אנתרופולוגיה לשבת

מאמר של האנתרופולוגית ליאה טרגין זלר, אשר פורסם בכתב העת American Anthropologist. טרגין זלר, חברת סגל במחלקה במחלקה למדיניות ציבורית ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, מפרקת במאמר את דיכוטומיה המדומיינת בין חירות לסמכות. בעזרת מחקר אתנוגרפי סביב סוגיות הפריון בקרב יהודים אורתודוקסים בישראל,  מראה טרגין זלר את חשיבות האתיקה על מנת לבחון סמכות דתית. היא מראה כיצד זוגות צעירים אורתודוקסים מבצעים מעין Rabbi shopping כאשר הם צריכים לקבל החלטות חשובות. אך לתפיסתה זה אינו מראה את חולשת האמונה שלהם, אלא דווקא ההפך. האתיקה לתפיסתה, אינה גלומה רק בקבלה של הסמכות הרבנית, אלא דווקא על דרך קבלת ההחלטה.

פגשתי את ליבי, מעצבת גרפית בת 31 ואת הרשל, בחור ישיבה בן 33 בביתם בירושלים, ביום חמים במהלך חודש יוני. בזמן שילדיהם שיחקו במסדרון, סיפרו על הפעם הראשונה שהלכו להתייעץ עם רבנים על אמצעי מניעה: "אחרי שביתנו הבכורה נולדה, לא היינו בטוחים אם אנחנו צריכים לחכות", פתחה ליבי את השיחה. הרשל המשיך מיד: "חשבתי שזו הזדמנות נהדרת לשוחח עם כמה רבנים מהישיבה, וגם עם רב השכונה. אז קבעתי פגישות עם כולם והלכתי לדבר עם כל אחד מהם. זה היה מצוין. היה לנו שיחות טובות עד שמצאתי את העמדה שהתאימה לי".

–       יומן שדה, 2015

מדוע להתייעץ עם מספר רבנים במקביל, חשבתי לעצמי? מאז שפגשתי את הרשל ואת ליבי באותו הקיץ, חיפשתי מסגרת אנליטית שתוכל לתת פשר להחלטה שלהם. כאשר סקרתי את הספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית על סמכות דתית, התקשיתי למצוא תשובה מספקת. מאז וובר, המחקרים (המעטים) שעסקו בסמכות דתית היו רווים בדגמים צייתנים למדי, מודלים שלא הצליחו להכיל את היחס הכמעט-משחקי של ליבי והרשל לסמכות דתית.

מסתבר שהקושי במציאת מסגרת אנליטית לא היה מקרי. חנה ארנדט (1956) סוברת כי הנחות היסוד המאפיינות את המחשבה הליברלית יצרו דיכוטומיה בין חירות לסמכות, בו כל ציות מרצון נהפך לפרדוקס. בעקבות קו מחשבה זה, כל סוגי הסמכות נתפסים כניגוד מוחלט לחירות אמיתית. הבנות מסוג זה תרמו לדגם דיכוטומי של "חירות לעומת סמכות" בשיח המחקרי ובשיח הציבורי כאחד.

אולם, בהשראת עבודתו המאוחרת של פוקו, ה"מפנה האתי" באנתרופולוגיה הוביל מספר חוקרים וחוקרות לחשוב מחדש על ייעוץ דתי כעל פרויקט מוסרי. בעבודתי, אני מסתמכת רבות על הצעתו המקורית של חוסיין עלי אגרמה לראות בבקשת הפתווה (fatwa) פרויקט משותף לכינון "עצמי מוסרי" (Agrama, 2010). במאמרי "A Rabbi of One’s Own: Navigating Religious Authority and Ethical Freedom in Everyday Judaism", שהתפרסם החודש, אני יוצרת תשתית אנליטית מחודשת לבחינת סמכות דתית תוך אתגור הבינאריות בין חירות אישית לסמכות דתית, חלוקה אשר מנציחה תמונה הגמונית והרמונית מדי של סמכות דתית.

במסגרת מחקר אתנוגרפי שביצעתי בקרב יהודים אורתודוקסים בישראל, מצאתי כי תחום הפריון נתון בתהליך של חשיבה מחדש, אידאולוגי ומעשי כאחד. מאז קום המדינה הועמד גופן של נשים ישראליות תחת לחץ להקים משפחות גדולות, בטענה שהאוכלוסייה היהודית חייבת לצמוח כדי להבטיח רוב יהודי. אולם גורמים חברתיים וכלכליים, במיוחד שינויים נרחבים בקצבאות הילדים בתחילת שנות האלפיים, הפכו את אידיאל המשפחה הגדולה לכבדה מנשוא. במסגרת המחקר, מצאתי כי יהודים אורתודוקסים רבים עוברים כעת תהליך כאוב של משא ומתן עם נורמות הפריון הגבוה הנהוגות בקהילותיהם.

בתוך משא ומתן מורכב זה, הייעוץ הדתי התגלה כפרקטיקה רבת עוצמה, רבה יותר מששיערתי. ככל שתופעת הנשים הלמדניות מתפתחת בחברה האורתודוכסית בישראל, החלו יהודים אורתודוקסים רבים – בעיקר נשים – להטיל ספק בקשר האוטומטי בין רבנים (גברים) לבין פסיקה הלכתית. בנוסף, מאגרי מידע מקוונים יצרו דמוקרטיזציה של ידע המאפשרת גישה לטקסטים ותרגומים שלא היו זמינים ונגישים בעבר ופורומים באינטרנט מאפשרים לבני קהילות דתיות להציג כל שאלה שברצונם לשאול לפני מערך שלם של רבנים (אנגלנדר ושגיא, 2013; גולן ;2015 Fader 2021). כל אלה, בצד טשטוש הגבולות הגאוגרפיים של הקהילות הדתיות, תורמים לאפשרות לנוע בין קהילות, פרקטיקות, נורמות וסגנונות רבניים (כהנר, 2009; זיכרמן וכהנר, 2012; קפלן ושטדלר 2009).

למרות כל האלטרנטיבות לסמכות דתית כיום, שוב ושוב נתקלתי בפרדוקס: אף על פי שיש עוד ועוד פורומים באינטרנט, ספרי הדרכה ושיעורים על הקמת משפחה, זוגות רבים מבקשים ייעוץ פרטני מדמויות רבניות. מאחר שתהליך זה מלווה ברגשות שליליים דוגמת תסכול, אשמה וכישלון, במאמר אני מדגישה את הצדדים האתיים והמגדריים המעורבים בייעוץ הרבני. אני מראה  כי המפגש הרבני רווי יחסי כוח מגדריים המתאפיינים באסימטריה מבנית. אך יחד עם זאת, במהלך המפגש הרבני יש אפשרות ליצירת שפה אתית, מקום "כשר" לשוחח בו על נושאים הנתפסים כטאבו. במלים אחרות, ייעוץ דתי, כשלעצמו, מהווה מרחב מרכזי בכינון עצמי אתי.

במאמר, אני מראה גם כי ההתמודדות עם פסקי הדין המתקבלים מגוונת. יש שמקדשים פסיקות הלכה, יש שמתנערים מהן, ויש שממשיכים לחפש אחר פסק ההלכה המתאים להם (פעולה לה אני קוראת Rabbi shopping). זוכרים את ליבי והרשל? למרות שבקריאה ראשונית, היינו נוטים לחשוב שה"שופינג" שלהם מעיד על קבלה נמוכה של סמכות, ההתבוננות על יעוץ דתי כשפה אתית מעלה דווקא את האפשרות לטענה הפוכה. במלים אחרות, אינספור אינטראקציות עם סמכויות דתיות הינה דרך לכינון עצמי אדוק, בלא קשר לקבלת פסק הדין. ניתוח זה מראה כיצד תהליך הייעוץ עצמו חשוב למאמינים ומאמינות יותר מציות לסמכות דתית. במלים אחרות, האתיקה אינה גלומה רק בקבלת פסק הדין, אלא טמונה בדרך קבלת ההחלטה.

מתוך הניתוח עולה גם כי שינויים דרמטיים בחיי הזוגות עשויים לעורר ביקורת על דמויות רבנות. סמכות דתית משתנה לאורך החיים כאשר חוויות טראומטיות במיוחד (למשל, הפלות ולידות של עוברים בעלי מוגבלויות), עשויות לשבש דפוסים של סמכות רבנית. ממצאים אלו דוחפים אותנו לחשוב  מחדש על האופן שבו זוגות לומדים לתת אמון בסמכויות דתית, אך גם לבחון את הדרכים שבהם הם מאבדים את האמון שלהם ברבנים (תהליך לו אני מבקשת לקרוא Unlearning religious authority). על בסיס ממצאים אלו, אני טוענת שניתוח אנתרופולוגי של יעוץ רבני, ללא התייחסות למנעד רחב של פרשנויות ופרקטיקות, מנציח תמונה הגמונית והרמונית מדי של סמכות דתית. אני סבורה שפרשנות המעמידה את האתיקה במרכז מאפשרת לנו להבין את ההתנהלות של ליבי והרשל ושל גברים ונשים נוספים עימם נפגשתי במהלך המחקר. קריאה אתית של סמכות דתית מכילה גם פוטנציאל גדול לפיתוח ולקונספטואליזציה של חירות וסמכות תוך אתגור דגמים בינאריים מדומיינים של ציות והתנגדות.