מאמרי אורח

תמה חלפין מנסה להבין למה אנחנו שוב מדברים כל כך הרבה על מכנסי הבנות, ולמה אנחנו מדברים עליהם באופן מסוים מאוד. חלפין לא מנסה להחוות דעה מה נכון לעשות בבתי הספר (אם כי בהחלט יש לה דעה לגבי זה), אך לתפיסתה כל הצדדים בוויכוח, כולל הפמינזים העכשווי, יוצרים יחד את המצב שבו כמעט כל השיח הציבורי עוסק במין, מיניות ומגדר.

שוב עלו לכותרות מכנסי הבנות בבתי הספר, ושוב אנו עדים לדיונים על האורך הרצוי, על אפליה, קוד לבוש, צניעות ושוויון. נזכרתי בעבודה שקיבלתי מסטודנט בנושא התלבושת האחידה בבית הספר. הממצא המרכזי שלו בעבודה הוא שהדיבור של המורות, התלמידות והתלמידים על התלבושת מתמקד באופן כמעט בלעדי בשאלת כמות העור החשוף של הבנות. כמו שאמרה אחת המורות: "אני חושבת שבסוף, המטרה העיקרית היא שבנות לא יתלבשו בלבוש חושפני מדי". והתלמידות מסכימות איתה, אחת מהן אף מדגישה את אכיפת התלבושת ביתר שאת על בנות: "אתם [הבנים], מה אכפת לכם? אתם במילא באים עם חולצה ומכנסיים. לבנות זה משנה. אסור לנו לבוא עם גופייה. אסור לנו לבוא עם מכנסיים קצרים…". לא מדובר בממצא מפתיע. הרי כבר כמה שנים שאייטמים על אורך המכנסיים של תלמידות בתי הספר מציפים את הרשת ומגיעים גם לחדשות. מנהלת המודדת את כמות העור החשוף בירכי התלמידות, הורים זועמים, תלמידות תיכון עם יכולת ביטוי מרשימה שכועסות על העיסוק הזה באורך מכנסיהן וטרוניות על חוסר השוויון המגדרי הגלום בתקנות התלבושת – עולות כל שנה מחדש והן כבר הפכו לטקס קבוע המבשר על ראשית הקיץ.

חלק מהמשימה של הסטודנט הייתה גם להסביר את הממצאים שלו. את ההסבר שלו לתופעה ניתן לסכם במילה אחת: "הדתה". ברוח השיח הציבורי בחוגים חילוניים-ליברליים הסבר זה נראה סביר למדי. אך כדאי לשאול – איך הגיעה ההדתה לבתי ספר חילוניים, עם מנהל חילוני ומורים חילוניים, והורים ותלמידים חילוניים? האם זרועו של בנט כה ארוכה? או שמא לא מדובר כלל בהדתה, או לפחות לא בהדתה לבדה? במציאות, הנוער הזה כמעט לא נחשף לתכנים דתיים: למרות כל מה שמנסים לומר לנו,  שעתיים בשבוע של שיעורי מורשת ותרבות ישראל לא באמת עושות ילד חילוני לדתי, ובטח שלא את המורה החילונית שלו. למעשה, התכנים המרכזיים שלהם נחשפים בני הנוער בחייהם אינם מצויים כלל בספרי הלימוד. הם מצויים בתקשורת, ברשתות החברתיות, בייצוגים תרבותיים, בתרבות פופולרית ובתרבות צריכה. ואלו עסוקים רק בדבר אחד: מיניות. מיניות ומגדר.

התכנים המרכזיים שכולנו נחשפים אליהם ברשת הם גם נחלתם של נערים: פרסומות, פורנו והשיח על הטרדות מיניות. נהוג לראות באלה דברים סותרים: פורנו והחפצת נשים בפרסום ובתרבות הפופולרית מצד אחד, ושיח פמינסטי מודע על הטרדות מיניות מן הצד השני. כוחות החושך מול כוחות האור. הדת נמצאת כאן במקום אמביוולנטי: לעיתים כמי שחוברת לכוחות החושך המדירים נשים, ולעיתים כמי שחוברת לכוחות האור במלחמה בפורנו ובייצוגי נשיות פוגעניים.

אני רוצה לנסות להציע כאן התבוננות שרואה בכל הכוחות הללו חלק מאותה תופעה, ולא כוחות סותרים. כולם יחד יוצרים את המצב שבו כמעט כל השיח הציבורי עוסק במין, מיניות ומגדר. וקיומו של שיח כזה, שבו שחקנים שונים תופסים עמדות שונות, יוצרת מצב שבו האתיקה היחידה הקיימת היום היא מגדרית. לכן גם הדיון בנושא התלבושת האחידה מתקיים במסגרת האתיקה הזו, שבה התלבושת חייבת להיות מוסברת במונחים של מגדר ומיניות.  תלבושת היא עניין ערכי, ובעולם שלנו כבר אין סולמות ערכיים שאינם קשורים לנושאים הללו. 

במובן זה השיח על התלבושת הוא רק סימפטום של השיח הציבורי על מיניות ומגדר באופן כללי. באופן היסטורי הייתה מטרת התלבושת האחידה ליצור שוויון וסולידריות. אבל איפה בני נוער בימינו יכולים לשמוע על שוויון וסולידריות, אם כל מה שמציגים בחדשות הוא רק מיניות והטרדות מיניות?

בתוך השיח הציבורי בנושאי מגדר ומיניות נראה כאילו מדובר במלחמה בין צדדים שונים: מצד אחד דתיים שמרנים המעוניינים להגביל נשים, ומהצד השני פמיניסטיות המבקשות לשחררן. ובתוך מאבק זה כותבת יופי תירוש, שהיא החזית המרכזית בהתנגדות (החשובה!) להפרדה בין גברים ונשים במסלולי הלימוד החרדיים בתוך האוניברסיטאות:

"במכתב שבו קרא השר אריה דרעי לבטל את דוח היועץ המשפטי לממשלה למניעת הדרת נשים, הוא ציטט משולחן ערוך: 'צריכים ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד, אין אומרים שהשמחה במעונו כי אין שמחה כשיצר הרע שולט'. זה הסיפור כולו. הימצאות גברים ונשים בסמיכות היא מתכון ליצר הרע. מוטב שנפנים שהחזון הזה אינו פנים־דתי, אלא תוכנית לעיצוב מחדש של החברה הישראלית כולה, תוכנית שהולכת ומתממשת."

הרציונל הדתי ברור: כדי למנוע את שלטונו הנורא של יצר הרע, יש להפריד נשים וגברים. ומאחר שנשים מקומן הוא בבית פנימה, הרי שחזון ההפרדה הזה בלתי שוויוני להחריד וישחק תמיד לטובת הגברים, שבהם יש להתחשב ולהם יש להסיר את מכשול הנשים שבדרך.

באופן מוזר החזון הזה, שהוא אימתה של תירוש, נפגש עם השיח הפמיניסטי העכשווי הנלחם בו מלחמת חורמה: שניהם מעוניינים לנקות את הספרה הציבורית מ"יצר הרע". הדתיים, שלדידם יצר הרע הינו חלק מטבע האדם, תובעים הפרדה; ואילו לפמיניזם יש יותר אמונה ביכולתו של טבע האדם להשתנות, ולשיטתו אין צורך להפריד גברים מנשים אלא ליצור שינוי נורמטיבי ותודעתי. יש לחנך את הגברים, ולעיתים גם את הנשים, שאישה אינה אובייקט מיני ושיש כללים חדשים להתנהגות – כיבוד של מרחב אישי, כללים חדשים לניהול הגוף והנפש. הוא מבקש ליצור שינוי תודעתי, ערכי ונורמטיבי.

ההיסטוריה של הפמיניזם מלאה  בוויכוחים עיקשים על מיניות נשית ועל מקומה של מיניות בסדר החברתי. הפמיניזם הביא לשחרור מיניות האישה, הפיכתה מאובייקט מיני בלבד לסובייקט בעל תשוקות ורצונות מיניים, מלחמה בערכים פוריטניים, ב"ערכי המשפחה" המסורתיים, מתן מקום לזהויות מיניות שונות ומשתנות. לצד אלה צמחו בתוך הפמיניזם גם ההתנגדות לפורנו ולעבודת מין, התנגדות ל-BDSM, ובכלל למיניות הטרוסקסואלית סטנדרטית. מקומה של המיניות בכלל, ושל המיניות הנשית בפרט, הייתה תמיד נושא מסובך בפמיניזם; אבל אם לנסות להסתכל על המצב כיום, נדמה שככל שהפורנו נהיה נפוץ וטריוויאלי – כך ממשיכות דרכו של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי זוכות להצלחה רבה יותר.

נראה שהפמיניזם של עשרים השנים האחרונות קורה כשמקומה של האישה בספרה הציבורית כבר מובן מאליו. אין צורך להילחם על עצם המצאותה שם. אך המאבקים הפמיניסטיים המרכזיים ממשיכים להתרכז בספרה הציבורית (אני לא מדברת כרגע על מלחמה בתקרת הזכוכית שניצבת מעל ראשינו, או על מאבק לשכר שווה. זה כל כך שנות ה-90). הפמיניזם של המאה ה-21 מתרכז בלהפוך את העולם למקום בטוח יותר עבור נשים, ומנהל מאבקים שבמרכזם חקיקה-ענישה ואכיפה: חקיקה נגד אלימות מינית והטרדות מיניות, שינוי של נורמות ואכיפתו, שיימינג של גברים מטרידנים, METOO. והדרך להפוך את הספרה הציבורית לנוחה ובטוחה יותר לנשים היא להוציא את המיניות ממנה. אין לה מקום בעולם העבודה, אין לה מקום ברחוב, אין לה מקום בקמפוס או בתחבורה הציבורית. וכמובן שלא בבית הספר התיכון. תהיו מיניים בבית שלכם, מול המחשב. במציאות שבה המרחב הציבורי מכיל גברים, נשים ומיניות, הדתיים מבקשים להדיר את ממנו את הנשים, ואילו הפמיניסטיות מבקשות להדיר ממנו את המיניות. הדרת נשים מבקשת לדחוק את הנשים חזרה לכיוון הספרה הפרטית. הדרת מיניות דוחקת את המיניות לתוך המרחב הווירטואלי. את המיניות הגלויה של הורמוני מתבגרים בבית הספר מחליפים סרטוני פורנו המועברים בווטסאפ.

הבון-טון של הפמיניזם העכשוי, זה המדיר כל גילוי מיניות מהמרחב הציבורי, נראה על פניו כהיפוך של נערי ונערות בית הספר המתייחסים לתלבושת כשאלה של מיניות האישה. הרי השיח שלהם מקבל את מקומה כאובייקט שמסמן מיניות. אבל אני רוצה לטעון שהשיח הפמיניסטי העכשווי, ושלל הייצוגים התקשורתיים הנובעים ממנו, לוקחים חלק בקיבוע התפיסה של נשים כאובייקטים. באופן נרחב, כשהנערים הללו טוענים שתלבושת היא שליטה במיניות האישה, הם מושפעים יותר מ-METOO ופחות מאריה דרעי.

הזרם המרכזי בפמיניזם כיום מקבל לגיטימציה רבה מאוד. החקיקה נגד הטרדה מינית, המקום שהתקשורת נותנת לסוגיות הקשורות באלימות מינית וניצול מיני, הטון ברשתות החברתיות, והחשוב מכול – שינויים ממשיים בהתנהלות במרחבים ציבוריים רבים: מקומות עבודה, אוניברסיטאות, צבא ועוד. ברור שאלימות נגד נשים היא דבר רע. שאלימות מינית היא דבר נורא. שאפליה על רקע מגדר או נטייה מינית היא אסון.

אך הדיבור על הנושאים הללו והייצוג שלהם, שכאמור מציף אותנו כל העת, מציג לרוב נשים כקורבנות. כחלשות. ככאלה שאינן יכולות לעמוד על שלהן. גם כאשר נשים קמות ומדברות בקולן (ולא כא' או כצללית מעוותת קול), כמו ב-METOO, לרוב סיפורן הוא וידוי על היותן אובייקט מיני חלש ומנוצל. על השיתוק שאחז בהן. ברור מדוע קולות כאלה ראויים ללגיטימציה, אבל צריך לזכור גם איזה קול לא יכול להישמע. הקול שבו מיניות נשית היא כוח נעלם מהעולם. הקול שבו לנשים יש תשוקות, חשקים ורצונות. האישה היא תמיד קורבן חסר ישע. לכן צריך תמיד להאמין לה, לכן אין לה כל כוח לפגוע במישהו אחר. אז מה הפלא שילדות בנות 16 סבורות שהן אובייקט מיני? איפה יש להן ייצוג של אקטיביות מינית? בתרבות הפופולרית ודאי שלא. מיניות עבורן היא גברים שרוצים ונשים ש"מסכימות" (או לא מסכימות). אם נקבל את הרצון הנשי כעובדה, נאלץ לקבל גם את זה שיש נשים שרוצות (לא "מסכימות") לשכב עם הבוס שלהן, עם התלמיד שלהן בבית הספר, עם גבר אחר כל לילה, עם גברים נשואים, עם נשים, עם קטינות, עם המפקד בבסיס ועוד ועוד. נשים רוצות הן לא טובות לא כקורבנות ולא כקדושות מעונות.  

חשוב לומר, המרחב הציבורי מלא בייצוגים של מיניות. תמונות ענק באיילון של דוגמניות בפוזות פתייניות עם הרבה מאוד עור חשוף מנסות למכור לנו משקפיים. או סוודר. או מכונית. מוכרות לנו דימוי של נשיות מינית מאוד. ונשים אכן קונות את הדימוי הזה. לא כמטאפורה, במיטב כספן הן קונות אותו, בכסף שעובר לחברות האופנה, האיפור, המנתח הפלסטי. זו המיניות שנדחקה אל המרחב הווירטואלי והפכה למוצר צריכה. לא במובן העתיק של תשלום עבור שירותי מין, אלא צריכה של זהות נשית מינית שאין דבר בינה ובין מין בפועל. ניתקנו את המין מהמיניות. מיניות היא זהות, יכולת לשדר מסר מסוים, להיראות באופן מסוים, להתנהג באופן מסוים שמזהה אותי כאובייקט מיני מסוג ספציפי. מאחר שהדרנו את המיניות מהמרחב הציבורי, אנחנו מקבלים מיניות וירטואלית שהקשר בינה לבין מין רופף ביותר.

אז יש לנו תרבות צריכה שהופכת ילדות בנות 12 לכאלה שצריכות להדגיש כל מיני ייצוגים מיניים, אבל באותה נשימה אין מקום למיניות במרחב הציבורי. יש לנו תלמידות שהביטוי העצמי של זהותן הוא מכנסונים וגופיות ספגטי, אבל אנחנו צריכים לגרש את המיניות מבית הספר התיכון. הדעת נותנת שלהטיל סנקציות על הנראות של הבנות הוא מהלך מתבקש. במקביל נחנך את הבנים (והבנות) החל מכיתה א' להבין את גבולות הגוף, ההסכמה וההטרדה. בכיתה א' הם צופים בהצגה "יעל שומרת על גופה" שבה מוסבר להם על איברים פרטיים ולמי מותר לגעת בהם ובאילו תנאים. בכיתה ה' כבר מסבירים להם מה זו הטרדה מינית (כי כנראה שכבר אין הטרדות לא מיניות, וילדים בני 10 – שבכלל לא ברור מה המילה מין אומרת להם – עוברים שיעורים על הטרדה מינית). בין לבין הם יתחילו לראות פורנו סביב גיל 11, אבל כפי שמסתבר – יתחילו לקיים יחסי מין בגיל יותר מבוגר מאיתנו, ויעשו ממנו פחות. כי בדור הזה מיניות היא דבר לדבר עליו לא לעשות אותו. מיניות זה הטרדות. מיניות זה נשים חלשות ופסיביות.

אז אם אני נערה בת 16, או נער, ובמשך השנים המעטות שבהן אני חשופה לשיח ציבורי מה שמדברים עליו זה הדרת נשים והטרדות מיניות, אין זה מפתיע שאני אחשוב שמטרת התלבושת היא לשמור על צניעות הבת. כנראה שאיני יכולה לחשוב על שום סוגיה עקרונית אחרת בעולם.

ד"ר תמה חלפין היא אנתרופולוגית המלמדת בסמינר הקיבוצים. מחקריה עוסקים בקיבוץ, בחברה הישראלית, בחינוך ובזיכרון אישי וקולקטיבי.
ספרה "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת – פוליטיקה וזיכרון" ראה אור בהוצאת מכון בן-גוריון ויד טבנקין.
ספרה האחרון "בית מול הים: חיי יומיום בקיבוץ של ראשית שנות האלפיים", פורסם לאחרונה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. ראו את ההקדמה לספר.