את הזכות הזו בפועל. כך למשל, רשתות הקלאנים הילידיות שנפרשו על פני צפון אמריקה לפני הכיבוש האירופי אפשרו למי שביקשה לממש את חופש התנועה להתקבל בברכה בכל מקום שאליו נשאוה רגליה. כפי שמציינים גרייבר וונגרו, החופש החיובי לנוע ממקום למקום הוא תנאי למימושן של שתי החירויות הבסיסיות האחרות. כדי שאוכל להימלט ממרותם של מוסדות חברתיים שאני תופס כדכאניים, אני זקוק לאפשרות לחמוק משטח שיפוטם; וכדי שאוכל להתנסות בהקמתם של מוסדות חדשים, נדרשת לי היכולת להשתלב בחיים החברתיים המתנהלים במקומות אחרים.

נס החופש שמעלים גרייבר וונגרו חשוב הן בוויכוח מול הימין, שמושג החירות שלו חלול ופורמליסטי, והן מול המעטים בשמאל שעדיין דוחים כל ביקורת על המשטרים הסטליניסטיים של המאה הקודמת. אולם לעתים הוא גם דוחק את המחברים אל פינה שמהווה, לטעמי, את נקודת החולשה של הספר. השניים מציגים את המגוון המרהיב של תצורות חברתיות היסטוריות – מעריצויות זעירות החולשות על כפר אחד או שניים, עבור בנסיכויות פיאודליות רודפות כבוד, בואך כרכים רחבי ידיים שניהולן נתון בידי מועצות שכונה דמוקרטיות – כאילו היה עניין של בחירה נטו. החלטה רטורית זו מובנת על רקע התנגדותם לדטרמיניזם הסביבתי של כותבים כמו דיאמונד, המציגים לעתים החלטות המשרתות אינטרס צר של מעמד שליט כאילו היו פועל יוצא הכרחי של התנגשות בין התנאים האקולוגיים לצרכיה של החברה האנושית הצומחת. על רקע משבר האקלים, שיש המבקשים לגבות את עלויותיו דווקא מהעניים והמנושלים עלי אדמות, חשוב להתנער מתפיסות כאלו, הנגועות לעתים קרובות בגזענות ושנאת עניים, ולהצביע על המבנים החברתיים הספציפיים המובילים להרס המערכות האקולוגיות שעליהן חיינו נשענים.

עם זאת, לא כל מגבלה על הפעולה האנושית היא המצאה של אליטות המבקשות להצדיק את שלטונן: בנוסף על הגבולות הממשיים שמציבות המערכות האקולוגיות בפני כל חברה, גם מבנים חברתיים מגבילים את יכולתם של המשתתפים בהם לפעול, ואף לדמיין. כאשר גרייבר וונגרו מציגים את ההבדל בין חברת העבדים האריסטוקרטית שצמחה לחופי מדינת וושינגטון של היום לשכנתה הקליפורנית השוויונית כאילו היה עניין של בחירה, אין בכוונתם כמובן לטעון שהעבדים של אצולת הטלינגיט בחרו בשלשלותיהם. אך עובדה היא שכוחות חברתיים ממשיים מאד הגבילו את יכולתם של העבדים הללו לבחור כיצד לחיות את חייהם, ולא פחות מכך, את יכולתם של אדוניהם לראות בהם שותפים פוטנציאליים לבנייתה של חברה אחרת. המגבלות שאותן מכנים המרקסיסטים בשם "אידיאולוגיה" הן ממשיות לא פחות מהמגבלות האקולוגיות, ותיאוריה חברתית שאינה מסוגלת להסביר כיצד בני אדם כופים את רצונם על אחרים, וכיצד הם נלכדים ברשתות שטוו בעצמם, היא בהכרח תיאוריה חברתית חסרה. חיסרון זה בא לידי ביטוי בקושי שבו נתקלים המחברים בהידרשם לשאלה שמרחפת מעל הנרטיב כולו: כיצד נתקענו? אם אין קשר הכרחי בין מורכבות ושפע לבין היררכיה ואי־שוויון, מדוע כל כך קשה לדמיין כיום דרך החוצה מהמסלול האקולוגי והחברתי ההרסני ש"בחרה" לעצמה האנושות המודרנית?

***

׳השחר של הכול׳ לא עונה על הכול, כמובן. זהו ניסיון מיוחד במינו להפריך את המיתוס ההובסיאני, לפיו רק שלטון עריץ יכול לעשות סדר בענייניה של האנושות, וגם את תאומו הרוסויאני, המציג את עצם הניסיון לחיות יחד כמקור השעבוד. ייתכן שגם בהרצאת הדברים של גרייבר וונגרו יש ממד מיתולוגי, אפשרות שבה הם מודים בפרק הסיכום. אדרבא, לדידם של השניים אין במיתוסים מגייסים כל פסול כשלעצמם: השאלה היא איזו מין משמעות מעניק המיתוס לקיום האנושי ולפעולה האנושית. אם כן, הבה נשאל את עצמנו איזו משמעות עשויה להתווסף לקיומנו אם נאמין – ולו לרגע – כי אנו חופשיים לעצב את חיינו המשותפים כך שיתנהלו ללא היררכיה שלטונית כופה, מבלי לשלול מעצמנו את יתרונותיה של הציוויליזציה המודרנית.

אחרי ככלות הכול, לא מדובר בסברה מופרכת: די להתבונן באופן שבו מאורגנת בעולם בן זמננו אספקתם של הצרכים הבסיסיים ביותר כדי להיווכח שהבעיה אינה מחסור אובייקטיבי אלא חלוקה בלתי־הוגנת ומשוללת היגיון. מיליארדי בני אדם סובלים מתת־תזונה וממחלות בנות־ריפוי, לא משום שאין מספיק מזון ותרופות – יש די והותר – אלא משום שנמנעת מהם האפשרות להרוויח את הכסף הנדרש כדי לרכוש את המוצרים הללו מהתאגידים שמייצרים אותם למטרות רווח. אף אחד מאתנו, ואפילו הוא מנכ"ל של אחד התאגידים הללו, אינו חופשי לשנות את המצב הזה לבדו. כמכלול המכונה חברה אנושית, לעומת זאת, אנחנו ודאי חופשיים לעשות את השינוי. המכשולים שבדרך רבים וגדולים, אך אין כל דמיון בינם לבין מגבלות אקולוגיות – אלו מגבלות פוליטיות, פנימיות לחברה האנושית. במובן זה גרייבר וונגרו ודאי צודקים כאשר הם מתעקשים להדגיש את ממד החירות שבפעולה האנושית. אך כיצד נתגבר על המכשולים הפוליטיים?

תרומתו הסגולית של ׳השחר של הכול׳ למענה על השאלה הזאת, לדעתי, נעוצה בדגש ששם הספר על חירויות הפרט החיוביות. אנו, החיים בארצות העשירות, ממהרים לשפוט את בנות ובני הדרום הגלובלי לחומרה בשל דבקותם לכאורה בתפיסות שמרניות וחשוכות, אך בה בעת אנו נועלים את שערי הכניסה של מדינותינו בפני מי שמבקשים להימלט ממקומות שהפכו לגיהינום במידה רבה כתוצאה מהניצול הקולוניאלי שמפירותיו אנו נהנים עד היום. כיצד יוכלו הפמיניסטית האריתראית ופעיל הלהט"ב הפלסטיני לממש את חירותם לסרב לנורמות דכאניות הרווחות במקומות הולדתם ולהתנסות ביצירתם של מוסדות חברתיים אחרים, כל עוד נשללת מהם הזכות לעבור בין גבולות ולחיות חופשיים מאיום הגירוש והמוות? וכמה ממשית תהיה חירותנו שלנו כל עוד אנו מארגנים את חיינו הקולקטיביים סביב הפחד מפני מי שאינם שייכים לקטגוריה הלאומית/דתית/גזעית שלתוכה התמזל מזלנו להיוולד? אין צורך להאמין כי חירותה של החברה האנושית לעצב את עצמה מחדש היא חסרת גבולות על מנת להכיר בכך שישנם צעדים מידיים שניתן לאמץ על מנת להגביר את חירותנו שלנו – יחד עם חירותם של אחרים ולא על חשבונה. הסיפור שגרייבר וונגרו אורגים לנו ממגוון מסחרר של חוטים היסטוריים, אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים הוא מקור בלתי נדלה של רעיונות לצעדים כאלה, שכולם כבר נוסו בעבר בהצלחה שהספיקה כדי להותיר סימן. לגבקליטפה לא נוכל לחזור, אך בעתידנו המשותף ייתכנו הישגים מרשימים אף יותר, ואיננו נדרשות להמליך על עצמנו מלכים כדי להשיגם.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג, מרצה באוניברסיטת קווין מרי בלונדון, ופעיל באקדמיה לשוויון.

עוד בנושא: