מאמרי אורח

מול תמונות המלחמה מעזה, אנו עדים בשבועות האחרונים לתמונות אחרות הזוכות לבולטות רבה: חתונות של חיילים. מה יכול להסביר את החתונות הבהולות והחירומיות הללו? מה פשר ההתענגות הציבורית על "חתונות חרבות ברזל"? ומהו הדבר אשר הופך את התהודה הציבורית שלה זכו החתונות הצבאיות למכשיר חשוב בהנדוס של "תמונת הנצחון" המיוחלת? דנה קפלן (האוניברסיטה הפתוחה) מציעה שלושה הסברים אפשריים לתופעה.¹

(תמונה מתוך "ארץ נהדרת")

ב-17 באוקטובר צייץ נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, כך:

"בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מאיץ בזוגות חברים שכבר יוצאים תקופה ארוכה, להתחתן כבר ולעשות ילדים. לדעתי סגרתי כבר איזה 4-5 חתונות של פצועים או בני משפחות שכולות (אני מפעיל לחץ פיזי לא מתון עד שנעתרים). במיוחד לבנים: לא צריך להתלבט עד אין סוף. מתקדמים, מתחתנים, עושים ילדים ושמחה. הניצחון על אויבינו לא יהיה רק במכת הגיהנום שנשחרר עליהם בשדה הקרב, אלא גם ביצירת חיים חדשים שלנו, העם היהודי, כאן בארץ ישראל. באופטימיות, בבניית דור חדש, באמונה, בצמיחה מתוך הכאב הנורא שלנו. כאן בתמונה, תמר ואדיר (חמודים מאד, כפי שאתם רואים) מתחתנים ברגעים אלו ממש באורים שבדרום. לא חייבים אולם שמחות מפואר, או קייטרינג ולהקה. אפילו לא שמלת כלה. אפשר גם על מדים, עם רב צבאי, ובקבוק יין פטישים צבאי ועוף ואורז  של הטבח הגדודי. אין כמו עם ישראל. בדמייך חיי."

מול תמונות המלחמה מעזה, אנו עדים בשבועות האחרונים לתמונות אחרות הזוכות לבולטות רבה בערוצי הטלוויזיה הממלכתיים, בעתונות, באתרי חתונות וברשתות החברתיות: חתונות של חיילים. "חתונות צבאיות" אלה מתקיימות על אף המצב, או אולי דווקא בגללו, והפרסום לו הן זוכות בכתבות צבע נועד, מן הסתם, לרומם במעט את המורל הלאומי השפוף, ולנסוך מעט, או הרבה, אופטימיות. הנה, על אף הכל קורים דברים טובים: צעירים ממשיכים לאהוב, הם עדיין רוצים להקים כאן משפחה, וזה הדבר שמעודד את ראש הממשלה לשעבר יותר מכל, עבורו זוהי תמונת נצחון המעידה כי עוד יש התכנות לפרויקט הישראלי-יהודי-ציוני. 

חתונות הן טקסי מעבר אופטימיים ומלאי תקווה המסמנים תקינות חברתית, מינית, מגדרית ומעמדית וכרוכה בהן האמונה באפשרות של הזוג להשיג לעצמו את חיים טובים, צעידה בתלם הצרכני והרומנטי, והכרה רשמית בחסות המדינה.² ההנחות האידיאולוגיות הללו צפות בקלות בציוץ של בנט. כך, מול הדימוי הרווח של "השמאל" כתבוסתני, שרק מחכה "לעוף מכאן" כי "אי אפשר לגדל כאן ילדים", וכקונטרה לדברי חלק ממחבלי החמאס אשר סיפרו בחקירתם כי קיבלו היתר הלכתי לרצוח ילדים שכן הללו יהפכו לחיילים לכשיגדלו, בנט מבקש מקוראיו לדמיין מדינה רבת און, שוצפת-קוצפת דם חדש; בזכות הצבא ובזכות החתונה עם הנֶצַח אכן ינצח. 

בעזרת אלוזיות שב"כיות – "אני מפעיל לחץ פיזי לא מתון עד שנעתרים" – בנט מפיק טקסט הטרונורמטיבי וסקסיסטי בו החתונה מבטאת את הדבר שמקובל ונכון לעשותו, והלבטים האם יש להיענות לציפייה החברתית להתחתן מיוחסת "במיוחד לבנים". את תערובת הקיטש הזו הוא מתבל בקורט באקלאש מגדרי (רק אני שומעת כאן נעימות בסגנון משפחה זה אבא ואמא?) ופתותי עליונות יהודית ("ביצירת חיים חדשים שלנו, העם היהודי, כאן בארץ ישראל"). המלחמה ופחד המוות שהיא מעוררת מחרמנים אולי, אך את החרמנות, בנט רומז, יש לתעל כדי להבטיח את המשכיות הדור.³ 

ובכל זאת, מה יכול להסביר את החתונות הבהולות והחירומיות הללו, רובן אכן "חתונות צבאיות", נטולות הוד והדר, שהחליפו גני אירועים מפונפנים בשטחי כינוס, ויינות טרואר מקומיים ב"יין פטישים"? מה פשר ההתענגות הציבורית המעט אובססיבית על "חתונות חרבות ברזל"? ומהו הדבר אשר הופך את התהודה הציבורית שלה זכו החתונות הצבאיות למכשיר חשוב בהנדוס של "תמונת הנצחון" המיוחלת? 

אני מבקשת להציע שלושה הסברים אפשריים, הסברים שאינם מוציאים זה את זה: ראשית, אתייחס לאידיאל הרפובליקני הרואה במשפחה אינקובטור של תרומה אזרחית עתידית, עד כדי הקרבת חיי יחידים בקרב למען האומה, ולהדהוד של האידיאל המיליטריסטי הזה בעתות מלחמה. שנית, ובאופן מעט יותר ספקולטיבי, אציע לראות בחתונות תמונת נצחון חלופית, לאור הקושי להשיג כל אחת משתי מטרות המלחמה המוצהרות: "מיטוט החמאס" ושחרור החטופים והשבויים הישראליים, ובהנתן הסתירה המובנית ביניהן. לבסוף, אציע הסבר אפשרי שלישי, תועלתני. 

החתונה ניצבת באמצע הרצף, שכה אופייני לישראל, בין הספרה האינטימית – מיניות, אהבה, משפחה, וחברות – לבין המדינה, בין הגוף הפרטי לגוף הלאומי. כידוע, במערך התרבותי הרחב הזה הצבא הוא אחד מסמלי הישראליות היהודית המובהקים ולכן השירות בו וההקרבה האישית משמשים כאמת מידה של שותפות גורל, של שייכות לקולקטיב ושל נורמליות חברתית בכלל.⁴ 

בהיסטוריה התרבותית שערכו אווה אילוז ואיתן ווילף לתפיסות פופולריות של אהבה רומנטית בשלושת העשורים הראשונים למדינה הם הראו כיצד תפיסה רפובליקנית זו נוכחת במגזין לאשה. לטענתם, רוב הכתבות עודדו את הקוראות להנשא ולהקים משפחות גדולות. כך, באחד מגיליונות אוגוסט 1948, עוד בעיצומה של המלחמה, עיתונאית לאשה מדווחת על שיחה בין זוג הורים צעירים לבין חייל וחיילת. בעוד האחרונים מעלים שורה של נימוקים כבדי משקל מדוע אין ברצונם להנשא זה לזו, האם הצעירה נוזפת בהם על סירובם להיענות לצו השעה הלאומי להקים משפחה. האם מתרה בזוג החיילים הסורר: "אסור לנו אף להעלות על דל שפתינו מלים כאלו, ובתקופה של מלחמה לא כל שכן. מי לדעתכם ימלא את מקומות הבנים החסרים"? 

75 שנים לאחר מכן, התביעה להזדהות מוחלטת עם האומה, במיוחד במצב לחימה, מהדהדת היטב גם בדבריו של בנט, כולל הציפייה המשתמעת להקים משפחות חדשות ולהביא ילדים כדי למלא את מקום הבנים שכבר נפלו, ובוודאי עוד יפלו. 

תיעודים מצולמים של "חתונות חרבות ברזל" שבים ומראים כיצד המנהג הדתי ואיקונוגרפיה צבאית נכרכים להם יחדיו, כמעין רגע שיא אקסטטי של מה שברוך קימרלינג כינה זה מכבר "מיליטריזם תרבותי". אם בימות שגרה חתונות בישראל נוטות אל ה"הפקה" המורכבת (בין אם מדובר בחתונה 'חברתית' בטבע בהפקה עצמית ובין אם בחתונה מתועשת),⁵ רבות מחתונות המלחמה מופשטות כמעט מכל סממן אזרחי או כזה שאינו דתי. רוב תיעודי החתונות שבים ומראים כלה לבושת לבן מתחת לחופה ולצידה חתן לבוש מדים, רב צבאי, וחיילים ניצבים בתפקיד האורחים. החתן והכלה מגוייסים שניהם למשימה הלאומית אך זאת לרוב במסלולים מגדריים נפרדים: הוא כלוחם, היא בדמות האם לעתיד. בכך יש משום חזרה לחתונות הצבאיות שהיו נפוצות למדי עד אמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת. 

חוקרת התרבות החזותית חוה ברונפלד-שטיין הראתה כיצד תצלומי חתונות צבאיות שפורסמו בשבועון במחנה "מסמנים בבירור את המרחב הצבאי כמרחב הסדרה של יחסים אינטימיים ונישואים", ובה בעת, נגזרת מהם "מיליטריזציה של הטקס, של ההסדר ושל היחסים" המיניים והזוגיים בחברה. ההסבר הזה, שמצביע על גישה שמרנית ביחס לחתונות, למשפחתיות וליחסי מגדר, מתיישב היטב גם עם ה"גל הדתי לאומני" ששוטף לאחרונה את הצבא, עליו הצביע יגיל לוי ואותו הוא מייחס לניסיונות של הגרעין החרד"לי "להנכיח את עצמו מחדש בצבא" לאור הדומיננטיות (המשוערת) של מעמד הביניים החילוני בלחימה. אפשר לראות בחתונות הצבאיות, ולעתים אף בתכנית האמנותית שלהן, חלק מהבולטות הניכרת של סממנים יהודים במלחמה כמו קביעת מזוזות על בתי פלסטינים או הכנסת ספרי תורה לעזה. 

עם זאת, בהסבר הרואה בחתונה תרומה אישית למאמץ המלחמתי, הלאומי ואולי אף הדתי וביטוי להסכמה לאומית רחבה לכאורה, אין די. ככל שהלחימה מתמשכת, מתחדד הקושי להשיג יחדיו את שתי מטרות המלחמה: שחרור כל החטופים והכרעת הכוח הצבאי והפוליטי של חמאס. כל אחת מהן פוגעת בדרכה במערכת יחסי הגומלין שבין המדינה ואזרחיה. המדינה אולי "חייבת" לשחרר את אזרחיה החטופים, אך היא גם "חייבת" להראות לכלל האזרחים שהיא עושה כל שלאל ידה על מנת להתמודד עם האיום החמאסי, להשיב את הבטחון לאזרחי ישראל בין אם הדבר מובן כ"הרתעה", כ"נקמה" (מידתית) או כל מסגור פוליטי אחר. עסקת שחרור חלק מהחטופים מצטיירת בעיני חלק הציבור וההנהגה ככזו שעלולה לפגוע במטרות הפוליטיות והצבאיות. ככל שחלום "תמונת הנצחון" הולך ומתרחק, וככל שהוויכוח הפנימי מתלהט, כך החתונות והתיעוד המצולם שלהם מתפקדים כתמונת נצחון מצטברת, קונצנזוסואלית, סכארינית שאינה נתונה במחלוקת, כזו שבכוחה להציג גאווה פטריוטית והכנעה סימבולית של האחר הפלסטיני, כפי שטוענת חוקרת התרבות הויזואלית רותי גינזבורג בהקשרים אחרים. 

לבסוף, לצד העומס הסמלי שמוטל על חופות חתונות חרבות ברזל, אני רוצה להציע הסבר נוסף, כמעט פרוזאי. שמחת החתונות מצליחה אולי לטשטש במעט את סכנת הנפילה בקרב, אך הסכנה הזו מוחשית מאד. חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950 קובע, בין השאר, מערכת מסועפת של תגמולים ותמיכות לבני ובנות משפחה של חיילים שמתו במהלך שירותם הצבאי. החוק עודכן לא פעם במשך השנים, על מנת להתאים לרוח הזמן. ח"כ יוראי להב הרצנו (יש עתיד) יזם לאחרונה הצעת חוק פרטית שמבקשת להכיר בבני ובנות זוג של נופלים ונופלות להט"בים ואף מביאה בחשבון את האפשרות שמשפחה חד-מינית או זוג הורים חד-מיניים עשויים לשכול את בנם או בתם בעת השירות הצבאי.⁶ 

הצעת התיקון לחוק של להב הרצנו ניסחה מחדש את סעיף 1 לחוק, המגדיר מיהו "בן משפחה". סעיף 1(א) בחוק המקורי מגדיר "אלמנה" כ"מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה עמו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו – אף אם נישאה לאחר (להלן – "אלמנה")". סעיף 1(א1) בחוק המקורי מגדיר "אלמן" כ"מי שהיה בעלה של הנספה ביום מותה, ובכלל זה גבר שלפני מות הנספה יחד עמה וביום מותה היה ידוע בציבור כבעלה – אף אם נישא לאחרת." ⁷

לשון הצעת התיקון לחוק של להב הרצנו נוסחה כך: 

תיקון סעיף 1:

בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1, בהגדרה "בן משפחה" –

(1) במקום פסקה (א) יבוא:
"(א) מי שהיה בן זוג של הנספה ביום מותו, ובכלל זה בן זוג שלפני מות הנספה גר יחד עמו וביום מותו היה ידוע בציבור כבן זוג – אף אם נישא לאחר (להלן – "אלמנה" או "אלמן", לפי העניין);";

(2) פסקה (א1) – תימחק;

מטרת ההצעה לתיקון היתה להכיר כאמור בבני ובנות זוג ובמשפחות להט"ביות. הצעת התיקון הזו הונחה על שולחן הכנסת לקריאה טרומית,⁸ אך בעקבות דיוני ועדת העבודה והרווחה בהצעת חוק התגמולים לבני משפחה של נעדרים או חטופים בפעולת איבה או במלחמה, התשפ"ד–2023, ההצעה התייתרה. חוק התגמולים לבני משפחות נעדרים מגדיר "בני משפחה" בהתאם לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה. עם זאת, בדיוני הועדה בעניין החוק החדש למשפחות נעדרים עלה הצורך לנקוט בלשון נייטרלית ושוויונית מבחינת העדפה מינית. משכך הדבר, תוקנה גם לשון חוק משפחות חיילים הותיק. כעת, לפי אתר נבו מוגדרים בו בני משפחה של חיילים שנספו כך:

       "בן משפחה" של חייל שנספה במערכה פירושו –

(תיקון מס' 42) תשפ"ד-2023

(א)   מי שהיה נשוי לנספה ביום מותו, ובכלל זה מי שהוא והנספה התגוררו יחד לפני יום המוות ובאותו מועד הם היו ידועים בציבור כבני זוג – אף אם הוא נישא אחרי מות הנספה לאדם אחר (להלן – אלמן או אלמנה, לפי העניין);

(תיקון מס' 42) תשפ"ד-2023

(א1) (נמחקה);

במלים אחרות, לשון החוק המתוקנת מכירה במשפחות ובבני זוג להט"בים של חיילים שנספו, אך בשונה מהצעת התיקון של להב הרצנו, היא משמרת את המצב הקיים המעדיף בני זוג נשואים. החוק נותר עמום כשהיה באשר לעצם הזכאות של בני ובנות זוג שאינם נשואים כדין אלא מוגדרים כידועים בציבור. 

מבחינה משפטית, ובשונה מבני ובנות זוג שנישאים כדת ו/או כדין, לצורך ההכרה בבן זוג או בבת זוג כידוע/ה בציבור של הנספה "יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים, כאשר נטל ההוכחה לצורך הכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מוטל על הטוען לכך: האחד – הוכחת מגורים משותפים עם הנספה לפני מותו – נדרשת הוכחה על ידי הטוען לכך כי התגוררה עם הנספה בסמוך למועד פטירתו תחת קורת גג אחת. השני – הוכחת קיומה של מערכת יחסים כידועים בציבור ביום מותו של הנספה – ובכלל זה קיום חיי אישות וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים, כלשון הפסיקה."⁹ 

אף כי הספרות המשפטית מוצאת נימוקים חזקים לכך שהבחירה למסד את הקשר הזוגי כידועים וידועות בציבור אין פירושה דחייה של מחויבות הדדית מלאה,¹⁰ הפסיקה באשר לזכאות בני ובנות זוג של חיילים אינה אחידה, וניכרת בה תנועת מטוטלת בין הכרה לבין הזהירות לייחס כוונות להנשא או לחיות ביחד. הדבר נכון במיוחד לאנשים צעירים שחיו ביחד כחברים. יש לציין שבשנים האחרונות במיוחד הפסיקה בתחום דיני המשפחה (בכלל, לאו דווקא בהקשר של תגמולים לבני ובנות משפחה של חיילי שנספו) נוטה לכף הזהירות. 

נישואים כדת ו/או כדין מפזרים, אם כן, כל ערפל של אי בהירות ויש להם משמעות כלכלית אדירה ככל שעולה הסיכוי למות במלחמה. על הרקע הזה, מתבררת נחיצותן של החתונות, המתפקדות  כמכשיר שבאמצעותו המדינה מפעילה את הכוח הביו-פוליטי שלה לשלוט על החיים, על המתים, ועל הנעדרים.  

_________________________________________________________________________________

1. אני מודה לנועה בן שבת, היועצת המשפטית של ועדת העבודה והרווחה בכנסת; לעו"ד אור גלאון עימו התייעצתי על המשמעות המשפטית של מוסד הידועים.ות בציבור; לסתו כהן, העוזר הפרלמנטרי של ח"כ יוראי להב הרצנו; ולרועי זנדר, אנתרופולוג של המשפט, על נדיבותם בהבהרת המצב המשפטי לאשורו.
2. על הזיקה העמוקה בין התרבות הפופולרית, חתונות והטרוסקסואליות כתבה הסוציולוגית האמריקאית כריס אינגרהםIngraham) ) בספרה White Weddings: Romancing Heterosexuality in Popular Culture. מהדורה שלישית של הספר תצא לאור בשנת 2024 בהוצאת Routledge.  
3. לניתוח דלזיאני של האופן שבו הזיקה בין המלחמה והמין מאפשרת את הקפיטליזם הניאוליברלי ראו: Righi, A. (2018). "From Targets to Matches: The Digital Anatomy-Politics of Neoliberal Sexuality." Cultural Critique, 98: 95-121.
4. על אתוס ההקרבה הצבאי ועל האופן שבו התאבדות חיילים נתפסת כהופכי לו, ראו רותם, ניצן (2019). מתאבדים במדים: בחירה, מחויבות ואשמה בחברה הישראלית. תל אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב. 
5. קפלן, דנה (בדפוס). "מה חברתי בחתונות חברתיות? אכילת צוותא חגיגית וחתונות מעמד הביניים בישראל." בתוך: וייס, זאב, וסרמן, נתן, פורסטנברג, יאיר וקפלן, דנה (עורכים). שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים. ירושלים: מאגנס. 
6. ראו המקרה של עומר אוחנה ובן זוגו, רב סרן (במיל') שגיא גולן ז"ל שנהרג בקרבות ביישובי העוטף. בני הזוג עמדו להנשא. המקרה זכה לסיקור נרחב, ראו גם כאן. 
7. סעיפים אלה כבר תוקנו בעבר (תיקון מס' 30 תש"ע-2009 ותיקון מס' 12 תשל"ז –1977), על מנת להכיר בידועים.ות בציבור כאלמנים.ות ועל מנת לאפשר לאלמנים.ות להנשא מחדש מבלי לאבד את זכאותם.ן
8. ראו המסמך החלטות מישיבת נשיאות הכנסת ט"ו בחשוון התשפ"ד – 30 באוקטובר 2023, סימוכין: 087152. 
9. תשובתה של ליאת טרופר, אחראית פניות הציבור, אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הבטחון לפנייתי, התכתבות במייל 13.11.2023. 
10. ליפשיץ, שחר (2005). הידועים-בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. ראו עמ' 121-122. על הסיבות בגינן מיעוט מקרב היהודים הצעירים בישראל מבכרים שלא להתחתן ראו: שחר, רינה ואלמקייס, מיה (2016). "עד החתונה זה יעבור :עמדות של צעירים בשאלה למה לא להתחתן"? סוגיות חברתיות, 21: 141-168. 

עוד בנושא: