מאמרי אורח

אופיר שפר כותבת לבחברת האדם על מחקרה העוסק בחינוך בזמן המלחמה הנוכחית. בתחילת אוקטובר 2023 נעקרו מבתיהם אלפי ילדים ובני נוער מאזור עוטף עזה והנגב המערבי, והועברו לחיים ארעיים במרכזי פינוי ברחבי הארץ. מיד עם היוודע גודל האסון, הגיעו אל מרכזי הפינוי מתנדבים צעירים ועובדי חינוך בלתי פורמלי שבאו לסייע בכל הנדרש באותם הימים. השבועות עברו, ומצב החירום שנדמה כרגעי הפך קבוע. מתנדבים שהגיעו מתוך מחשבה לסייע לכמה ימים, מצאו עצמם גרים באזור ים המלח, הערבה ואילת, משאירים מאחור את חייהם, ומתמסרים לתפקידם החדש – מחנכים ומחנכות בשעת חירום. מאז פרוץ המלחמה ליווינו את עובדי החינוך במחקר. צוות המחקר מתעד את חוויותיהם, את העשייה החינוכית ואת השינויים בשטח (לקריאה נוספת ראו הפוסט הקודם).

כשהחלטנו לתעד את העשייה החינוכית בעת המלחמה, התמקדנו בכמה מטרות. הראשונה הייתה תיעוד חברתי-היסטורי של חינוך בעת חירום. לספר לדורות הבאים מה היה כאן ומה עשו. השנייה, מטרה יישומית שאולי פונה אל מקורות המימון של המחקר – להעמיד מודלים לעבודה חינוכית בחירום. המטרה השלישית הייתה סוציולוגית-מחקרית – להאיר תופעות ולספר אותן על מורכבותן. את שלוש המטרות רקמנו זו בזו, ויצאנו לראיין מאה אנשי ונשות חינוך משדה החינוך הבלתי פורמלי הפועלים מאז פרוץ המלחמה במרכזי הפינוי שבהם שוהים עקורים ומפונים מעוטף עזה והנגב המערבי. 

תהליך איסוף הנתונים היה מהיר ודחוס, שניים-שלושה ריאיונות בשבוע במטרה להגיע להתרחשויות בעודן מתקיימות. המציאות שידרה שתיכף כל זה מסתיים. חשבנו שיש לנו זמן מוגבל, בערך עד דצמבר של 2023. כך לפחות הוכרז, שהתמיכה הממשלתית בכל מי שנמצא במרכזי הפינוי תינתן עד תאריך זה. סיבה נוספת הייתה הרצון לתעד את הטיימליין מפרוץ המלחמה. סברנו שככל שאנחנו מתרחקים מהאירועים עצמם, הזיכרונות יתעמעמו. ספוילר, זה לא קרה. מה שכן קרה זה שהתהליך המהיר והדחוס לא אפשר לנתונים לשקוע זמן רב, והקשה גם על היקף המשימה – להגיע למאה עובדי חינוך. למעשה הלכנו על גישה שמוכרת לנו מחוויותינו בחינוך הבלתי פורמלי. קודם כול נעשה, אח"כ נראה מה יצא.

הריאיונות היו גדושים להתפקע. עמוסים במידע. בין הסיפורים על עשייה חינוכית והניסיונות לבנות מערכות קהילתיות, תחושת סדר ורצף חינוכי, נפרשו גם סיפורי המוטיבציה של עובדי החינוך הבלתי פורמלי. דווקא שיחה עם מנהלת חינוך באחד הקיבוצים עוררה את הנושא ודחקה אותנו להעמיק בו. הקיבוץ כבר החליט לאן הוא ממשיך, עוזב את המלון ועתיד להיקלט בקיבוץ-אח. מנהלת החינוך ציינה בשיחה שאת מדריכי הנוער שלה שהגיעו בהתנדבות עם פרוץ המלחמה וכבר הפכו לשכירים, היא לוקחת איתה לקיבוץ וכבר סידרה להם דירה. "הם הראשונים ששאלתי אם הם באים… מה זה שאלתי, אמרתי להם אתם חייבים לבוא. אנחנו לא עוברים בלעדיכם". אי אפשר היה לפספס את התפקיד המרכזי שלקחו הצעירים בענווה ששמורה רק לאלה המיוחדים. אבל ביני לבין עצמי תהיתי, מה? אין להם חיים? איך זה שהם ממשיכים עם הקיבוץ גם הלאה? 

בראיונות שנערכו בחודש נובמבר, עוד דיברנו על המוטיבציה הראשונית, זו שהביאה צעירים וצעירות לקום מהספה בדירת הסטודנטים בגבעתיים ולעלות על טיסה לאילת. כמו שאמרה בינת, 25: "בגלל שאני בן אדם מאוד של עשייה, הרגשתי שלהישאר בבית זה משהו שיגרום לי להתעסק יותר בדברים השליליים ויותר להתכנס בתוך עצמי ולחשוב מחשבות שהן פחות טובות לחשוב בזמן המלחמה… ואני חושבת שהתרומה הזאת וההתגייסות של כל העם בתקופה הקשה הזאת, זה הדבר הכי יפה שיש במדינה שלנו". ככל שהתקדם ציר הזמן, כבר עברנו לשאול: 'רגע, מה משאיר אותך כאן? למה את עדיין באילת?' הדבר הורגש ביתר שאת כאשר מוסדות ההשכלה הגבוהה פתחו את סמסטר א' של שנת הלימודים, ואנחנו הנחנו שלפחות אותם צעירים וצעירות שבשגרה הם סטודנטים, יבחרו לסיים את תפקידם בחירום ולחזור אל מסלול חייהם. אבל לא כולם בחרו כך, מה שעורר עוד יותר את הצורך להבין מהי המוטיבציה להישאר. 

באופן כללי אפשר לומר כי בתוך כל הקושי של ריאיונות עם אנשי חינוך בעת מלחמה, החלקים בשיחה שהיו קשורים למוטיבציה היו מעין רגע של אוויר לנשימה. לרגע נפרש בפנינו הקסם הייחודי לזירה החינוכית. בעיקר, לתנועות הנוער המקומיות. כבר במענה לשאלה הפשוטה 'מה הביא אותך לכאן?', שמענו את זה במילים פשוטות. למשל נטע, 24, בוגרת של השומר הצעיר שאמרה: "התנועה שלי קראה לי". איזה משפט. כותרת למאמר. או עומר, 27, שעם פרוץ המלחמה היה בחופשה באילת, ונשאר עד היום: "בשנייה שמתחילים לפנות את האנשים מהבתים שלהם, ברור לך שאתה עולה על חולצת תנועה ונוסע למלון. נוסע לראות מה צריך ,מה קורה, מה עם הילדים, איך אפשר לסייע". וגם רותם, 22, משוחררת טרייה מצה"ל, בוגרת הנוער העובד: "כפעולה כאילו אני חושבת שהיא על סף האינסטינקטיבית. כאילו אם זה קורה בשטח שלך במרחב שלך, אתה לובש חולצת תנועה, אתה נוסע למלון".

כיוון שאין זה ספר מתח, אתחיל מהמסקנה – לצעירים בישראל יש ערכים, אידיאולוגיה, שייכות. אמונות שהם מאמינים בהן ומקורן בתנועת הנוער שבה לקחו חלק בילדותם. אותן האמונות הן שהביאו לכך שעם פרוץ המלחמה הם קמו ועזבו את אזור הנוחות של חייהם, ואף נשארו בתוך תפקיד חינוכי באי-ודאות, חלקם גם בימים אלו של שלהי החורף. החולצה, כחולה, לבנה או חאקי, היא סמל לשייכות ארוכת שנים, ארגון שהיו קשורים אליו בנערות. אך הוא איננו עוד חוג או מסגרת שייכות, הוא מסמל עולם ערכי ועיצב את מי שאותם הצעירים הפכו להיות. בריאיון עם חברי קומונת שנת שירות של תנועת הצופים באזור תל אביב, אמרו הצעירים את מה שרבים אחרים תיארו במילים דומות: "רצינו להיות בצד הנכון של ההיסטוריה". מהו אותו צד נכון? הצד שתורם ועושה למען האחר? שמאמין בערבות הדדית? אלו ערכי תנועות הנוער, עשר שנים ויותר של פעולות בימי שלישי ושישי, ישיבה במעגלים, יציאה לטיולים, התנדבות בחגים, טקסים וריטואלים קבוצתיים – מסתבר שזה עבד. הערכים הוטמעו. 

כמסקנות ראשוניות של מחקר, זה לא רע בכלל לגלות שיש מערכת חינוך שעדיין מצליחה להטמיע ערכים בילדים ובני נוער. לא רע בכלל. בשדה המחקר לא מעט הוגים ופילוסופים דנים באובדן הערכים בחינוך הבית ספרי. אחד המרכזיים מביניהם הוא ניל פוסטמן שמאמריו וספריו תיארו את ההשפעות ההרסניות של אובדן הדרך וחוסר המשמעות. לטענתו של פוסטמן, במקום האלים והכנסייה, יש להציב אמונות מוחשיות וברורות כיוון שאמונות או אלים כפי שהוא כינה זאת, משמשות כנרטיבים הנותנים משמעות לעבר, להווה ולעתיד. אמונות מייצרות תחושה של זהות ושליחות. לדעתו ערכים הם הכרח בחינוך בכלל, בוודאי במערכת חינוך ציבורית. בשנותיו המאוחרות הצטרף למסורת הביקורתית ודן באובדן הערכים בחינוך הבית ספרי בארצות הברית. לדבריו, ללא אמונות אין דרך לכוון צעירים לפעולה משמעותית ובונה. חייבים ערכים בחינוך, סיכם.

ללא הבנת הערכים המכוננים של ארצם, תלמידים אינם מבחינים בין הראוי לשבח לבין הראוי לגנאי. בהעדר ערכים, הם גם אינם מצליחים להבין מדוע עליהם להקדיש שעות רבות ללימודים. ללא 'אל' ערכי לשרת, תלמידים אינם מבינים את ההבדל בין מרי, ונדליזם, סמים ואלכוהול לבין התנדבות למען חלשים והתגייסות לטובת הציבור. פוסטמן צפה את פני העתיד וראה את דמדומי 'אל' המשמעות. מתוך צפייה בבתי הספר בארצות הברית, הוא טען כי ואקום ערכי פנימי מאכל את מערכת החינוך. אנו חוזים, כך סיכם, בקץ החינוך. 

אבל במחקר שלנו התוצאה מספרת סיפור אחר מחזונו של פוסטמן. מוטיבציה משמעותית, לא פחות, הייתה תחושת המשמעות והחשיבות של אותם המתמידים. בקבוצה זו נמצאים לא מעט מתנדבים ומתנדבות צעירים בשנת שירות, שבמקום להתנדב שנה במרכז יום לצעירים עם מוגבלות בבת ים, מצאו עצמם במשימה מורכבת בים המלח. אחרים תכננו להיות מדריכי תנועת נוער במושבי עמק חפר, אך כיום הם עובדים כמדריכים חברתיים בתיכון המאולתר שהוקם לבני הנוער במצפה רמון. לכולם במשותף השנה הפכה לחוויה מכוננת כאשר בין סיפורי הקושי, עולים קולות המשמעות. במדריך לריאיון שכתבנו, השאלה האחרונה היא מטפורה שמבטאת את המעשה החינוכי של המתנדבים במרכזי הפינוי. אסיים את הפוסט בדבש המתוק של חוויותיהם. 

"אני חושבת שאני אגיד שמש. כי מצד אחד… אנחנו מאוד מקור האור שלהם,  ברוב המקרים. זה נשמע קצת, מאוד מתנשא ושחצני, אבל..  הם מחפשים את זה… שהם (בני הנוער) יודעים שיש את המישהו הקבוע הזה שהם מכירים ושהם רוצים לבוא להיות איתו ,שבימי חמישי הם לא קובעים תוכניות, הם יודעים שכל הקומונה מגיעה וזה הדבר האהוב עליהם .אז כן, אנחנו מאוד המקור אור בחלק מהמקומות. מי עוד יכול להגיד שבמלחמה הוא היה שמש למישהו שסובל מקור? אנחנו".

מחקרים רבים מנסים להוכיח קשר בין חברות בתנועת הנוער בגיל הילדות והנערות לעיצוב האישיות בעתיד, ועוסקים בהשפעת החברות בתנועת הנוער על זהות, חוסן, מסוגלות ועוד המון מילים יפות. כמו שמנסים להוכיח את השפעתה המתמשכת של כל מערכת חינוך, גם בחב"פ רוצים לומר – זה קרה אצלנו וקצת גם בזכותנו. אני אינני חסידת מחקרי השפעה. כאימא אני רוצה את רוב הקרדיט על חינוך ילדיי ומפרישה חמישה אחוזים של השפעה לכל השאר. אולי ארבעה אחוזים לקבוצת השווים ועוד אחוז אחד למוסדות החינוך. אבל אולי מחקר זה הצליח להוכיח אחרת. בכל הנוגע לשייכות, אידיאולוגיה חברתית ותחושת רצון "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה", לדעתי הקרדיט הוא של תנועות הנוער. זה שלהן.