מאמרי אורח

בעקבות הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה, בפסטיבל "נובה" ליד קיבוץ רעים והקרבות להצלת התושבים, החלו ניצולות וניצולים, חיילות וחיילים, קרובי משפחה, חברות וחברים להנציח את הנרצחים, היקירים, האירועים, הקרבות, הפציעות והטראומה באמצעות קעקועים. ברשתות החברתיות ניתן למצוא עשרות סרטונים ובהם קעקועים שונים עם סמלים לאומיים מעותרים בדם, כיתוב התאריך – 07.10.23, איורים של רקדנים והכיתוב NOVA ועוד. תמיר כבירי, שכתב את עבודת התיזה שלו במחלקה לאנתרופולוגיה בחיפה במכוני קעקועים טרם פרוץ המלחמה, מציע ניתוח של תופעה זו בעודה בעינה.

בדמיון הקולקטיבי במערב המתועש, קעקועים מתקשרים עם תרבות נגד, ונושאים קונוטציה הסטורית של מרד בנורמות חברתיות. אך עבודת השדה שערכתי במכוני קעקועים חושפת פרקטיקה גופנית – חברתית מורכבת שמזמן כבר אינה נחלת שולי החברה, אלא חוויה עתירת פרדוקסים וסמליות. על בסיס עבודת השדה שלי אני מציע שהפרדוקסים הרבים השלובים בפרקטיקת ההתקעקעות, במיוחד החיבור בין חווית פגיעות וכאב לבין עוצמה והתחדשות, הם אלו שהופכים את הקעקועים לסימולקרה של הסיטואציה המדממת שאנחנו חווים כעת והכמיהה לתקווה וריפוי.

עבודת התיזה שלי "תחת המחט: מבט אתנוגרפי על תהליך ההתקעקעות בישראל" שנכתבה בהנחיית פרופ' ציפי עברי מאוניברסיטת חיפה אשורה בשנת 2021. מטרת האתנוגרפיה, שהתבצעה במשך כשלושה חודשים באמצע שנת 2019 בחמישה מכוני קעקועים וכללה 30 תצפיות ו-22 ראיונות עם 38 מתקעקעים, וכן ראיונות עם 9 אומני קעקועים, היתה להתמקד ולהאיר את החוויה הגופנית שעוברים המתקעקעים בסטודיו, לסרטט את מערך המשמעויות המגוון שיש לפרקטיקה זו עבורם ולהבין מה בחוויה זו עשוי לגרום לחלק מהמקועקעים לשוב ולהתקעקע.

המקועקעים שפגשתי ראו בפרקטיקת ההתקעקעות אקט של ביטוי עצמי וצורה מיוחדת של הצהרת זהות עצמית אשר הגדילו אצלם את רמת הביטחון העצמי, הדימוי הגופני ותחושת השליטה העצמית והגופנית שלהם. הקעקועים שימשו עבורם דרך שונה וייחודית לבטא ולהנציח את עצמם ואת אשר בנפשם, את הרגשות והמחשבות הפנימיות, ואירועים וחוויות משמעותיים. מקועקעים השתמשו בגוף כ"קנבס" כדי לחרוט עליו וליצור אוטוביוגרפיה חיה ונושמת וסיפור חיים מוגפן ועקבי. יתר על כן, הקעקועים לא שימשו רק כתזכורות לאירועים פיזיים שחוו המקועקעים, אלא גם, ולעיתים אף בעיקר, תזכורות לערכים חשובים שהם מחזיקים בהם, ליכולת התמודדות והתנהלות בחיים ושאיפות ולקחים שלמדו בחייהם ותזכורת עבור המקועקעים של מי שהם כיום ומי שהם מעוניינים להיות בעתיד. אפשר לחשוב על מקועקעים כהומוסימבוליקוס: הקעקועים ודוגמאות הקעקועים מאפשרים לקודד על הגוף תזכורות קבועות משמעותיות והופכים את העור למשטח סימול ושידור רב-קולי. הם אינם קישוטיים בלבד, אלא עמוסים במשמעויות סימבוליות פרטיות, ובו-זמנית מבטאים הצהרה ציבורית כלפי חוץ. הם מאפשרים צורת ביטוי פסיבית אך בו-זמנית ייחודית, יצירתית שלעיתים נחשבת וקיצונית.

עבור רבים מהמקועקעים, הקעקועים מייצגים ניסיון לספק חוסן גופני או סולידריות גופנית כביטוי של אינדיבידואליות, ואמצעי להבניה, שמירה והצהרה של זהות עצמית, וכסמל לאישיותם. על כן, רבים מהמקועקעים מתארים את הקעקועים שחרוטים עליהם כחלק אינטגרלי מהגוף, הנפש, האישיות והזהות שלהם, ואיך הוא מציג אותם בפני אחרים, בין היתר לאור הפן הקבוע והמשמעות שלו, ואינם יכולים לדמיין את עצמם בלעדיהם.

האתנוגרפיה מלמדת שתהליך ההתקעקעות אינו רק אמצעי לייצר את הקעקוע, אלא מתקעקעים רבים שבים לסטודיו גם, ולעיתים אף בעיקר, כדי לחוות את החוויה עצמה שהיא עתירה בפרדוקסים ומתחים. הכאב הכרוך בפרקטיקת ההתקעקעות הוא חלק אינטגרלי, משמעותי ובלתי נמנע ממנה ומעורר את אחד הפרדוקסים המעניינים בחוויה זו: המתקעקעים שתיעדתי חששו מהכאב וביקשו בזמן אמת לצמצם אותו ככל האפשר, אך לא היו מוכנים באופן עקרוני לוותר עליו כחלק מחוויית ההתקעקעות. מתקעקעים המגיעים לסטודיו מצפים לחוות כאב, כיוון שהוא מעצים את המשמעות והערך האישי והחברתי של הקעקוע. הוא מבנה את ההתקעקעות כחוויית קצה, ומהווה מרכיב נוסף מהווייתו של מכון הקעקועים כאתר לימינלי וטקס חניכה, מבחן קצה עוצמתי שלאחריו הם עשויים לחוש זיכוך ותקווה, סיפוק, גאווה והצלחה. הכאב מסמל משבר, אך אחריו מגיע קעקוע יפה ואומנותי על העור המסמל התחדשות וצמיחה.

בין התחדשות לקבעון

תהליך ההתקעקעות מעלה תחושה עוצמתית של התחדשות, עקב קביעותו של הקעקוע. פעמים רבות לדוגמת הקעקוע ישנה משמעות עמוקה עבור המתקעקעים ודוגמת הקעקוע מהווה הצהרה ואמירה של המקועקעים לעצמם ולחברה. על כן, בתהליך ההתקעקעות יש מעין מתח בין התשוקה להשתנות והתחדשות מתמדת של העצמי המוגפן דרך הקעקועים, לבין הפרקטיקה עצמה אשר מבטאת קביעות עקרונית באמצעות קיבוע דוגמת הקעקוע על הגוף.

במהלך ההתקעקעות מתקעקעים חווים את המתח בין חוסר אונים מול סוכנות – או (מה שכיניתי בתיזה) "פסיביות פעילה" – הם יושבים או שוכבים מבלי לזוז, ומאפשרים למקעקע ולמכונת הקעקועים לחרוט על עורם, לתת לו לדמם ולכאוב תוך שהם מפקידים (ו"מפקירים") את גופם בידי המקעקע – לעיתים עד קצה גבול יכולתם מבחינת הכאב. מאידך, התקעקעות היא חוויה המתמקדת בעצמי ובבחירות שלו. המתקעקעים בוחרים להתקעקע ולכן בוחרים בכאב, בוחרים בדוגמת הקעקועים, צבעיה ומיקומה על הגוף, ממשיכים לבחור להתקעקע ולשאת את הכאב בכל שלב של תהליך ההתקעקעות ובוחרים מרצונם לחוות חוויית קצה.

בתהליך ההתקעקעות והן כדרך להיות בעולם עם הקעקועים עולה המתח בין תחושת הפגיעות של מקועקעים והצורך בהגנה, מול תחושת הכוח שלהם. עבור חלק מהמקועקעים החשים פגיעים, הקעקועים עשויים ליצור מגן סימבולי באמצעותו הם חשים אותנטיים, שלמים, שולטים ומועצמים יותר, מרגישים יותר בנוח, ולכן גם חשים בטוחים ומוגנים יותר. התקעקעות, חריטה על העור וכאב עשויים להוות עבור מתקעקעים אקט שבאמצעותו ניתן לנהל ולפרוק רגשות ומתחים, להקהות את המצוקה הרגשית ולהמיר את הכאב הנפשי בזה הפיזי. לשם כך הכאב אינו חייב להיות חזק במיוחד, והמתקעקע אינו חייב לסבול במידה רבה.

התקעקעות כ"סגירת מעגל"

כמו כן, הפרקטיקה מאפשרת לנכס מחדש או לתבוע מחדש את הגוף מחוויות גופניות או רגשיות טראומטיות. מקועקעים שדיברתי איתם לפני אירועי ה-7 לאוקטובר, הסבירו כיצד חוויית ההתקעקעות סייעה להם להתמודד עם טראומות, מוות של יקירים, אבל וניתוק של קשרים מהותיים ואיפשרה סגירת מעגל, זיכרון והנצחה. גילוח וחשיפה של העור, פציעתו ושבירתו עד להקזת הדם, וחשיפה לכאב, למחשבות ולרגשות במהלך ההתקעקעות, מתחברים לתחושת משבר בחיים, אך לאחר סיום טקס ההתקעקעות הלימינלי מתקבלת דוגמת קעקוע מעצימה. העור מחלים, נאטם ומוגן, והקעקוע עצמו מסמל תקווה ליציאה מהמשבר ומבנה את המקועקע כאדם שבור-שלם, מוגן ומועצם. הפרקטיקה מהווה אקט של סוכנות בו המתקעקעים שולטים, בו הם בוחרים לסמן צלקת חדשה במקום אחרת, ישנה, גופנית או רגשית. היא מסמלת תעוזה ורצון לקחת אחריות ושליטה על הגוף בתקופה מאתגרת בחיים, אקט של סוכנות, על מנת לצאת מהמשבר שהביא לתחושת הגוף הפגיע ולהגן עליו ועל העצמי.

הספרות המוקדמת על קעקועים הדהדה את הסטיגמטיזציה של מקועקעים כסוטים מהנורמה, וייחסה להם "מזוכיזם". למרות שמקועקעים שואלים את עצמם את השאלה "למה אני עושה את זה לעצמי?" ניתן לומר שאומנם הפרקטיקה נקשרת פעמים רבות לתחושת פגיעות, אך לא פגיעה עצמית עומדת מאחוריה – אלא דווקא הכמיהה להגנה וצמיחה מתוך הפגיעות.

עוד בנושא: