מה מלמד אותנו הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל – ומה הוא מפספס?
איתמר טהרלב, סוצילוג ישומי ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, קורא בספר על מעמד הביניים המזרחי בישראל שיצא בשנה שעברה. טהרלב מנתח את הספר שכתבו נסים ליאון ואורי כהן ומסמן נקודות חסרות בכתיבה שדורשות התייחסות נוספת.
האנתרופולוגית הפוליטית הדס וויס הציעה בספרה מ־2019 קריאה רדיקלית בשדה אי-השוויון: לטענתה, "מעמד ביניים" איננו קטגוריה חברתית מוצקה אלא פנטזיה מעמדית, תודעה כוזבת המסתירה מבני כוח עמוקים ומתמידים. על רקע טענה מערערת זו, הופעתו של ספרם של ניסים ליאון ואורי כהן "מעמד הביניים המזרחי בישראל: ממאבק לניעות, לניעות במאבק" (מאגנס, 2024) מקבלת ממד נוסף. הספר בוחר להתייחס לקטגוריה "מעמד ביניים" כאל ישות חברתית שניתן לאתר ולנתח, ומציב במרכזו שאלה שכבר עשורים מעסיקה חוקרים: האם אכן נוצר בישראל מעמד ביניים אקדמי מזרחי? ומה משמעותה של "הניעות" המזרחית במעלה הסולם החברתי?
הספר מציע קריאה רחבה ומעמיקה, כמעט מטא־אנליטית, המחברת עשרות מחקרים, עדויות היסטוריות וניתוחי מדיניות. במרכזו עומדת טענה כפולה: מצד אחד, במשך שנים ארוכות מזרחים הודרו ממוסדות ההשכלה הגבוהה וממקצועות היוקרה; מצד שני, החל משנות ה־90 התחוללה תנועה משמעותית: "מהפכת המכללות", התחזקות פוליטית, והתגברות השיח על מסורתיות וזהות שיצרה פתח ממשי לניעות כלפי מעלה.
אחד מיתרונותיו הבולטים של הספר הוא בשילוב בין "החומר הקשה" – ארכיונים, מדיניות, נתונים – לבין "החומר הרך": יחסי כוח, זהות, סמליות ותרבות. כך נוצרת תמונה רחבה: כיצד מדיניות חינוכית הגבילה נגישות להשכלה גבוהה; כיצד מהלכים פוליטיים שקידמו מנהיגים כמו בגין שינו שדות חברתיים; וכיצד מזרחים נאבקו על מקום, ייצוג והכרה במרכז החברה הישראלית.
ליאון וכהן גם חותרים תחת ההבחנות הפשטניות של "ימין אוהב מזרחים" ו"שמאל מתנשא". הם מראים שמדיניות ממסדית שהגבילה מזרחים לא הייתה ייחודית לצד פוליטי מסוים; ושבצד ההדרה היו גם הזדמנויות בלתי צפויות. למשל, פתיחת מכללות בפריפריה בלחצי האליטה הקיבוצית. בכך הספר נותן תמונה מורכבת בהרבה מהשיח הציבורי הרווח.
ובכל זאת, כמה נקודות
הספר אמנם נשען על גוף מחקר מרשים ורחב, אך בולט בו היעדר קול ישיר של מזרחים בני מעמד הביניים עצמם: אקדמאים, אנשי מקצוע, מורים, או הורים וילדיהם במערכת החינוך. ללא תיאור חוויות היומיום, החל מתחושות שייכות ועד התנסות בסטיגמה, קשה להבין כיצד נוצקת המשמעות החברתית של להיות מעמד ביניים. במילים אחרות: אין מעמד ללא משמעות חווייתית ותרבותית.
יחד עם זאת, הספר מציג את תהליכי הניעות המזרחית כמעט ללא בחינה של האליטה שמולה נמדדת אותה ניעות. מחקרים עדכניים מצביעים על מבני אליטה ישראליים חזקים: כלכליים, תרבותיים ומקצועיים המקשים על מעבר בין מעמדות. בהיעדר מסגור זה, עלולה להיווצר אשליה של ניעות רחבה, כאשר בפועל השכבות העליונות נשארות סגורות ומתקבעות.
לכך מצטרפת התעלמות מפתיעה מדפוסי נישואים, שזהו תחום מרכזי בסוציולוגיה של מעמדות. דפוסי שידוכים, נישואים פנים־עדתיים או בין־עדתיים, והקשרים בין בחירת בן/בת זוג לנכסים תרבותיים, גופניים וכלכליים הם מהגורמים הקריטיים המעצבים מבנים מעמדיים בישראל, ובפרט בקרב מזרחים. היעדרם מהדיון מחליש את היכולת להבין כיצד מתרחשת ניעות בפועל.
בנוסף, הספר מתעלם מהמזרח הלבנטיני: קבוצות עירוניות־בורגניות רבות ממוצא עיראקי, מצרי, מרוקאי־עירוני, או יוצאי ערי סוריה ולבנון שמהן הגיעו חלק ניכר מהאוכלוסייה המזרחית. מחיקה זו יוצרת רושם של "מעמד שנברא יש־מאין", כאילו מעמד הביניים המזרחי צמח רק בישראל, ולא גם מתוך מסורות היסטוריות אליאנסיות, מקצועיות ועירוניות ענפות. בכך נשמט אחד המפתחות העיקריים להבנת נקודות המוצא ההיסטוריות של שאלת ההשכלה המזרחית כיום.
גם בחינת ערכי משפחה, קהילתיות וסולידריות, מאפיינים מרכזיים של חיי היום־יום המזרחיים, נעשית רק בשוליים. ערכים אלו מעניקים חוסן ומשמעות, אך גם מעצבים אסטרטגיות ניעות: בחירת מקצוע, מסלולי לימוד, מקומות מגורים ודפוסי השתלבות במרחבים מעמדיים חדשים. הספר מזכיר את המתח הזה, אך אינו מעמיק בו.
מעבר לכך, בעוד שהספר נשען על מחקרים המזהים צמצום בפערי ההשכלה, מחקרים עדכניים יותר מצביעים דווקא על התרחבות פערי ההשכלה בדור השלישי. היעדר התייחסות לכך יוצר תחושה של תנועה לינארית קדימה, בעוד שבפועל הניעות המזרחית היא תהליך לא יציב, מפוצל ולעיתים אף נסוג. נוסף על כך, הספר נמנע מהשוואה שיטתית לערבים אזרחי ישראל: קבוצה מרכזית בשדה אי־השוויון בישראל והיעדר השוואה זו פוגם ביכולת להבין את המורכבות של אי־ההשכלה המזרחית. השוואה כזו הייתה עשויה להאיר הבדלים והצטלבויות פוסט הצטלבותיות בין צירי אתניות, מעמד ולאום, ולהעמיק את ניתוח מנגנוני השעתוק החינוכיים.
למרות המגבלות, מעמד הביניים המזרחי בישראל הוא ספר חשוב ובעל הישגים רטוריים. הוא מציע מיפוי בהיר של מסלולי הניעות שנפתחו, לצד המחסומים ההיסטוריים שהמשיכו להתקיים; ומאיר היטב את המתח בין הצלחה אישית לבין שעתוק מתמשך של מבני אי־שוויון.
כתיבה נוספת על הספר: