מאמרי אורח

שלומית גיא כותבת לבחברת האדם על המסע האישי והמחקרי שהוביל אותה לעסוק באלימות כלפי ספורטאים וספורטאיות צעירים, ועל הספר החדש שצמח ממנו. דרך ראיונות עומק עם ספורטאים וספורטאיות מענפי ספורט שונים, גיא חושפת את המנגנונים החברתיים והתרבותיים שמאפשרים אלימות פיזית, נפשית ומינית להתקיים לאורך שנים – לעיתים לעיני כל. לצד הצגת הקולות עצמם, היא מתמודדת גם עם שאלות של אחריות, ידע מקצועי ונקודות עיוורון, ומזמינה לחשוב מחדש על המחיר שאנו כחברה מוכנים לשלם בשם ההישגיות:

בתמונה הראשית: שלומית גיא. צילום: דניאל כהן.

בשנת 2011 סיימתי דוקטורט והתמקמתי, דיי מהר, באחת המכללות להוראה באזור שלי. כיוון שהמכללה שלי לא דרשה מינימום פרסומים בשנה, התמקדתי בנחת באהבה גדולה שלי – הוראה. במקביל פתחתי עסק לייעוץ אסטרטגי למועדוני ספורט ועשיתי אנתרופולוגיה יישומית. במשך 10 שנים הייתי – כלכלית, רוחנית, פיזית ונפשית – במקום המושלם מבחינה מקצועית. אבל משהו נדנד ברקע מאחור. הרגשתי קצת כמו מי שמבקרת באתונה, רואה את האקרופוליס מרחוק, אבל קצת מתעצלת לטפס על ההר. רציתי לעשות מחקר. מדי פעם יצא לי להתחיל להתעניין בזירה מסוימת. כך קרה עם קבוצת כדורשת הנשים של בית הספר היהודי-ערבי שבו הילדות שלי לומדות, ופעם התחלתי לחקור את האוכל באצטדיוני כדורגל. אבל זה לא החזיק. לא הייתה לי מספיק מוטיבציה פנימית.

בתחילת תקופת הקורונה, כשנאצלנו להסתגר בבתים, הייתי נכנסת מדי פעם לכנסים, שהפכו להיות מתוקשבים בגלל המצב. אחד הכנסים האלה נקרא Child Welfare in Sport. זו הייתה המומחיות שלי וחשבתי שאכנס רק כדי להתרענן בתכנים שאני כבר יודעת. אבל הפעם הכנס היה בנושא אחר לגמרי, שהפך את עולמי.

עד 2018, כאשר דיברו על ילדים בספורט, עסקו בנושאים כמו משחק לעומת תחרות, טכניקות של הכשרה מייטבית, הטמעת ערכים וכדומה. בזה גם עסק פרק מעבודת הדוקטורט שלי על ילדים באקדמיות לכדורגל באנגליה. כאשר מחקר הספורט עסק באלימות, הוא בעיקר התייחס לאלימות של אוהדים במגרשי כדורגל. מחקרים ספורים בלבד, אפשר לספור על כף יד אחת, עסקו באלימות של מאמנים וצוותי אימון כלפי ספורטאים וספורטאיות. אחד עסק בתרבות היפנית, דרך הפרדיגמה של איפוק והתאבדויות. ה"ריח" שעלה ממחקרים כאלה היה של תרבות אקזוטית, לא שלנו. כמו האנתרופולוגיה של פעם. 

אולם בחודש ינואר 2018 נשפט ד"ר לארי נסאר לארבעים עד מאה שבעים וחמש שנות מאסר בגין תקיפות מינית. לארי נסאר היה רופא ספורט, שטיפל לאורך מעל שלושים שנים באלפי ספורטאיות, מגיל שש שנים ועד בגרות. במהלך השנים האלו תקף לפחות 265 ספורטאיות צעירות – ילדות ונערות, באמתלה של טיפול רפואי. ההרשעה של נסאר יצרה זרם אדיר של מחקר על אלימות של מאמנים וצוותי אימון "בבית": בארצות הברית, קנדה ואירופה. הכנס אליו הצטרפתי במקרה, עסק בנושא הזה. 

בישראל, בשנת 2020 לא היו מחקרים בנושא אלימות כלפי ספורטאים וספורטאיות. לאחר הכנס פניתי לפרופ' סימה זך מהאקדמית וינגייט, ויחד התחלנו לתכנן מחקר עומק בנושא אלימות במחלקות ילדים ונוער. החלק הראשון של המחקר היה פוזיטיביסטי. ביקשנו מנשאלים -בני 18 והלאה מסיבות חוקיות – לדרג את רמות האלימות אליהם נחשפו במהלך ההכשרה שלהם. 440 ספורטאים וספורטאיות ענו על השאלון. בשאלה האחרונה הזמנתי את המשיבים לריאיון עומק אישי. 73 משיבים ומשיבות השאירו את פרטי הדוא"ל שלהם. לבסוף רק 27 ראיונות התממשו. המרואיינים והמרואיינות היו מכל ענפי הספורט, והריאיון היה פתוח. כיוון שהנושא היה חדש לי לחלוטין ולא ידעתי למה לצפות. 13 מהראיונות האלה מופיעים כלשונם בספר החדש.

רובו של הספר הוא הראיונות. בהשראת "דויד, יהונתן וחיילים אחרים" של דני קפלן (1999) ו- Five Families של אוסקר לואיס (1959)  הרגשתי שהקול שצריך להישמע כאן הוא קולם של הספורטאיות והספורטאים. הספר מחולק לשני חלקים. החלק ראשון מביא שישה ראיונות המתארים אווירה קשה, התעלמות מכוונת, אלימות מילולית, השפלות, מניעת טיפול רפואי, הרעבות, גנבות כספים, שליטה בחיים האישיים ואלימות פיזית. חלק גדול מהאלימות מוסבר על ידי הצדקה להישגים ותוצאות. החלק השני פורש שבעה ראיונות המתארים אלימות מינית, ביניהם: שיח מיני, הטרדות, מגע מיני ואינוס. 

בסוף כל פרק אני מציעה ניתוח תמטי קצר. אצל רוב הספורטאים והספורטאיות בולט המעבר מעיסוק בספורט כמוטיבציה פנימית לריצוי ופחד, ברובם המכריע בולט החוסר במעטפת מקצועית והישענות מוחלטת על מאמן או מאמנת. בחלק מהמקרים המאמן או המאמנת מנתקים בכוונה תחילה את הספורטאים ממקורות התמיכה שלהם, כמו משפחה, חברים, בית ספר, כדי להעמיק בהם את השליטה. אחת המרואיינות סיפרה: "היא אמרה לנו: אתן נשואות לטיפוס. אין לכן שום דבר אחר חוץ מטיפוס". בכול הראיונות חוזר נושא הכריזמה של המאמן. אני דנה בקצרה במושג הכריזמה בספורט, ומציעה כי הכריזמה איננה רק וובראנית, אלא נובעת ממבנה המערכת. תמות נוספות שעלו מתייחסות למאפייני המשפחה. ראיון אחד מתייחס למבנה הספורט בערים ערביות וריאיון אחד מתייחס בקצרה לאלימות כלפי ספורטאיות מהקהילה הלהט"בית. הפרק האחרון מציע שמונה המלצות לארגונים והנהלות ספורט, כדי להגביר את המוגנות של ילדים וילדות בספורט ההישגי.

נהוג לטעון בספרות האקדמית כי מאמנים, ספורטאים, הנהלות ואפילו התפיסות המקובלות בציבור מאמינים שאלימות היא מחיר לגיטימי לשלם כדי לזכות במדליות. העץ נמדד על פי פירותיו. אולם בספר זה אני מבקשת לטעון טענה הפוכה. מתוך הראיונות שאספנו נראה כי אלימות על כל סוגיה, לא רק שאיננה מקדמת ספורטאים וספורטאיות לעבר המטרה – שהיא ההצלחה הספורטיבית, היא אפילו פוגעת בבריאותם הפיזית, בבריאות הנפשית ובמוטיבציה שלהם ושלהן לעשות זאת. חלק מהספורטאים והספורטאיות שהתראיינו למחקר זה – רובם הגדול אותרו וסומנו כבעלי פוטנציאל להישגים בינלאומיים – דיווחו על ירידה ביכולת להשיג את המטרות הספורטיביות עד כדי פרישה מהענף. 

אולם מעבר לטענה זו, המטרה העיקרית של ספר זה היא להציף את הנושא ולהזמין מחקר ושיח נוספים. אני מקווה שהספר יהיה הראשון מעשרות מחקרים וספרים שיכתבו בעתיד בנושא.

כותרת הספר נבחרה מתוך אחד הראיונות, אבל הרעיון עצמו "כולם ידעו ואף אחד לא עשה דבר", עלה, במילים אחרות, כמעט בכל אחד מהראיונות. מרואיינים ומרואיינות רבים טענו כי אנשים סביבם ידעו על המתרחש, אולם בחרו שלא לעשות עם זה דבר. אביטל ומיכל סיפרו על אלימות שמתרחשת מול כל הנבחרת. כינרת סיפרה כי המאמנת עמדה בכניסה לחדר ההלבשה, כדי לא לאפשר לרופא להיכנס בזמן שבנות החליפו בגדים. תומר סיפר כי כולם בעיר ידעו שיש ענין סביב המאמן של הקבוצה ועומר סיפר שאחיו אסר עליו ללכת למאמן הביתה, כיוון שיש עליו שמועות. אמיר סיפר לאביו על מעשיו של המאמן, אך אביו מנע ממנו להגיש תלונה כיוון שאין לו הוכחות. ויקטוריה סיפרה כי המאמן הועבר ממועדון אחד למועדון אחר, ככל הנראה על רקע החשדות. גם כאשר היא משובצת לאותו חדר במלון עם המאמן, לא נשמע מי שישאל על העניין: "כולם עדים לזה שאני איתו באותו חדר, וכולם שותקים, שותקים, שקט… דגים". במקרה של טלי, האלימות מתרחשת במהלך אימון: "אני זוכרת את התחינה הזאתי, 'תצילו אותי! תצילו אותי!' כלומר, 'תראו מה הוא עושה לי כאן ותעזרו לי".

רוב המרואיינים למחקר סיפרו שהם דיווחו בשלב כזה או אחר על התנהגות המאמנים הפוגעים, אולם לא ניתן להטיל את האחריות לדיווח על ילדים בני שש, שמונה, עשר, אפילו לא ארבע עשרה. שיקול הדעת שלהם והתפיסות המוסריות שלהם וודאי מגובשות פחות מאלו של המבוגרים. חוק ההגנה על קטינים וחסרי ישע (תיקון מספר 26 לחוק העונשין) מחייב את הציבור כולו ובעיקר את בעלי התפקידים לדווח לעובד רווחה או למשטרה על כל חשד לפגיעה בילדים. זו האחריות שלנו כחברה.

האחריות הזו למחקר ולפרסום הספר הפכה להיות מאוד מורכבת עבורי אל מול תמה אחת שעלתה שוב ושוב בראיונות והכריחה אותי לדין וחשבון רפלקטיבי. בשנת 2014 הוצאתי לאור את הספר השני שלי, שנקרא "ילדים טובים משחקים כדורגל" (בהוצאת המכללה האקדמית וינגייט). בספר תיארתי את המנגנונים התרבותיים המשמשים כדי להכשיר ילדים לכדורגל מקצועני באקדמיות הבכירות באנגליה. הראיתי בספר כיצד מקצוענות כרוכה בהכרח גם באימוץ של מאפייני התנהגות. בהרצאות שעשיתי מאז ובתהליכי העבודה היישומית שלי במועדוני ספורט, הדגשתי את העקרון הזה וככל הנראה, אפילו עודדתי אותו. לכן כשעומר סיפר לי: "אמרו לי כשהייתי קטן 'תהיה ילד טוב' אז הייתי ילד טוב". ואפרת אמרה: "איך זה הולך המשפט הזה? בחורה מבית טוב… צריכה להיות יפה ולשתוק הרבה. אז זה היה הלו"ז", הרגשתי שהאדמה תחתיי רועדת. לפחות חמישה מבין המרואיינים טוענים כי הציפייה מהם להיות 'ילדים טובים', כלומר להקשיב להערות המאמנים, לא להפריע להתנהלות התקינה של האימונים ולא להפריע למשפחה, נתנה במידה רבה לגיטימציה לאלימות ואפשרה למאמנים ולמאמנות לפגוע בהם. 

אומנם המרחק בין "ילדים טובים משחקים כדורגל" ל"תהיה ילד טוב ותשתוק" הוא לא קטן. בתוכו יש מורכבויות, צבעים, הקשרים, ורצפים. ועדיין, אני מרגישה שתוצאות המחקר הזה עירערו מאוד את הביטחון המקצועי שהיה לי. אני תוהה אם זה שלב שכל מי שכותב על אנשים עובר, וגם שואלת את עצמי אם בכלל היה ראוי להוציא את הספר הזה לאור. בין האחריות שאני חשה שיש לנו כחברה (וודאי לאחריות שיש לחוקרי הספורט) להגן על הילדים, לבין מה שאני מרגישה שהייתה נקודת עיוורון מקצועי שלי, אני משחררת את הספר הזה – "כולם ידעו" לעולם בדאגה גדולה. מקווה שהוא יעשה טוב וחוששת לגמרי שגם הפעם יש נקודה שאני לא רואה.

לקריאה נוספת: