ממקום קטן למקום גדול: חג הסֶגְד באתיופיה ובישראל
כיצד התפתחו חגיגות הסגד בישראל על מנת לאחד את קהילת יהודי אתיופיה בארץ במקביל ליצור מרחב לחג, וכך גם לקהילה עצמה, בתוך התרבות הישראלית?
לכבוד סֶגְד, אחד החגים המרכזים של קהילת יהודי אתיופיה "ביתא ישראל״ אשר נחגג ב-כ"ט בחשוון, אנחנו מפרסמים חלק מתוך ההקדמה לספרה של פרופ' רחל שרעבי שעומד לצאת בקרוב בהוצאת כרמל. שרעבי היא פרופ' מן המניין, המשמשת ראשת החוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. מחקריה מתמקדים בהגירה, אתניות, זהות, מסורת ומודרניות, מפגש בין תרבויות וסינקרטיזם.
הסגד הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאל, הכולל קריאת קטעים מן ה׳מצהף קדוס׳ (אוסף כתבי הקודש של הקהילה) וברכות ותפילות לגאולה. באופן מסורתי הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, ומנהלים אותו כהני הקהילה. בישראל התקבל המנהג לערוך את טקס הסיגד בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה אל הר הבית בירושלים ובכותל עצמו.
ספרה של שרעבי בוחן תופעה דתית-חברתית ייחודית של עלייה לרגל וכיצד היא השתנתה עם ההגעה לישראל. לפי שרעבי, אופן חגיגות הסיגד בישראל עוצב באופן שונה מהחגיגות באתיופיה, זאת על מנת לאחד את הקהילה בארץ ובאותו זמן ליצור מרחב לחג בתרבות הישראלית. כך, לפי שרעבי, הדגשת רעיון הרלוונטיות הפאן-יהודית והפאן-ישראלית בסֶגְד יצרה הגדרה אחרת של מקום במרחב הישראלי, המשמש לעולים עוגן של זהות ושייכות בתוך החברה היהודית והישראלית הרב-גונית.
מתוך ההקדמה של הספר:
כותרת הספר, חג הסֶגְד: ממקום קטן למקום גדול: חג הסֶגְד באתיופיה ובישראל, היא סימבולית ומשקפת את המסע הפיזי והרוחני של היהודים בחג הסֶגְד באתיופיה ולאחר עלייתם לישראל בציר הזמן והמרחב. הספר בוחן תופעה דתית-חברתית ייחודית של עלייה לרגל ומסיק שיהודי אתיופיה עלו לרגל בחג הסֶגְד אל "מקום קטן", מקומי, גלותי, לא קדוש בהכרח. משם הם ערכו למעשה מסע פיזי וסימבולי אל "מקום גדול", קדוש, לאומי, מיוחל בארץ ישראל. משום כך, במקרה הייחודי של חג הסֶגְד, אתר העלייה לרגל היה מפוצל, ו"המקום הגדול" – כמו הקדושה עצמה – התפצל אף הוא לשני מקומות קדושים: ירושלים והר סיני.
מהספר עולה גם שהליטורגיה ב"מקום קטן" בחג הסֶגְד היא שהפגישה בינו לבין "המקום הגדול". במקביל היא חיברה בין ה"זמן הקטן" – שהם צעדי דריכה מדודים קטנים של חיי היום-יום, לבין ה"זמן הגדול" – שהם צעדי דילוג גדולים אל עבר היסטורי-מיתולוגי. עולי הרגל עשו אפוא קפיצת זמן היסטורית בין ההווה למיתוסי העבר בתולדות העם היהודי. הם אף עשו קפיצה קדימה, אל הגאולה בארץ הקודש, בדומה לכמיהה לגן עדן במשנתו של מירצ'ה אליאדה. באופן כזה יצאו עולי הרגל בחג הסֶגְד למסע אין־סופי, נצחי, שלא הסתיים עם מימוש השאיפה של עולה הרגל להגיע למקום הפיזי, אלא חצה יבשות, סימבולית ווירטואלית.
התפתחות חג הסֶגְד בישראל לאחר עליית יהודי אתיופיה אף היא סוגיה מרתקת. זאת מכיוון שמדובר בפרקטיקה מסורתית המזוהה עם קבוצת מיעוט אתנית, שהממסד הדתי הטיל ספק ביהדות חבריה והדיר את מנהיגיה הרוחניים, אך היא מנסה להשתלב במסגרת החברתית והדתית הקיימת. הספר מראה ש"הגירת" הסֶגְד לקונטקסט חברתי חדש לוותה בקשיים מהותיים ובדילמות בדבר נחיצות החג לאחר שהתממשה שאיפת יהודי אתיופיה להגיע ל"מקום הגדול", ובדבר הצביון שיש להקנות לו בחברה החדשה.
טענת הספר היא שבדפוסי חגיגות הסֶגְד בישראל נוצר סינקרטיזם, שמשמעו ערבוב של מסורות דתיות ותרבותיות שונות. את הסינקרטיזם שנוצר בסֶגְד יזמו מנהיגים חברתיים-פוליטיים של העדה, שארגנו את החגיגות, והוא שיקף את מטרותיהם: לחבר בין תפיסת מקום רוחנית-חברתית של הסֶגְד, שאפיינה בעיקר את ההנהגה הדתית ובני העדה המבוגרים, לבין תפיסת מקום ששיקפה את זהותם האתנית-חברתית של עולי אתיופיה ובעיקר צאצאיהם, ילידי הארץ; לקדם את ענייני העדה; לחבר את הציבור הישראלי לתרבות העדה; ולהניע את החג ותרבות העדה למיין-סטרים התרבותי, בדומה לתהליך הניעות של חגיגות אתניות אחרות בישראל.
באמצעות הבלטת סמלי הזהות האתניים, הם נאבקו על זכותה של קבוצת המיעוט המודרת לאחרוּת אתנית ועל השתלבותה במרחב הישראלי ככזו. הם עמדו על חשיבות החגיגות האתניות כגורם המאחד את העם והדגישו את הסימטריות באחדות זו. הדגשת רעיון הרלוונטיות הפאן-יהודית והפאן-ישראלית בסֶגְד יצרה הגדרה אחרת של מקום במרחב הישראלי, המשמש לעולים עוגן של זהות ושייכות בתוך החברה היהודית והישראלית הרב-גונית.
