רק היום

האדריכלית מרים פלדמן, כותבת לבחברת האדם בעקבות מחקרה האתנוגרפי על סוכות במרחב הציבורי ומשמעותם. עבודת התיזה של פלדמן, שנכתבה בפקולטה לאדריכלות בטכניון בהנחיית האנתרופולוגית מירב אהרון גוטמן והאדרכילית אלס ורבקל (בצלאל), בחנה את תפקיד הסוכה במרחב הציבורי עבור קהילת חוזרי בתשובה, קהילת שובו-בנים בשכונת בשכונת החומה השלישית בירושלים. בעזרת בחינת מושגי הטריטוריה, הגבולות והסף, מראה פלדמן, כיום מהנדסת המועצה האזורית גוש עציון, כיצד הסוכה משמשת יציאה זמנית למרחב הציבורי, אך עדין מאפשרת את האיזונים המדויקים בין ציבוריות ופרטיות שהקהילה הנדונה יכולה לשאת.

דמיינו שאתם מגיעים לארץ זרה, בה התושבים המקומיים נוטשים את בתיהם למשך פרק זמן קצוב, ויוצאים להתגורר במקום שמשמש מבנה תרבותי, מנטלי ופיזי – סוכה. כל אחד מן התושבים הרבים מגדיר לעצמו את גבולות הטריטוריה ושוכן שם למעשה בצמידות מקסימלית לשכניו. המבנה האלטרנטיבי שבו הם משתמשים הינו ממשי, אך הוא קטן וארעי, ונושא עימו מטען סמלי וטקסי. הטרוויאליות שבה אנחנו מקבלים מדי שנה את התופעה שנקראת 'חג הסוכות' אינה מובנת מאליה. עבור המביט מן הצד, אדם אשר אין לו זיקה תרבותית או דתית לחג, התופעה זקוקה לפירוש וביאור.

מנקודת מבטו, המעשה הזה- של ההבנייה הפיזית והארעית של המרחב האורבני הוא חריג ומרתק: הציבור מנכס שטחים, לוקח בעלות על טריטוריה, מבנה, מפרק ומשנה את המרחב האורבני כבמעשה קסמים. מתוקף הלכותיה, הסוכה היא מרחב תפקוד אינטימי המתקיים בחוץ, במרחב הקולקטיבי. במרחב הארעי של הסוכה מתקיימות כל פעולות היומיום כמו אכילה, מנוחה, אירוח ושהות. מנגד, האינטימיות המשפחתית שתוחמות דפנות הסוכה, מתרחשת דווקא בלב המרחב ציבורי, תחת כיפת השמיים. תאי הטריטוריות הצפופים במרחב המשותף מאורגנים בצמידות עם גבולות דקיקים ומאפשרים את התנאים המיוחדים של הציבוריות המסוככת והשהייה ביחד-בנפרד.

הרוטינה הזו, מתקיימת מדי שנה, למשך שבוע אחד בסתיו. מאות אלפי מאמינים בישראל בונים סוכה כחלק מסט המצוות והמנהגים שמקיים יהודי שומר מסורת. מצוות בניית הסוכה החלה באמצעו של חודש תשרי (בסביבות ספטמבר-אוקטובר) היא בגדר 'מצווה'- היא אינה נתונה למשא ומתן ומכאן נגזרים עוצמותיה והיקפיה. פרויקט בניה עממי וייחודי זה מוסיף מסה בנויה משמעותית מאוד בערים ומשנה את פניהן ללא הכר. תופעה מרכזית זו לא זכתה לתשומת לב מצד קהילת האדריכלים והמתכננים, וזאת למרות הדומיננטיות של הקשר בין דת ומרחב עירוני בספרות.

מצוות הסוכה נהוגה כבר במשך אלפי שנים, מתקופת המקרא ומופיעה בתורה:

ויקרא פרק כג

(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

על פי ההלכה היהודית, על הסוכה להיות חלופה לבית עבור כל צרכי היומיום. המבנה נדרש לחוקים והלכות שמגדירים את מידות המינימום והמקסימום שלו, את הצורך שיעמוד תחת כיפת השמים ואת מספר הדפנות שמגדירות עבורו את החלל. על מבנה הסוכה להתאים בגודלו למשפחה לצורכי אכילה, שהות ושינה ולשמש את השוהים בו למשך שבעת ימי החג. חוקים והלכות אלה מפורטות בצורה מעמיקה ביותר במשנה, בגמרא ובהגות מחשבת ישראל.

ההלכות שמגדירות את החוקים שבהם עומדת סוכה כשרה מגדירות גם את המרחב שבו היא מתקיימת. והאקסיומה שעליה מבוססת הטענה כי קיום ההלכה הוא חוק עבור יהודים שומרי מסורת, היא הכרחית להבנה שיהודים השומרים ומקיימים את מצוות הסוכה מדי שנה ימשיכו לעשות זאת עד עולם.

כך, לא רק שהתופעה הופכת להיות משמעותית לעיר, אלא גם התושבים שבה יכולים לצפות את החזרתיות של תופעת הכפלת המסה הבנויה בשכונות. הריטואל הקבוע של טקס בניית הסוכות מייצרת נוכחות פיזית אך ארעית בסביבה הבנויה. השטחים הפתוחים, הבין מבניים מתמלאים בבינוי והעיר כולה מקבלת פנים חדשות.

אני מציעה להגדיר את חג הסוכות כאחד מה-events המתקיים במרחב העירוני למשך שבעה ימים בשנה ומאגד קבוצות של תושבים סביב מטרה הלכתית או דתית של קיום מצווה מן התורה. הגדרה זו מציבה את חג הסוכות בעמדת השפעה ומאלצת אותנו, כתושבים המשתמשים במרחב הקולקטיבי, ליצוק את אורח החיים המיוחד המתקיים בחג אל תוך מרחב העירוניות. בדרך זו, לכל אחד ואחד מתושבי העיר יש את הזכות להשפיע על המרחב בצורה יוצאת דופן ברמה הסטטוטורית וברמה החברתית כאחד. מיותר לציין כי ההשפעה של תופעת הסוכה אינה של מקיימי המצווה בלבד. דווקא בשל ההיקף הרחב של התופעה ומיקומה בכל מרחבי העיר ובכל סקאלת ה'ציבוריות הקולקטיבית', ההשפעה היא רחבת היקף וכוללת אף את עובר האורח שאינו שותף בקיום המצווה.

המחקר שעשיתי במסגרת תזה לתואר מגיסטר למדעים בארכיטקטורה בטכניון, בנושא: "ציבוריות מסוככת: המשמעות החברתית והמרחבית של הסוכה בשכונות דתיות" עסק במושגים המרחב העירוני וההלכה היהודית ובשאלות –

מהם המבנים הפיזיים שמתהווים ונבנים במרחב הלא בנוי?

מהם גבולותיו? נפחו? היקפו?

ושטחו? מהם זמני השנה המשתנים?

כיצד האמונה מעצבת מרחב?

איזו עירוניות נוצרת בעיר הארעית המוקמת במהלך חג הסוכות?

שאלות אלה ונוספות הובילו אותי למחקר מרתק ולחקירה של מקרה בוחן בשכונה ירושלמית. בהתבסס על מתודולוגיה המשלבת בין מחקר אתנוגרפי, מחקר אדריכלי וניתוח הלכתי, בחנתי לעומק את תופעת בניית הסוכות בין השנים 2014-2016 , בשכונת החומה השלישית בירושלים בה מתגוררת קהילת שובו-בנים. קהילה אשר מרבית תושביה הם חוזרים בתשובה המשויכים לזרם בחסידות ברסלב. בעבודה אני טוענת כי חג הסוכות, במבנה הייחודי שלו- הוא זה שמאפשר את היציאה המשותפת אל המרחב הציבורי בקרב קהילה אורתודוכסית.

כבר מתחילתו של מסע הלמידה שלי, מבנה הסוכה ותהליך הבניה נתגלו בפניי באור שונה ומורכב יותר  משהורגלתי, בהיותי דתית מלידה. הסוכה- כמקום המפלט המגן מן החוץ ומכנס את המשפחה פנימה היא אותה הסוכה שמגלמת את ה'ציבוריות המסוככת' במחקר זה, והיא מורכבת מרבדים רבים.

טענת המחקר היא כי עבור קבוצות שלקחו על עצמן אורח-חיים אורתודוכסי מחמיר- חג הסוכות במבנה ההלכתי, החברתי והאדריכלי שלו, מהווה ארגון מתוחכם של היציאה המשותפת אל המרחב הציבורי. הסוכה, כמבנה ייחודי המאפשר את האיזונים המדויקים בין ציבוריות ופרטיות שהקהילה הנדונה יכולה לשאת.

את קצה החוט התיאורטי של המחקר מצאתי באופן שבו פירשתי את העיסוק הרב של חברי הקהילה במרכיבי הטריטוריה, הגבולות והסף. מצאתי את הנושאים הללו כמשמעותיים ביותר עבור התושבים. גם בחיי היומיום ובוודאי בימי חג הסוכות, עת היציאה מן הבית הבטוח אל המרחבים הארעיים מציפה את העקרונות החשובים של שמירה על פרטיות, צניעות, ומיגדר.

יומן השדה שלי התמלא אחר כך במרכיבים אלה, התמונות שצילמתי תיעדו את מצבי הביניים ואת שמיכת הטלאים המתקבלת מהחיבור בין הטריטוריות, השרטוטים וניתוחי המרחב האורבני מיקדו מאוחר יותר את העיסוק בקו התפר ואת מצבי הסף שהוא מייצר. מתוך כך נפניתי אם כן לחקור את מושגי הסף הלימינליים, הגבול והטריטוריה. שיטות המחקר המגוונות והשימוש בכלים המשולבים מתחומי התכנון, האנתרופולוגיה וההלכה מציעים לשכלל את מתודולוגיית חקר המקום ולייצר מגוון גדול של ממצאים לקבלת תמונה מקיפה ככל האפשר. השהייה בשכונה כללה שיטוט, תיעוד ורישום של מאפיינים פיזיים ורוחניים, ויזואליים, גרפיים וטקסטואליים. העושר של הממצאים צייר תמונה עתירת פרטים והפנה את המבט על התפקוד הכולל של המרחב. הקשיים לחקור קהילה סגורה והרצון להכיר את השכונה מבפנים, בגובה העיניים, דרשו ממשפחתי להצטרף אליי למסע ולמצות את אפשרויות המבט מקרוב. יתר על כן, בשל אופי השכונה המופנם, ההפרדה המגדרית והחשדנות, מצבי כבעלת משפחה דתית תרם ליכולת ההתקרבות וההתקשרות ובכך גם לעושר הממצאים שהצלחתי להשיג.

בחג הזה – נסו להלך בעיר המוכרת שלכם כבעיר זרה ולראות את הצמיחה הזמנית שמתרחשת בעיר ומה היא עושה למרחב הציבורי.

בתמונה ראשית: השרטוט מציג את החללים שאינם בנויים בתקופת החג. המעברים, הכניסות והחלקים המקורים של המבנים הם השטחים שמחוץ לאזורי המצווה.