מאמרי אורח

מה קורה כשטקסט דתי הופך לכלי להפעלת כוח ושליטה באינטראקציה בינאישית? כאשר סיפור דתי מוכר מפסיק להיות רק סיפור והופך להוראה מעשית בתוך זוגיות? כיצד דמות מופת חז״לית, שהועלתה על נס במשך דורות, יכולה להישלף ברגע מסוים ולשמש כלי שכנוע רב־עוצמה, ולעיתים גם אמצעי להפעלת כוח ושליטה? תהילה גאדו (דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש "שימוש בטקסטים דתיים – הלכתיים ונראטיביים – ככלי להפעלת כוח ושליטה במערכות יחסים זוגיות" שפורסם בכתב העת דיני ישראל והוא חלק מעבודת הדוקטורט שלה.

נתחיל עם רקע אישי קצר: לפני שנרשמתי ללימודי דוקטורט הייתה לי התלבטות קשה מאוד האם לעשות זאת בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה או בחוג לתלמוד. ההתלבטות היה קשה, את שני סוגי המחקר אני אוהבת מאוד. בסופו של דבר בחרתי באופציה הראשונה, אבל נשארתי במצב של פזילה חמורה לכוון החוג לתלמוד.

במאמר שפרטיו מצורפים מטה, שהוא השלישי מתוך עבודת הדוקטורט שלי, שילבתי בין שתי הדיסציפלינות הללו ונתתי ביטוי לשתי התשוקות שלי במחקר. אז על קצה קצהו של המזלג מה קורה במאמר הזה –

באופן כללי המחקר שלי עסק בשימוש בדת – על מרכיביה השונים – בתוך מערכות זוגיות פוגעניות. העבודה הייתה איכותנית, ראיינתי שלושים וחמישה נשים וגברים מתוך הקהילה החרדית בישראל שהתגרשו לאחר שחוו בנישואיהם מערכות יחסים של כוח ושליטה. בכל הראיונות, ללא יוצא מן הכלל, הופיע שימוש כלשהו בטקסטים דתיים כאמצעי לביסוס סמכות, להצדקת דרישות או להכפפת בן או בת הזוג. לעיתים היה זה מקור הלכתי מפורש, במקרים אחרים היו אלה פתגמים, סיפורי אגדה או דמויות מופת מן המסורת הטקסטואלית היהודית. במאמר האמור אני מנתחת את השימוש בטקסטים הדתיים.

ההבחנה בין הז׳אנרים של הטקסטים הדתיים היא חשובה. בעוד ההלכה פועלת באמצעות שפה גלויה של חובה ואיסור. סיפור אגדה, לעומת זאת, אינו מצווה לכאורה על איש לעשות דבר. הוא רק מספר מה אירע לדמויות בעבר. אך דווקא מפני שהוא אינו נשמע כהוראה ישירה, כוחו עלול להיות סמוי ועמוק יותר. 

מיתוסים וסיפורי מופת אינם נשארים בין דפי הספר. הם מסופרים שוב ושוב, נלמדים בילדות, משובצים בדרשות, בספרות חינוכית ובשיחות משפחתיות. מתוך החזרות הללו הם נעשים לחלק מן התשתית התרבותית של הקהילה. הם מעצבים דמויות אידיאליות, משרטטים מה נחשב לחיים ראויים ומלמדים את בני ובנות החברה כיצד ראוי להם לפעול ולהרגיש. במובן זה, המיתוס מתקיים גם כאשר איננו חושבים עליו במודע. הוא שוקע ברובד עמוק של התודעה הקולקטיבית, כמעין מאגר של דימויים, תפקידים ועלילות מוכרות. בעת הצורך אפשר לשלוף ממנו דמות, משפט או סיפור שלם. מאחר שהסיפור כבר מוכר ומקודש, אין צורך להסביר אותו מחדש. די באזכור קצר כדי להפעיל מערכת שלמה של משמעויות ומחויבויות.

״שלי ושלכם – שלה״

אחד הסיפורים הבולטים ביותר במסורת היהודית על זוגיות והקרבה נשית הוא סיפורם של רבי עקיבא ורחל אשתו. לפי הסיפור החז״לי, רחל, בתו של כלבא שבוע ראתה ברועה הצאן העני עקיבא אדם ״צנוע ומעולה״, נישאה לו בניגוד לרצון אביה ושלחה אותו ללמוד תורה. הוא נעדר מן הבית שתים־עשרה שנים, ולאחר ששמע שהיא מוכנה שימשיך ללמוד, שב לבית המדרש לשתים־עשרה שנים נוספות. כאשר חזר לבסוף, מוקף בעשרים וארבעה אלף תלמידים, היא באה לקדם את פניו, ותלמידיו ניסו להרחיקה. אז אמר להם רבי עקיבא את המשפט שהפך לאחד משיאיו של הסיפור: ״שלי ושלכם – שלה״. כל תורתו, תורת תלמידיו והישגיהם, הכריז, נזקפות לזכותה.

במקור התלמודי אשת רבי עקיבא היא דמות פעילה. היא מזהה את הפוטנציאל הטמון בו, יוזמת את יציאתו ללימודי התורה ומביעה את הסכמתה להמשך היעדרותו. אולם לאורך הדורות הסיפור התרחב הרבה מעבר להקשרו המקורי. הוא הופיע בקובצי סיפורים, בספרות מוסר, בספרים שנועדו לנשים ובספרות ילדים. כך הוא נעשה מיתוס מכונן של ״אשת תלמיד החכם״: האישה האידיאלית היא זו שמוותרת על נוחות, על נוכחותו של בעלה ולעיתים גם על ביטחון כלכלי, כדי לאפשר לו להתמסר לתורה.

הסיפור אינו אומר במפורש שכל אישה חייבת לעשות זאת. ובכל זאת, ריבוי העיבודים והחזרות מעניק לו מעמד של תסריט תרבותי. הוא לא רק מספר על אישה יוצאת דופן, אלא מציע לכלל הנשים דמות להזדהות עמה ומעניק משמעות נשגבת להקרבה: הקושי בהווה עשוי להתפרש כזכות רוחנית וכהשקעה בגדולתו העתידית של הבעל.

״את תזכי להיות אשת רבי עקיבא״

אפרת, אחת המרואיינות במחקר, אישה בת ארבעים ושמונה, הייתה נשואה במשך שבע־עשרה שנים ואם לשבעה. בשנות הנישואים הראשונות נעשה בעלה אדוק ומחמיר יותר ויותר והחליט להקדיש את חייו ללימוד תורה. כחלק מן ההחלטה הוא דרש שהמשפחה תעבור ליישוב מרוחק בדרום. עבור אפרת, פירושו של המעבר היה לעזוב את מקום עבודתה ולהתרחק מהוריה, ששימשו לה מקור תמיכה וסייעו בטיפול בתינוקת. היא ניסתה להסביר לבעלה שהמהלך אינו הגיוני עבורה מבחינה משפחתית, רגשית, חברתית וכלכלית. לדבריה, הוא השיב באמצעות סיפור אשת רבי עקיבא:

״הוא פשוט כל הזמן אמר: תשמעי, יש לך זכות. את יודעת, כתוב בגמרא הסיפור של רבי עקיבא – הוא כל כך רצה ללמוד תורה, ורחל כל כך תמכה בו, ובזכות התמיכה של רחל בסוף הוא אמר לכל העולם: ״שלי ושלכם – שלה״. את תזכי. תהיה לך זכות גדולה בזה שאת תצמיחי בן תורה״.

ההשוואה העניקה לדרישה המעשית של עזיבת עבודה, משפחה ומקום מגורים משמעות דתית מרוממת. אפרת לא התבקשה רק להסכים למעבר. היא הוזמנה לראות בעצמה גלגול עכשווי של אשת רבי עקיבא. התנגדות לתוכניתו של בעלה עלולה הייתה להתפרש לא רק כמחלוקת זוגית לגיטימית, אלא כוויתור על ״זכות גדולה״ וכחוסר נכונות לתמוך בתורה.

אפרת הסכימה לעבור.

במקום החדש היא נותרה מבודדת, כמעט ללא תחבורה, ללא עבודה וללא רשת התמיכה המשפחתית שהייתה לה. בעלה יצא ללמוד משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב. המשפחה שקעה בחובות ובעוני קשה. אפרת חיפשה כל עבודה שיכלה למצוא – בניקיון, בטיפול בילדים ובעבודות מזדמנות – בעת שגידלה את ילדיה כמעט לבדה.

כוחו של סיפור אשת רבי עקיבא הוא בהפעלתו לא רק בידי בעלה של אפרת. גם הסביבה חיזקה אותו. אנשים אמרו לה שוב ושוב כמה גדולה זכותה, איזה בעל למדן יש לה וכמה עליה לשמוח בחלקה. המיתוס תוחזק אפוא משני כיוונים: מתוך הבית ומחוצה לו. בעלה הציג את ההקרבה כשליחות, והקהילה העניקה לה הכרה סמלית על מילוי התפקיד. 

סיפור שנשלף מן המאגר התרבותי

המקרה של אפרת ממחיש כיצד פועל מיתוס תרבותי. בעלה לא המציא סיפור חדש ולא נזקק לטיעון מפורט. הוא שלף מן המאגר התרבותי המשותף דמות שכל הצדדים הכירו. די היה לומר ״אשת רבי עקיבא״ כדי לעורר עולם שלם של אסוציאציות: מסירות, אמונה, ויתור, לימוד תורה וזכות עתידית. כוחו של השימוש הזה לא נובע רק מסמכותו של הטקסט התלמודי. הוא נובע מכך שהסיפור כבר הוטמע לאורך שנים בתודעתה של אפרת ובתודעה של סביבתה. היא הכירה את הדמות, הבינה מה מסמלת ההשוואה ורצתה לתפוס את עצמה כאישה טובה וראויה. המיתוס לא הונחת עליה מבחוץ כטענה זרה, הוא פעל מתוך עולם המשמעות שלה עצמה.

זוהי אחת הדרכים שבהן תרבות מאפשרת הפעלת כוח. היא לא זקוקה דווקא לאיסור, לאיום או לסנקציה גלויה. לעיתים היא מציעה מיתוס. הרצון להיות ראויה, צדיקה או בעלת ״זכות״ כמו הדמות הנשגבת במיתוס גורם לנראטיב החיצוני להפוך בהדרגה לציווי פנימי. הבעיה אינה בעצם קיומו של סיפור אשת רבי עקיבא, וגם לא בכל אישה שבוחרת מרצונה לתמוך בלימוד התורה של בן זוגה. בסיפור התלמודי, אשת רבי עקיבא היא היוזמת והיא נותנת את הסכמתה. הפגיעה נוצרת כאשר סיפור על בחירה נשית מומר בדרישה לציות, כאשר דמות יוצאת דופן מוצגת כמודל מחייב לכל אישה, וכאשר משתמשים ביוקרה הדתית של הסיפור כדי להשתיק התנגדות למציאות פוגענית כמו בידוד, עוני והזנחה.

המציאות של אפרת הייתה רחוקה מן הסיפור שנדרשה לגלם. היא לא רצתה, לא ביקשה ולא הסכימה שבעלה יעזוב הכול ויקדיש את חייו ללימוד. הסבל לא היה בחירה שלה. אף על פי כן, המיתוס כבל אותה לתפקיד של אישה שבוחרת כביכול בהקרבה מרצונה.

כשהנרטיב נעשה לנורמה

המחקר מלמד שההבחנה בין הלכה לבין אגדה אינה תמיד חדה במציאות כפי שנדמה. טקסט הלכתי מציג נורמות במפורש, ואילו סיפור מציג עלילה ודמויות. אבל כאשר סיפור חוזר ומסופר כדגם של חיים ראויים, הוא יכול לקבל כוח נורמטיבי כמעט-הלכתי. הנרטיב לא רק מקשט את החוק או מעניק לו המחשה, הוא יוצר את עולם המשמעות שבתוכו החוק מובן. הוא מלמד אילו חיים נחשבים ראויים, איזה סבל נחשב בעל ערך ומי ראוי להערכה. במקרים מסוימים הוא אף מכשיר התנהגות שאין לה בסיס הלכתי מחייב, באמצעות הצגתה כהמשך טבעי של מסורת מקודשת.

התשתית התרבותית הזו פועלת במרבית הזמן מתחת לפני השטח. אך במצבים של מאבק על סמכות היא יכולה להישלף ולהפוך לכלי רב־עוצמה. הסיפור המוכר מעניק לדרישה פרטית הילה של אמת עתיקה, המיתוס הופך אינטרס של אדם אחד לייעוד דתי של אדם אחר. דווקא משום כך, המענה אינו חייב להיות דחיית המסורת או הוצאת המיתוסים מן התרבות. אפשר גם לשוב ולקרוא אותם, לברר את הקשרם ולהחזיר לתוכם את המורכבות שנעלמה. במקרה של אשת רבי עקיבא, קריאה כזו תזכיר שהסיפור עוסק באישה בוחרת ויוזמת – לא באישה שנכפית עליה הקרבה בשם סיפור של מישהי אחרת.

המיתוסים שאנו מספרים אינם נשארים בעבר. הם חיים בתוך התרבות שלנו, מעצבים את הדמיון ומציעים לנו תפקידים. השאלה החשובה איננה רק מה כתוב בסיפור, אלא מי שולף אותו, באיזה רגע, כלפי מי – ומה הוא מאפשר לעשות.

אני מזמינה אתכם ואתכן לקרוא את המאמר המלא בו המחשתי כיצד אני חושפת את השימוש לרעה בטקסט הדתי ואת משמעותו. אני מראה בו גם איך נשים עושות שימוש לרעה בטקסטים דתיים כלפי גברים. הדוגמאות הנוספות במאמר הן מספרות ההלכה ומספרות נראטיבית.

התמונה הראשית נוצרה באמצעות GPT

עוד בנושא: