בחזרה לציבור

אחרי שסבתא שלה נפטרה ראיינה תאיר קמינר-גולדפיינר את המטפלת הסיעודית של סבתא ומציגה סיפור על יחסי האהבה והתאבלות של מטפלת למטופלת ואת ההשפעות שיש למערכת יחסים זו בעולם המודרני והקפיטליסטי. קמינר-גולדפיינר, תלמידת שנה ב׳ בתוכנית המצטיינים של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, משלבת בין סיפורה האישי, סיפרה של ויקטוריה המטפלת וניתוח סוציולוגי של מוות, כלכלה גלובלית, מטפלות סיעודיות וזקנה.

מאמר ראשון מתוך תוצרי הקורס ״בחזרה לציבור :הנגשת המחקר ואנתרופולוגיה וסוציולוגיה ציבורית״ בהובלת ד״ר לירון שני

ויקטוריה (שם בדוי) הייתה המטפלת הסיעודית של סבתי לילי האהובה, אמא של אימי, במשך שנתיים. היא הגיעה מרומניה ולא ידעה מילה בעברית או אנגלית. סבתא לילי והיא דיברו ברומנית וברוסית במקביל לשיעורי עברית יומיים שהשתיים ניהלו. בהתחלה שאר המשפחה בקושי הצליחה לתקשר עם ויקטוריה, אימי שברה שיניים להיזכר ברומנית ששמעה כילדה ולא שמשה אותה כבר עשורים רבים ואנחנו תקשרנו בתנועות ידיים, חיוכים ומהר מאוד גם בחיבוקים. ללילי וויקטוריה היה קשר יוצא דופן. כשסבתי נפטרה היה לי ברור שהאישה שהמוות הזה משפיע עליה בצורה הקשה ביותר היא ויקטוריה. אפילו שאימי הפכה ליתומה וכולנו כנכדות איבדנו את האישה שאהבה אותנו ללא תנאים, ויקטוריה איבדה את הבית בו גרה, את האישה שאיתה בילתה יומם ולילה במשך שנתיים ומילאה שלל של תפקידים בחייה. מערכת היחסים הייחודית של לילי וויקטוריה תמיד הייתה מרגשת בעיני.

 בראיון ויקטוריה תיארה את מערכת היחסים בינה לבין לילי סבתי כמערכת יחסים דינמית שבה הן החליפו תפקידים תכופות; לילי הייתה מבוגרת מויקטוריה בכארבעים שנה אולם הן מילאו אחת בחיי השנייה את תפקיד האם או הבת באופן משתנה, הן היו חברות טובות אך אסור לשכוח, למרות שאת זה ויקטוריה לא אמרה, שלילי הייתה המעסיקה שלה. היו להן בדיחות שלהן, הן שרו יחד ברומנית ורוסית, ריכלו וציחקקו על גברים ובניגוד לחוקי הדיור המוגן האכילו בסתר חתולים, מה שהסב להן הנאה רבה. הקשר שלנו עם ויקטוריה בשנים שעברו מאז מותה של לילי היה בתדירות משתנה, עבור המשפחה היא תמיד תהיה "Înger"  (מלאך ברומנית) כפי שסבתי לעיתים קראה לה, שטיפלה בה בצורה המסורה ביותר שיכולנו לאחל לה ועבור ויקטוריה תמיד נהיה משפחה שהיא יכולה לחזור אליה ולסמוך עליה, או כך לפחות אני מקווה. הראיון שערכתי עם ויקטוריה זימן עבורי הצצה עמוקה יותר לחייה, כעת אני שואלת את עצמי כיצד מעולם לא שאלתי אותה את השאלות הללו. במאמר זה אני מבקשת להציג סיפור על יחסי האהבה והתאבלות של מטפלת למטופלת ואת ההשפעות שיש למערכת יחסים זו בעולם המודרני והקפיטליסטי. 

בפתיחת הראיון ביקשתי מויקטוריה להגדיר עבורי את תפקידה כמטפלת סיעודית, תשובתה של ויקטוריה הייתה קודם כל שהיא איננה מתביישת להיות מטפלת. התשובה הלא תואמת של ויקטוריה היא תגובה ליחס הרווח והמזלזל של החברה למקצועות טיפוליים. על יחס זה שחשה ויקטוריה כותבת ברברה ארנרייך כאשר היא טוענת שעבודות בית קשורות לכוח ונחשבות משפילות לא כי הן עבודות כפיים אלא כי הן נטועות ביחסים משפילים ומשמשות בהכרח לביצורם (במאמר "עוזרת לפי הזמנה" בספר האישה הגלובלית). עבודת המטפלת הסיעודית היא עבודה פיזית מאתגרת הכוללת דרישה לקלח וסיוע ללכת לשירותים וגם את מטלות הבית כולן כגון ניקיון, כביסה ובישולים. על עבודות אלו ויקטוריה מספרת שהיא משלמת מחיר בריאותי בכאבי גב קשים. בנוסף לדרישות מוגדרות אלו, כפי שמסבירה ריבס במאמר "עמל בלתי נראה: הטיפול באדם העצמאי" המטופלים צריכים להרגיש שהמטפלות נותנות כבוד ואהבה, מה שמזכיר את המעורבות הרגשית הגבוהה שמתארת ויקטוריה: "כשאני עובדת, מה שאני עושה עם כל בן אדם שאני עובדת אני עושה הכל מהלב, רק מהלב. אני לאט לאט אוהבת את הבן אדם הזה ושמה אותו בלב שלי, הוא חסר לי. בואי נגיד עכשיו אני יושבת עכשיו איתך שעה וחצי, שעתיים אני מרגישה שהיא חסרה לי כבר. אני התרגלתי אני צריכה להיות איתה. ככה אני עובדת, אני צריכה להיות איתה. אני מה שאני עושה אני עושה הכל מהלב.". כאשר מעורבות רגשית זו משולבת עם ליווי של אנשים אל מותם עלינו לשאול איזו דינמיקה עשויה להיווצר ומה תהיינה ההשלכות של דינמיקה זו על מעמדה של המטפלת הסיעודית. בדרך לתובנות אלו אציג ראשית את האופן שבו חוותה ויקטוריה את לכתה של לילי ואשאל אילו נסיבות חיים הביאו אותה לעבודה כאן כמטפלת. 

לאורך הראיון עם ויקטוריה ניכרה ייחודיות הקשר וכאב הלב שחוותה ויקטוריה עם לכתה של לילי. ויקטוריה סיפרה לי כיצד במשך זמן רב לאחר המוות היא לא הצליחה להתגבר עליו. היא הייתה עצובה כל הזמן, לא הצליחה לתפקד או לעבוד כמו שצופה ממנה. גם אחרי שהתאוששה היא המשיכה לחשוב על לילי ולהתגעגע אליה. ויקטוריה למעשה תיארה מצב של התאבלות, היא לא הכירה את המילה אבל והיא לא נהגה לפי מנהגים דתיים מסויימים באופן מכוון, היא חשה צער עמוק באופן כנה. היא הייתה שם, היא ראתה אותה גוססת שלב שלב בימים שאנחנו הגענו לביקורים שאומנם נעשו דחופים יותר אך לא בהכרח מנעו מאיתנו להפסיק לחיות את חיינו כסדרם. "בואי נגידגש עבדתי אצל סבתא לילי ראיתי סוף חיים שלה כמו שלא ראיתי אף פעם לאף אחד… ראיתי את כל הכאבים שלה איך היא עושה "אה אה" בסוף. מצב שלא יכלה לדבר שום מילה היא רק הסתכלה. בבקרים המצב שלה היה טוב יותר ואני הייתי כמו אמא בשבילה. היא הייתה שמחה, צוחקת, לפעמים לא הייתה כבר יודעת איך קוראים לי אבל הייתה צוחקת. היא הייתה מחכה שאני אקח אותה בידיים שלי והייתה מחייכת. היה מאוד קשה, היה מאוד קשה."  גם בבתים שהייתה בהם לפני או אחרי תפקידה סובב סביב מוות. היא מגיעה לטפל באישה או איש ותפקידה תם כשאותו מטופל מת. זהו מהות התפקיד של המטפלת הסיעודית. אני, כאישה שחיה בעולם המערבי המודרני, בו המוות נדחק לשוליים ונמצא מאחורי הקלעים, מתקשה לדמיין את החוויות שחוותה ויקטוריה.  Geoffrey Gorer במאמרו 'הפורנוגרפיה של המוות' מסביר על השינוי ביחסם של בני אדם למוות החל מהמאה העשרים. תהליכים אלו הושפעו בין היתר משוני מהותי בסיבות המוות של בני אדם. מוות "טבעי" של אנשים בכלל ובפרט של צעירים וילדים הלך ונהיה נדיר יותר ובמקביל מוות שנגרם על ידי בני אדם במלחמות ובמחנות השמדה למשל, נהיה נפוץ יותר. שינויים אלו שינו את היחס למוות בחברה מעניין טבעי ובלתי נפרד מהחיים לעניין מורכב ש"אין לדבר עליו לפני הילדים". במקביל התרחשו תהליכי הגלובליזציה ועליית הקפיטליזם שהוציאו נשים לעבוד וכך הובילו להעברה גלובלית של שירותים הקשורים בתפקידיה המסורתיים של הרעייה ולפיתוח משרות כמו עוזרות בית, אומנות ומטפלות סיעודיות עבור נשים ממדינות עניות במדינות עשירות. במאמרו מצביע גרור על ההבדל בין צעירים למבוגרים בשל השינוי, לטענתו הדור המבוגר יותר, נכון לאותה התקופה, הכיר וראה מוות; לעומתו הדור הצעיר שגדל בתקופה בה המוות כבר נעשה טאבו ולא חווה את אותם מפגשים עם המוות, וכך המוות הלך ונהיה יותר נסתר ומפחיד. לדעתי, היום ההבדל בין מי שמתמודד עם מוות למי שנמנע איננו דורי אלא מעמדי. אנשי העולם המערבי יכולים לרכוש את הפריווילגיה להימנע מהמפגש הקשה עם המוות על ידי תשלום למטפלת סיעודית וכך במקומות מסוימים המוות הוא פורנוגרפי ונסתר אך עבור אנשים אחרים הוא חלק גדול ומשמעותי עוד יותר בחיי היומיום. טענה זו נתמכת גם על ידי מערכת החקיקה הישראלית: באתר 'כל זכות' מצוין שהזכאות לקצבת סיעוד ניתנת רק עבור תשלום למטפל/ת שאינו/ה בן/ת משפחה. כלומר, מתקיים מיסוד חוקי של תפקיד הטיפול בקשיש כתפקיד שנעשה על ידי גורם חיצוני.

כדי להבין מדוע ויקטוריה בוחרת ושמחה על עבודתה פה, אשר עבור רבות נראית קשה מנשוא, יש להבין את ההקשר הרחב ממנו הגיעה ויקטוריה: "ברומניה יש, עד עכשיו, החיים קטסטרופה. לא טוב בכלל. היה לי מאוד קשה. עבדתי בשוק תשע שנים. מכרתי ירקות ופירות. אני עבדתי בשביל היום. כל יום בשביל היום. כל יום שיהיה לי לחם, שיהיה לי אוכל. עבדתי בשביל מחר מחרתיים. הרבה זמן חשבתי לבוא לישראל אבל היה לי קשה בגלל שהבת שלי הייתה קטנה." לפני ארבע וחצי שנים ויקטוריה ארזה כמה חפצים ועלתה על מטוס לישראל. היא הגיעה מרומניה, שילמה 9 אלף יורו שלא היו לה על ויזה כדי לעבוד כמטפלת סיעודית במדינה זרה בשכר מינימום מקומי. ויקטוריה סיפרה לי שלוקח למטפלות הסיעודיות כשנה וחצי של עבודה להחזיר את החוב לחברות הקבלן שמשלמות עבור הויזות שלהן. ויקטוריה היא אחת מיני נשים רבות במה שמכונה "העולם הגלובלי" שקמות ונודדות למדינות מערביות מאחר ובביתן אין באפשרותן להתפרנס בכבוד. נשות המערב שהצליחו "לפרוץ אל העולם הגברי" צריכות את עזרתן של נשות העולם השלישי בתפעול משקי הבית, החל מבישול וניקיון ועד טיפול בילדים ובקשישים.

על תהליכים אלו ניתן לקרוא בספר "האישה הגלובלית", וסיפורה של ויקטוריה שזור בסיפוריהן של נשים רבות אחרות המוצגות בספר. היא נבחרה על פי תמונתה על ידי משפחה בישראל וקיבלה חודש לארוז ולהיפרד, נאלצה להשאיר מאחור את בתה אנסטסיה והיום היא עובדת בעבודה קשה בשכר מינימום. יחד עם זאת היא מעידה על כך שהיא עושה זאת באהבה וניכר שהיא מרגישה בת מזל להיות כאן בהשוואה לחיים הקודמים שהיו לה. הפערים העצומים בין החיים שהיו לויקטוריה ברומניה לבין החיים שלה כאן מושפעים מהתפתחויות הגלובליות ופיתוח הכלכלה הקפיטליסטית. התפתחויות אלו שינו את מעמדן של נשים ואת האופן שבו מתנהלים משקי בית. עבור נשות העולם המערבי מדובר בהזדמנויות חדשות להפוך להיות חלק מהעולם הגדול אולם הדבר מתאפשר רק בתנאי שהן ישלמו לאישה אחרת שתעשה את מטלות הבית, והשכר חייב להיות נמוך יותר מזה שמרוויחה האישה מחוץ לבית, כדי שהעניין "ישתלם". 

למרות כל הקשיים, ויקטוריה מתעקשת להבהיר לאורך הראיון את תחושות האהבה והמסירות שלה כלפי המטופלות שלה ושהיא עובדת "מהלב". בדומה לכך, כותבות ארנרייך והוכשילד במבוא לספרן האישה הגלובלית אשר מביא את סיפורה של ג'וזפין, אישה מסרי לנקה שעובדת כאומנת באתונה. בעזרת סיפורה של ג'וזפין טוענות ארנרייך והוכשילד שבשונה מראשית האימפריאליזם בה המדינות הכובשות ניצלו את משאבי הטבע ואת כוח העבודה של הנכבשים למטרות חקלאיות ותעשייתיות, היום בנוסף לאלו "מבקשות (המדינות העשירות)  לקחת משם (מהמדינות העניות) דבר מה קשה בהרבה למדידה ולכימות, דבר-מה דומה מאוד לאהבה". החוקרות מסבירות שחלק מהסיבה שאותן נשים שעובדות במשרות טיפוליות מביעות אהבה רבה היא הגעגוע לאהוביהן שנשארו מאחור במדינות המולדת שלהן.

לדעתי, בנוסף למרחק מאהוביהן קיים רצון עמוק לתת משמעות וערך מוסף לעבודת הטיפול וחשיבותה, רצון לראות אותה לא רק כעבודה אלא כשליחות מסוימת. ויקטוריה מסבירה שלא לכל אדם יש את הסבלנות הדרושה לבצע את התפקיד שהיא ממלאת בחייהם של קשישים. כך או כך, הסיבות הפסיכולוגיות שמביאות אהבה לתוך יחסי העבודה מובילות לניצול עמוק. "יש מצב שאני צריכה לקום באמצע הלילה שלוש, ארבע פעמים, זו לא עבודה שלי. אין לי חובה לקום ככה כתוב בקונטרקט (חוזה) שלנו. העבודה שלי היא שמונה שעות ביום, מהבוקר עד הערב. זהו התראות, לילה טוב. אבל אני שומעת שהיא לא מרגישה טוב, שהיא רוצה אולי מים, משהו כזה. אני בן אדם, אני יש לי לב, אני קמה לעזור לה. אני לא אומרת שום דבר. אבל יש אנשים שאם עושים דבר הזה רוצים כסף בגלל זה. אני לא ככה, אני אומרת תודה לאל. מה שהיה לי משכורת שם ומה שיש לי פה זה מלמעלה על למטה. "

ויקטוריה מתארת מצב של ניצול, היא עושה מעל ומעבר למה שמוגדר בהגדרת התפקיד שלה. היא לא משתמשת במילה הזו ולטענתה הסיבה לעשותה כן היא שהיא "בן אדם" והדבר האנושי ביותר הוא לעזור לאישה מבוגרת שמבקשת לשתות באמצע הלילה, אך יחד עם זאת בקולה נשמעת מנגינת תסכול שמבהירה שהמצב לא הוגן בעיניה. המציאות העגומה מובילה למצב שבו לא מתגמלים כראוי את אותן נשים. המטפלות לא ממלאות רק תפקיד פרקטי בחיי קשישים אלא גם דואגות להם מהלב, ובמקום לתגמל נשים על אותו "דבר נוסף שדומה לאהבה" הן ניתנות לניצול עמוק עוד יותר.  

מאמר זה מעלה סוגיות הקשורות ליחסי אהבה ועבודה במסגרת עבודתה של המטפלת הסיעודית. דיון זה חסר מבלי עיסוק בפמיניזם הרב תרבותי ובהיכרות עם המושג הצטלבות בין דיכויים. ההוגות של גל זה של הפמיניזם מדגישות שהיציאה של נשים לבנות ומערביות לשוק העבודה הגברי כמעט תמיד מביאה איתה ניצול של נשים צבעוניות ועניות יותר ומבקרות את אותו ניצול (לקריאה נוספת על הפמיניזם הרב תרבותי ממולץ לקרוא קרנטשו, הוקס ואחרות). תחושות הקרבה או האהבה מובילות לניצול מוגבר בעת הטיפול, ובסיומו מגיעה התמודדות חוזרת ובודדה עם מותם של המטופלים. מות המטופל הוא גם אובדן אדם קרוב אך הוא גם אובדן מקום העבודה והמגורים והוא מביא חוסר ודאות גדולה לחיי המטפלת הסיעודית. מטפלות סיעודיות פוגשות את המוות בצורה הקרובה ביותר אך האבל שלהן לא מקבל מקום מכובד הלא הן אינן בנות משפחה אלא שכירות, והן עובדות בעולם בו המוות מודחק ומושתק. מודעות לסוגיות אלו תאפשר לנו להתייחס באופן שונה למטפלות סיעודיות ועובדות טיפוליות בכלל. יחס שונה זה צריך לבוא לידי ביטוי הן בהכרה בניצול הממוסד בתפקידן והן ברגישות למצבן לאחר מות מטופל. הצעד הבא אחרי הכרה הוא פעולה למען שוויון ותיקון מצבן וזכויותיהן כאן. ראשית כי מדובר בבנות אדם, ושנית כי פעמים רבות מדובר ב- "Îngeri" (מלאכיות) שעושות עבודה קשה וחשובה, שאיש לא מוכן לעשותה.  

המאמר מבוסס על עבודה שנכתבה במסגרת הקורס ״סוציולוגיה של המשפחה״ של ד״ר טליה שגיב במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית.

לקריאה נוספת:

Geoffrey G. The Pornography of Death (2003). ELECTRONIC REPRODUCTION PROHIBITED. UNZ.ORG

Crenshaw, K. (1989). Demarginalizing the intersection of race and sex: A black feminist critique of antidiscrimination doctrine, feminist theory and antiracistpolitics. University of Chicago Legal forum, 139-168. https://heinonline.org/HOL/Page?handle=hein.journals/uchclf1989&id=143&collection=journals&index=journals/uchclf 

ארנרייך ב' (2006). עוזרת לפי הזמנה. . בתוך, ארנרייך, ב' והוכשילד, א' (עורכות). האישה הגלובלית (עמ' 111-135). הוצאת בבל, תל אביב.

ארנרייך, ב' והוכשילד, א'. 2006. האישה הגלובלית. הוצאת בבל, תל אביב. מבוא, עמודים 7-23.

ריבס, ל' (2006). עמל בלתי נראה: הטיפול באדם העצמאי. בתוך, ארנרייך, ב' והוכשילד, א' (עורכות). האישה הגלובלית (עמ' 93-110). הוצאת בבל, תל אביב. 

הוקס,ב. (1984). אחיות: סולידריות פוליטית בין נשים.

Image by truthseeker08 from Pixabay