צו השעה

אם הוזמנתם לחתונה חברתית, אל תביאו צ'קים. דנה קפלן כותבת לבחברת האדם על חתונות כאלו, שמתרחשות לרוב בחיק הטבע ולא באולם, ובהן האורחים מתבקשים להימנע מצ'קים ומתנות, ולהביא במקומם תבשילים ביתיים. במחקרה, שואלת קפלן מה ייחודי בחתונות חברתיות? מה מסמלות חתונות אלו, המאפיינות את מעמד הביניים? כיצד חתונות 'חברתיות', שבמרכזן עומדת תפיסה מוצהרת של הפחתת צריכה והתנגדות להפגנת עושר, משרתות את צורכי ההיבדלות המעמדית של בני ובנות מעמד הביניים?

בשנים האחרונות שמתי לב להתגבשותו של דפוס חתונה חדש, המכונה לעיתים 'חתונה חברתית': טקסים המציעים אלטרנטיבה מובהקת למודל החתונה הקונבנציונלי. במקום בגן אירועים מהודר מתחתנים בפינה בטבע; במקום צ'קים האורחים מתבקשים להימנע ממתנות; ובמקום קייטרינג יוקרתי מגישים תבשילים, לעיתים קרובות צמחוניים, שמכינים חברים ובני משפחה.

למרות שכבר פניתי לעסוק בנושאים מחקריים אחרים, חתונות, ובפרט חתונות מעמד הביניים ממשיכות להעסיק אותי, כחלק מהעיסוק רב-השנים שלי בניתוח תרבותי-מעמדי. השינויים האלה עוררו בי עניין לבחון את התמורות המתרחשות בשדה החתונות של מעמד הביניים בישראל. את עלייתו של דגם 'החתונה החברתית' כדפוס פעולה תרבותי חדש בחרתי לבחון דרך האוכל שמוגש באירוע. ספרות המחקר חוזרת ומראה שבחירות מזון והעדפות טעם, היקפו והרכבו של סל המזון וכן אופני ההסבה והאכילה הממשיים, משעתקים היררכיות חברתיות ומסמנים גבולות מעמדיים. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר באירוע חגיגי כמו חתונה, שבו המשפחות מציגות לראווה את הונן הכלכלי והתרבותי בפני המוזמנים.

הממצאים שיוצגו להלן מתבססים על מחקר שערכתי בנושא אכילה בצוותא (קומנסאליות) בחתונות מעמד הביניים, בדגש על פרקטיקות של הכנת האוכל ואכילתו המשותפת. מחקר זה נערך במסגרת חברותי בקבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות ומעברים בין-תרבותיים", שפעלה במרכז מנדל סכוליון של האוניברסיטה העברית בין השנים 2019–2022. תובנות המחקר פורסמו כפרק באסופת מאמרים חדשה בהוצאת מאגנס, שנערכה במשותף על-ידי זאב וייס, נתן וסרמן, יאיר פורסטנברג ואנוכי. הספר מציג את פרי עבודתה של קבוצת המחקר, והוא מבוסס על הכנס המסכם שערכנו בסיום שלוש שנות פעילותנו המשותפת. 

שאלה מרכזית אחת הניצבת בלב הפרק היא כיצד חתונות 'חברתיות', שבמרכזן עומדת תפיסה מוצהרת של הפחתת צריכה והתנגדות להפגנת עושר, משרתות את צורכי ההיבדלות המעמדית של בני ובנות מעמד הביניים. לשם כך, המאמר משווה בין שני דפוסים בולטים של חתונות במעמד הביניים הישראלי. הראשון הוא מה שכיניתי 'החתונה הפשוטה', שהתפתחה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20; השני הוא דגם 'החתונה החברתית', שהלך והתבסס במהלך העשור השני של המאה ה־21.

החתונה ה'פשוטה' ביקשה לשדר איפוק, סגנון ותחכום תרבותי, תוך הימנעות ממה שנתפס כראוותני, מוגזם או "נובורישי". במובן זה, ההיגיון המארגן של חתונות אלה נשען על הון תרבותי במובנו הבורדיאני הקלאסי, כזה המאפשר הבחנה בין "בעלי טעם" לבין מי שחסרים את הידע, הרגישות והקודים התרבותיים הנחוצים כדי לבחור "נכון" מתוך שפע הסחורות והשירותים שמציעה תעשיית החתונות. אלה חתונות לא זולות; כך שהאיפוק והצניעות המופגנים לא שיקפו מגבלות כלכליות משמעותיות, אלא תפקדו כאמצעי לביטוי של אנינות ושל שליטה סגנונית, תוך כוונון מדויק למידה הנכונה של השקעה, נראות והפגנת טעם טוב.

שני עשורים מאוחר יותר, זוגות מעמד הביניים הבוחרים בחתונה 'חברתית' פועלים מתוך עמדה מפוכחת ומחושבת יותר. הם נמנעים מלשכור חברת קייטרינג מקצועית ומעדיפים להכין את הכיבוד בעצמם, בסיוע בני משפחה וחברים. אך אין זו חזרה נוסטלגית לחתונות הביתיות והצנועות של שנות השישים אלא ניסיון מוצהר להתנתקות מהתכתיבים התרבותיים והמוסדיים של "איך צריך" להתחתן: החל בהתנערות מהממסד הרבני, וכלה בדחייה של תעשיית הצריכה והיוקרה שנכרכה סביב אירוע החתונה בעשורים האחרונים.

אם בדגם ה'פשוט' של שנות התשעים של המאה הקודמת היה ההון התרבותי הציר המארגן המרכזי, הרי שבחתונות ה'חברתיות' בולטים יותר דווקא ההון החברתי והמוסרי. טעם מעודן, או הניסיון להשיג את האיזון המדויק בין איפוק לראווה נתפסים כעת בלתי רלוונטיים, ולעיתים אף כציניים או מנוכרים. תחת זאת, נבנה אירוע קטן, נינוח, "זורם", קרוב, ולעיתים גם לא לגמרי מעוצב, וזו בדיוק הכוונה. תמיד הרי יימצא מישהו שישאיל רשת צל, יכין סלט מושקע, או "יקפוץ להביא קינוחים מאבו־גוש".

בניגוד לחתונות ה'פשוטות', שבהן ההון הכלכלי הוסווה באלגנטיות באמצעות הפגנת הון תרבותי, החתונות ה'חברתיות' אינן נדרשות עוד להצניע שיקולים כלכליים. להפך: ניהול עצמי פיננסי "נבון", אחד מסימני ההיכר המובהקים של מעמד הביניים, משתלב כאן עם מודעות סביבתית, והופך לפרקטיקה צרכנית מובחנת. כצרכנים מודעים, בני ובנות הזוג עושים מאמץ מיוחד כדי להימנע ממלכודות השוק של תעשיית החתונות. עבורם, החסכנות אינה אילוץ, אלא ערך בפני עצמו וביטוי לאתיקה של אחריות, צניעות, וביקורתיות כלפי מנגנונים שממסחרים רגעים אינטימיים והופכים אותם למופעי ראווה נטולי אותנטיות.

הזוגות הללו מודעים היטב לפרדוקס שעליו נסמכת תעשיית החתונות. מצד אחד, צרכנים וצרכניות מוזמנים לתכנן את חתונתם "בדיוק כמו שמתחשק" להם, תוך הדגשת ייחודיות, חשיבה מקורית והתאמה אישית, תכונות שהשוק מעודד ואף מחייב. מצד שני, בפועל, הם טוענים, אירועי החתונה, דומים להפליא זה לזה, והם נתונים לאותו היגיון צרכני שמייצר אחידות דווקא מתוך שיח של ייחודיות, כפי שעולה גם מדמותן של החתונות ה'פשוטות'.

זוגות החתונות ה'חברתיות' מדגישים שוב ושוב את הדחייה שלהם מהסדרתיות המעמדית הזו. כפי שציינה מרואיינת אחת, "אנחנו מגישים חומוס ביתי, לא כי אין לנו כסף אלא כי ככה אנחנו אוהבים". האוכל מוכן בידי האורחים עצמם, כולם בני משפחה וחברים קרובים, מוגש בכלים ביתיים ונאכל בצלחות מתכלות ובישיבה על מחצלות. במובן הזה, את היעדר המאמץ המופגן של זוגות 'חברתיים', אני מפרשת כהכרה עמוקה בכך שבתנאים הנוכחיים, אין שום דרך שבה תרבות הצריכה תאפשר להשיג או להחצין אותנטיות. החתונה ה'חברתית', כאקט מופגן של דה-קומודיפיקציה, אינה מבטלת את הגיון ההיבדלות המעמדית אלא ממחישה את השתנותו. 

במובן אחד, את ההתרחקות המופגנת הזו מתרבות הצריכה המסומנת בעלייתה של 'החתונה החברתית' יש להבין על רקע החלחול של חלק ממאפייני החתונה ה'פשוטה' במורד הסולם המעמדי, ולאור שינוי כללי שחל בדפוסי ההיבדלות של מעמד הביניים, מהון תרבותי להון חברתי ומוסרי, כאמור. אך בנוסף לכך, אני טוענת כי את עליית החתונה החברתית יש להבין כביצוע של מבנה רגש (structure of feeling) שעולה לנוכח שחיקת מעמד הביניים. 

בסוף שנות ה-90 חתונות 'פשוטות' חשפו מבנה רגש מעמדי שמבטא ביטחון ביכולת של זוגות צעירים להשיג את 'החיים הטובים', אם רק יתנהלו נכון.  

אופטימיות זהירה זו אינה מפתיעה, בהתחשב בכך שהזוגות הללו התבגרו לתוך עולם שהוא כבר ניאו־ליברלי, אמנם, אבל כזה שבו הפער בין השאיפה לחיי מעמד הביניים לבין היכולת החומרית לממשם עדיין לא ניכרה. במבט לאחור, בעולם של 'מזרח תיכון חדש' וקפיטליזם גלובלי סיכויי החיים של הדור הצעיר דאז עדיין היו גבוהים והתבססו על ההנחה של גלישה נוחה ובטוחה יחסית, מתובלת בהשקעה בהשכלה גבוהה ובעבודה קשה, למיקום המעמדי הטבעי לו לכאורה. על שחיקתה של תחושת הבטחון המעמדית הזו נכתב רבות. המציאות הכלכלית והפוליטית כיום אחרת לגמרי, ואי יציבות היא כמעט הודאות היחידה. 

ובכל זאת, מול החרדה הקיומית העכשווית, לפחות טרום ה-7 באוקטובר, מבנה הרגש האופייני הנחשף ב'חתונות החברתיות' הוא לא ייאוש, אלא דווקא מה שחוקרת התרבות לורן ברלנט כינתה "אופטימיות אכזרית". כוונתה להיאחזות רגשית בדפוסי חיים פוגעניים ואלימים כלפי עצמנו, שעצם קיומם, נגישותם ומוכרותם מספקת בטחון אונטולוגי, בהעדר ודאויות מיטיבות אחרות. החתונה ה'חברתית' מבטאת בדיוק את אותה אופטימיות אכזרית: אם עצם החתונה, חברתית או לא, מסמנת בתרבות תקווה לעתיד, גם המתחתנים ה'חברתיים' המודעים, המפגינים שיקול דעת צרכני אחראי ורציונלי, ממשיכים להאמין שאולי, עם עוד קצת מאמץ והידוק חגורה, הם יוכלו להשתתף במרוץ להגשמת חלום מעמד הביניים ההולך ומתרחק.

לקריאה נוספת 

זמבל, עינת וששון-לוי, אורנה (2020). מקומיות לא-מקומית: אתגרים וסתירות בפוליטיקה האלטרנטיבית של הבוחרים בחיי פשטות בישראל. סוציולוגיה ישראלית, כא(1): 53-76. 

רוזנהק, זאב ושלו, מיכאל (2013). הכלכלה הפוליטית של מחאת 2011: ניתוח דורי-מעמדי. תיאוריה וביקורת, 41, 45-68.‎

Weiss, H. (2019). We have never been middle class: How social mobility misleads us. Verso Books.