צו השעה

הכלנית נבחרה ב2013 לפרח הלאומי. היא עמדה כמוקד חג ונוף ב"דרום אדום" ובמרחבים אחרים, ובאוקטובר 2023 נצבעה באדום של דם וּפחד. עם פרוץ המלחמה היא ניצבה לפתע מול החרב – לא רק כפרח אלא כהתרעת מצפון: עד כמה מוכנה החברה הישראלית להקריב את הערכים ההומניים שלה בשם הכבוד הלאומי והמאבק? כחלק ממדור #צו_השעה כותבת ד"ר הגר חג'ג' ברגר, מהקריה האקדמית אונו ומכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, על זהות לאומית, בושה ואשמה:

תמונה ראשית: מתוך ויקיפדיה.

הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
אֲנִי חוֹלֶמֶת וְעֵינַי רוֹאוֹת:
הַגַּיְא – נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת,
וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.

הכלנית מהווה סמל לזהות הישראלית ולקשר העמוק לאדמה ולהתיישבות היהודית בארץ. הכלנית כוללת למעלה ממאה זנים המתפרסים ברחבי העולם. מי שטבע את שמה בארץ הוא הרב אברהם חיים עמנואל לעף, מחבר "צמחיית היהודים", אשר הקדיש מאמצים רבים לאיתור ולתיוג הצמחייה בישראל, כמי שמחפש הוכחות בטבע לקיום יהודי על אדמה זו. לעף הביא את שם הכלנית מן התנ"ך, זיהה אותה עם "נעמן" המוזכר בתנ"ך ועם "כלניתא" ממסכת פסחים. ייתכן שבמקור דובר בכלל בפרג. בשנות ה-60 נכנסה הכלנית אל רשימת 264 הצמחים המוגנים בישראל, וחוק האוסר על קטיפתהּ נחקק. 

במהלך השנים,  הכלנית הפכה לסמל פסטיבל "דרום אדום" שהחל מ-2007 באזור עוטף עזה. הפסטיבל קיבל את שמו בשל צבעה של הכלנית: על אף שפרחים כציפורני החתול וחרדל השדה פורחים באותה עת, היא זו שזוכה לצבוע את העוטף. עשרות אלפים נהרו בחודשים ינואר–פברואר לאזור ונהנו להתבונן על הכלנית שעמדה זקופה ומילאה את המרחב כולו. אולם אודם הכלניות התחלף ב-7 באוקטובר 2023 בדם הנרצחים והנרצחות ובכאב חטיפתם של 251 גברים ונשים לעזה – מספר שקרוב באופן מצמרר למספר הצמחים המוגנים. הפרח, כמייצג אור, תקווה ופריחה, הפך במהרה לייצוג של הרס, חורבן וכאב. השיר "כלניות" של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי שנכתב במלחמת העולם השנייה עוסק ביופיו של הטבע ומציב את הכלנית במרכז הבמה. הוא מתאר מחזוריות של התחדשות ופריחה, שאיפה לחיים משותפים והרמוניים.

בספר "החרצית והחרב"  (The Chrysanthemum and the Sword) של רות בנדיקט מ-1946 מוצגת הדואליות היפנית דרך שני סמלים מנוגדים – החרצית כסמל לאסתטיקה מלכותית ועידון לצד החרב המייצגת את מורשת הסמוראים ורוח הקרב. בנדיקט השוותה בין תרבות בושה ותרבות אשמה, כשבתרבויות קולקטיביות היא ראתה תרבויות בושה, ובתרבויות מערביות – תרבויות אשמה. בתרבות בושה, מנגנון הבקרה הוא חיצוני: הפרט שואף לשמור על הפנים (face) ולהימנע מחשיפת כישלונו, בחשש מחרפה פומבית והדרה חברתית. ביפן חובות וכבוד מכתיבים התנהגות; הפרה גלויה גוררת אובדן מעמד וקריאה לשיקום הכבוד הקולקטיבי. לעומת זאת, תרבות אשמה נשענת על מצפון פנימי ועל סטנדרטים מוסריים מוחלטים. הבושה תלויה בקהל ובשימור כבוד הקבוצה, בעוד האשמה פועלת כלפי פנים ומכוונת ליישור קו עם צווי מוסר פנימיים.

עם המתקפה על עוטף עזה ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל", החרב הפכה מסמל מיתי למציאות שמעצבת את הזהות הישראלית. הכלנית, שעמדה עד לאוקטובר 2023 כמוקד חג ונוף, נצבעה באדום של דם וּפחד, וניצבה לפתע מול החרב – לא רק כפרח אלא כהתרעת מצפון: עד כמה מוכנה החברה הישראלית להקריב את הערכים ההומניים שלה בשם הכבוד הלאומי והמאבק? תהליכי השבר, האובדן והבחירה בין כוח לתיקון מוסרי עלו בשיח הציבורי, והציבו מחדש את הדילמה שבין שמירה על ‘הפנים’ הקולקטיביים, לבין ההקשבה למצפון פנימי ולקול הכאב. כך שההקבלה בין החרצית והכלנית איננה מקרית. שני הפרחים מייצגים את הצד העדין של זהות לאומית הנאבקת על הישרדותה. בדומה לכך, הכלנית הישראלית, שזכתה למעמד הפרח הלאומי ב-2013 ומגלמת עידון, תקווה וחיבור לטבע, ניצבת מול החרב המייצגת את המציאות האלימה של המלחמה. 

במקרה הישראלי העכשווי, נטמעו זה בזה "בושת הקָּורְבָנוּת", הבושה הקולקטיבית מכך שהפכנו לקורבנות, מחוסר היכולת להתגונן, ומתחושת הכישלון הלאומי של הממשלה שהאזרחים נאלצים לשאת בתוצאות מחדליה: הסתרת החולשה, הימנעות מהודאה בכישלון, ושמירה על דימוי של חוסן לאומי למרות הפגיעות. זאת במקביל ל"אשמת הַמּקְרִיבִים", הכרה פנימית כואבת באחריותנו כמי שמקריבים אחרים, הכרה בעול המוסרי הכבד שהמלחמה בעזה גובה (חיי האזרחים הפלסטינים, חיי החיילים הישראלים וחיי החטופים) והמחיר המוסרי שהחברה הישראלית משלמת. רגשות בושה ואשמה ממלאים תפקיד מכריע בעיצוב עמדות בקרב אוכלוסיות במצבי סכסוך, כאשר תרבויות קולקטיביות נוטות לעודד או לדכא רגשות אלה בהתאם להקשר החברתי והפוליטי. בישראל הדינמיקה מתבטאת בחלוקה מתוחה. מצד אחד, חלקים מהחברה האזרחית מנסים להפעיל לחץ מוסרי על הממשלה באמצעות קריאות “בושה! בושה!” במחאות, בכרזות המודבקות על קירות רחוב וברשתות החברתיות וזאת במטרה לעודד בחינה עצמית עמוקה ולדרוש התמודדות אמיתית עם הכשלונות הלאומיים. מצד שני, הממשלה נמנעת מלהביט במראה ומפעילה אסטרטגיות למקד את מאמציה ביצירת תדמית חיצונית, שמירה על גאוותנות לאומית והצדקת מעשיה. היעדר נטילת אחריות מצד המנהיגים מעיד על התרוקנות מנגנוני האשמה הפנימיים והחלפתם בדאגה לתדמית חיצונית ובתגובות המוסדיות לביקורת בינלאומית המתמקדות בשיקום התדמית ולא בבחינה מהותית של המעשים.

 המעבר הדינמי בחברה הישראלית בין שני המנגנונים הללו מעמיק את השאלה "מי מחזיק בכלנית ומי בחרב" – שאלה שהופכת לשאלה יסודית על הזהות הישראלית: האם החברה הישראלית מתמקדת בשמירה על "הפנים" הקולקטיביים (החרב כסמל לכבוד הלאומי ולאחריות החברתית) או במצפון פנימי שמחייב שיקול מוסרי עצמאי (הכלנית כסמל לערכים הומניים ולפגיעות)?

כשחרב מכה שורשים

החרב מייצגת את הבחירה בכוח ובכפייה כדרך הישרדות היסטורית, אך גם מנגנון חברתי ותרבותי. היא איננה רק כלי צבאי, אלא סמל לפלדה הרעיונית של כוחנות, שלטון והתמדה בהחזקת אתוס המאבק, במיוחד בעידן שבו ביטחון, הישרדות וזכויות בסיסיות נתפסים כמאיימים. במקביל לה, הכלנית היא סמל לשורשיות, חיוניות ותחייה, היא מסמלת אולי יותר מכל תקווה לפריחה מחודשת בשדה חרוך, פצוע ומדמם. לצידה ניצבת החרב שמנכיחה את גבורת הלוחמים, אך בד בבד מעלה שאלות חריפות על מחירים מוסריים, חיי אדם ופגיעה פושעת בפרחים שההגנה עליהם בוטלה בשם החרב.

בחברה הישראלית קיימת מתיחות בין יסודות של תרבות אשמה פנימית – שמקורה במסורת היהודית ומבוססת על קול המצפון, תחושת אחריות ואתוס של חשבון נפש אישי – לבין רכיבים של תרבות בושה, שבה הדימוי הציבורי, ההוקעה החברתית והשיח הקולקטיבי משמשים מצפן מוסרי מרכזי.             בושה מתעוררת כאשר הקולקטיב חש כי נורמה מוסרית הופרה, בעיקר נוכח מעשים הנתפסים כבלתי נסלחים, כמו פגיעה בחפים מפשע או פיחות בעקרונות הדמוקרטיים של המדינה. עוצמתה של הבושה גוברת כאשר הפשעים מתבצעים "בשמנו" ודורשת תגובה ציבורית של תמיכה או גינוי. לעומתה, אשמה פועלת במישור הפנימי – הפרט או הקבוצה מתחבטים בשאלות של אחריות אישית: מה חלקי במתרחש? האם פעלתי מתוך הכרה מוסרית, מחיתי או שתקתי? תחושת אשמה זו מבקשת תיקון מוסרי, אולם כאשר נמנע תהליך של כפרה ופיוס, היא עלולה להפוך לכאב קולקטיבי כרוני ומשתק.

בושה חובקת כל

ב"מכתבים אל אבא" (Letter to His Father) כתב קפקא "He is afraid the shame will outlive him", הבושה היא רגש חובק כל. היא שתולה בגוף, בראש , בחוויה. הכלנית, כמו הבושה, שתולה באדמה המדממת, היא עמוד־זיכרון חי. היא יוצרת חיבור בין יופי לבין חורבן – בין שלמות העולם עם הטבע לשבר האדם עם תרבותו. במלחמת חרבות ברזל, החרב מוזנת מתחושה של "אין ברירה", אולם היא גם מסמלת היעדר בושה מוסרית, חינוך לתוקפנות והפנמה של זהות מדינית שאינה מאפשרת מקום להרהור, חרטה או אחריות. תחושת השבר המוסרי גוברת כאשר הבושה שהיתה אמורה לשמש ככוח בולם מפני הידרדרות אתית נדחקת מהשיח הציבורי או מומרת בגאווה ובהצדקה עצמית; כך נשזרים פצעי הנפש ופצעי החברה זה בזה. הדיאלוג בין הכלנית לחרב מגלם את ההתמודדות הישראלית המתמדת בין שאיפה לפריחה, תיקון וחמלה, לבין לחימה, קשיחות ואטימות מוסרית. בפער הזה נרקמת הזהות הלאומית מחדש – מרחב שבו יופי ושבר, אשמה ואחריות, תקווה ואבל, מתנגשים ונושקים זה לזה.

“כלניות תמיד תבערנה”, מזכירים אלתרמן ווילנסקי – אך השאלה העולה כעת היא: עד מתי ייערפו הפרחים בכוח מבטו של החרב מעל ראשינו?

לקריאה נוספת: