אנתרופולוגיה לשבת

.

טל שמור (התוכנית למגדר, בית הספר למדעי התרבות, אוניברסיטת תל אביב) כותב על מאמרו החדש "Neighborhood as home, city as alienating: gendered exchange circles and place belonging in peripheral Tel Aviv" שפורסם לאחרונה בכתב העת Urban Geography. המאמר עוסק בשכונת התקווה מול העיר תל אביב, בקהילתיות מול הניכור והניצול ובמתחים המגדריים והדוריים שעולים מתוך השיח עם תושבות השכונה הותיקות:

כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, ניסיתי לזקק תחושה שמלווה אותי כבר שנים – התחושה ששכונה, על כל אתגריה, יכולה להפוך לבית. לעומת זאת, העיר – שנמצאת ממש מעבר לפינה – עלולה להרגיש זרה, קרה, ולעיתים אף מאיימת. רציתי להבין כיצד נבנית תחושת הביתיות הזו, והתחלתי בהתחקות אחר קולות של נשים והחיבור שלהן למרחב באמצעות זיכרונות, בדיחות, כאבים, רגעים של אינטימיות ובדידות – לצד עיון בספרות העוסקת בגאוגרפיות של בית–עיר ובשייכות למקום, בעיקר מנקודת מבט מגדרית.

המאמר מבוסס על מחקר אתנוגרפי שערכתי בשכונת התקווה שבדרום תל אביב – מקום שהיה עבורי בית, ושאליו אני שב גם בכתיבתי הנוכחית כמקור מתמשך להשראה ולעומק תאורטי. כפי שתיארתי במאמרים קודמים ובספרי תקווה ומלנכוליה בשולי העיר, גרתי בשכונה במשך כמה שנים במגוון רחב של אתרים והקשרים והפכתי – כך לפחות נאמר לי – לבן משפחה מאומץ, או כמו שניסחו זאת הנשים שפגשתי: "הנכד של כולנו". מתוך הקשר הזה נולד רעיון למפגש קבוע עם קבוצת נשים מזרחיות מבוגרות, תושבות השכונה כבר למעלה משישה עשורים. אחת לשבוע ישבנו במעגל ודיברנו – על ילדותן, סיפורי ההגירה, הנישואין, היחסים עם הממסד, חיי היומיום בשכונה וגם על המפגש (או העימות) עם העיר הגדולה.

מה שעניין אותי בכתיבת המאמר – הוא האופן שבו נוצר קשר רגשי למקום. במקרים רבים, תחושת ה"בית" התרחבה מהמרחב הפרטי אל עבר המרקם השכונתי: מרחב של חילופין, טיפול, עזרה הדדית ואמון. רשתות התמיכה הנשית הן שהפכו את השכונה לבית מבחינה רגשית ותרבותית. ועדיין, כמעט כולן דיברו גם על העיר עצמה, תל אביב, כמרחב זר, מרוחק ולעיתים מפחיד. רבות מהן נאלצו לעבוד בעיר, לרוב בניקוי דירות או משרדים בבעלות משפחות אשכנזיות מבוססות. העבודה בעיר הייתה לרוב מלווה בתחושות של ניצול, חוסר נראות ולעיתים אף סכנה. המפגש עם מרכז העיר חיזק את תחושת הזרות, והוביל רבות מהן לחזור לשכונה – שממנה ממילא כמעט ולא יצאו. כך נוצר הפער העומד במרכז המאמר: מצד אחד, שכונת התקווה כמרחב של אינטימיות, תמיכה ותרבות מקומית עשירה. מצד שני, תל אביב כעיר שמזכירה שוב ושוב לנשים הללו את מעמדן המוחלש – כנשים מזרחיות מבוגרות המצויות מחוץ לנרטיב  של "העיר הלבנה".

הסיפור שפותח את המאמר הוא של רבקה, אישה בת 80 שהותקפה בביתה שבשכונת התקווה בידי שבעה צעירים מקומיים – ובכל זאת, בחרה להגיש להם אוכל. היא לא התקשרה למשטרה, כי ידעה שאחד מהם "על תנאי" ולא רצתה שייכנס לכלא. לא מדובר רק בפחד או תמימות, אלא במחווה טעונה תרבותית, המבוססת על ערכים של חמלה, אחריות הדדית והכרה באחר כאדם שזקוק להגנה – לא פחות ממנה.

שוב ושוב שמעתי את המשפט: "פעם היינו כמו משפחה אחת גדולה."
הדלתות היו פתוחות, האוכל עבר מבית לבית, ובעת הצפה – כל השכנים נרתמו לעזרה. כמובן, לא הכול היה אידיאלי – היו גם כאב, סמים, פשיעה – אבל לצד כל אלה התקיימה מערכת מורכבת של סולידריות, בעיקר נשית, שהפכה את המקום למרחב של קיום, חיבור ומשמעות.

היציאה מהשכונה לעיר – בין אם לעבודה או למגורים – לא הייתה רק תנועה פיזית, אלא גם מעבר רגשי כואב בין שייכות להדרה. אחת הנשים, שנאלצה להתגורר לתקופה מחוץ לשכונה, תיארה את התחושה במילים: "כמו דג מחוץ למים."

עם זאת, למרות שהממצאים ממחישים הבחנה ברורה בין חוויות השייכות במרחב השכונתי לבין תחושת ניכור ברמה העירונית – המציאות מורכבת יותר. נשים אמנם הרגישו בטוחות יותר בשכונה, אך גם שם חוו לעיתים פחד, בדידות וניכור. גם בעיר, למרות היעדרן של מערכות החליפין המגדריות, הנשים הצליחו לעיתים לייצר רשתות תמיכה – למשל, בליווי קרובי משפחה לעבודה או בקבלת עזרה ממעסיקים.

המאמר הזה עבורי אינו רק מסמך מחקרי, אלא גם ניסיון לכבד קולות שלא תמיד נשמעים – לא באקדמיה ולא בזיכרון העירוני. רציתי להעניק במה לאופני קיום של נשים מזרחיות ואנשים נוספים בשולי העיר – כאלה שלאו דווקא שואפים להשתלב במרכז, אלא מייצרים לעצמם בית אחר, בשוליים. הביוגרפיות שלהן שזורות במרחב, ודווקא מתוך החיבור הזה אפשר ללמוד לא רק על מה שהיה – אלא גם על מה שהשתנה:
איך נבנתה תחושת שייכות בעבר?
אילו רשתות תמיכה התקיימו?
מה התפוגג, ומה אפשר אולי להחיות?מכאן נפתח פתח לרפלקציה רחבה יותר על שלוש הסוגיות שעמדו בלב המאמר: מגדר, חליפין, ומקום.
ומכיוון שהנתונים נאספו לפני למעלה מעשור, עולה השאלה:
כיצד מתקיימות רשתות סולידריות כיום, בעידן של שינוי דמוגרפי, התחדשות עירונית ויחסי כוח חדשים בדרום תל אביב?
ובהקשר המזרחי -איך צעירות מזרחיות חוות כיום את השכונה ואת העיר – האם יש המשכיות? לאותן תחושות
או שמדובר בזיכרון שהולך ונמוג?

עוד בנושא:

צילום תמונה ראשית: טל שמור