אנתרופולוגיה לשבת

כיצד נדיבות כלפי אחרים בקהילה יכולה להיות חלק מתוך מאבקי כוח בתוך הקהילה, ובאותו זמן לסמן מי נמצא מחוצה לה? מאמר חדש של האנתרופולוג טל שמור (שזאת גם הזדמנות לברך אותו על המינוי החדש כחבר סגל בתוכנית ללימודי מגדר בתל אביב!!), מנתח ״נדיבות אסטרטגית״ בשכונת התקווה בתל אביב. במאמר, אשר פורסם בכתב העת American Anthropologist, בוחן כיצד פעולות החליפין של נותני חסות מזרחיים בשכונת התקווה שקועים הן ביחסי כוח פנים קהילתיים והן כמנגנון של הדרה גזעית ביחס למבקשי המקלט האפריקאים בשל אופייה המפריד של המדינה היהודית והמיקום הלימינאלי של מזרחים בחברה הישראלית. שמור מראה כיצד הפעולות אלו מבנות את הגבולות הסמליים של המדינה היהודית והביטויים שלה בחיי היומיום במרחב העירוני.

זה היה בשעות אחה"צ ביום קיץ חם כשביקרתי את אורנה, אישה בשנות החמישים שלה, בדירתה הצנועה בשכונת התקווה בתל אביב. היא אירחה אותי בנדיבות כמו תמיד וניהלנו שיחה ערה. למשמע קול עמום של נפילה שהגיע מלמטה היא עצרה את השיחה שלנו באחת וירדה במהירות במדרגות לראות מה קרה. רצתי אחריה למטה כדי לגלות שהשכן המבוגר שלה מעד במהלך העבודות בגינה שלו. אורנה בדקה שהוא בסדר ולא זקוק לעזרה ורק כשהיתה בטוחה בכך עלינו בחזרה לדירתה והמשכנו לדבר.

ההכרות ארוכת השנים שלי עם אורנה לימדה אותי שהנכונות שלה לעזור לשכן שלה היא חלק מרשת תמיכה באמצעותה היא מסייעת לאנשים חלשים יותר בקהילתה – רבים מהם דור ראשון ושני של מזרחים ממעמד נמוך. למרות שאורנה היא אישה מזרחית שסבלה בעצמה לאורך השנים מאפליה ומעוני, בזמן ההיכרות שלי איתה היא כבר היתה אחד מעמודי התוך של קהילתה ועמדה בראש  רשת חליפין ענפה. עם הזמן למדתי שהנדיבות שלה לא היתה רק אלטרואיסטית, אלא שהיה בה גם רכיב תועלתני הקשור למעמדה כנותנת חסות (patron) החולשת על משאבים מקומיים. יחסי הכוחות הקשורים למיקום שלה בקהילה הודגשו אף יותר עם השתנות השכונה בשל הגעתם של מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה לגור בשכונתה. למרות יחסי שכנות מסוימים בין התושבים המזרחים הוותיקים לבין המהגרים האפריקאים, האחרונים הודרו מרשתות החליפין המקומיות כמו זו שניהלה אורנה.

הספרות המחקרית בחנה את משמעותם של יחסי החליפין בסביבה עירונית ענייה, במיוחד בארה"ב. בעוד חוקרים מסוימים בתחום הדגישו בשנות ה-60' וה70' את הסולידריות המצויה ביחסי חליפין בקרב עניים בעיר (Billingsley 1968; Stack 1974) אחרים, בעיקר בשנות ה-90 וה-2000, הדגישו את קיומם של חוסר אמון ואינדיבידואליזם (Brewster and Padavic 2002; Smith 2007; Wacquant and Wilson 1989). לאחרונה גישת ביניים הציעה את המושג "סולידריות סלקטיבית" המצביעה על כך שאנשים עניים בעיר עדיין תומכים אחד בשני, אבל טוענת כי הם בוחנים ביתר זהירות את מי הם כוללים במערכות החליפין. באותו הקשר, נתינה סלקטיבית יכולה להוביל למה שאהרוני, סער ולוין קוראות לו “אתיקה קהילתית של דאגה לאחר,  שהן פעולות נתינה המדירות "אחרים" בהקשר של קונפליקט אתנו-לאומי. המשגה זו התבססה על אתנוגרפיה שהחוקרות ערכו אודות סוגיות ביטחוניות בקרב אזרחים ישראלים החיים ליד רצועת עזה. ממצאיהן מראים כי פעולות הנתינה של האקטיביסטיות היהודיות במקום שלובות בשיח סגרגטיבי המנותק מדילמות מוסריות הנוגעות לסבל הפלסטינים מעבר לגבול. בעוד ש"סולידריות סלקטיבית" מבטאת את השילוב של סולידריות וחשדנות ביחסי חליפין בתוך אותה קבוצה גזעית, המושג "אתיקה קהילתית של דאגה לאחר" מצייר את הגבול בין שתי קהילות אתנו לאומיות "יריבות".

בהתבסס על ספרות מחקרית זו, במאמר בחנתי כיצד פעולות החליפין של נותני חסות מזרחיים בשכונת התקווה שקועים הן ביחסי כוח פנים קהילתיים והן כמנגנון של הדרה גזעית ביחס למבקשי המקלט האפריקאים בשל אופייה המפריד של המדינה היהודית והמיקום הלימינאלי של מזרחים בחברה הישראלית. בהתאם, הטענה המרכזית שלי במאמר היא קיומו של סוג מובחן של נדיבות אסטרטגית המתאר את דפוסי החליפין של נותני החסות המזרחים בשכונת התקווה. המושג המוצע הוא בעל שני ממדים. הממד הראשון מתייחס לשילוב של אלטרואיזם ואינטרסים אישיים בדפוסי החליפין של נותני החסות המקומיים הלוקחים בחשבון את הא-סימטריה ביחסי הכוח בין נותני החסות לקליינטים (clients) שלהם  בתוך אותה קהילה אתנית. הממד השני מתייחס לרשתות חליפין כמנגנונים של הדרה הפועל אל מול קהילה גזעית אחרת. הדגש על רשתות חליפין בקרב נותני חסות אלו הוא רלוונטי במיוחד מכיוון שהם מחזיקים במשאבים מרכזיים בתוך הקהילה המקומית ומווסתים את החליפין על פי אינטרסים אישיים וקהילתיים. הפעולות שלהם מבנות את הגבולות הסמליים של המדינה היהודית והביטויים שלה בחיי היומיום במרחב העירוני.

באופן מעניין נותני החסות אחריהם עקבתי באתנוגרפיה השתמשו בכינוי משפחה מרחיבים כדי לתאר את פעולתם והתייחסו אל עצמם כהורים קולקטיביים הדואגים לרווחת הקהילה. עם זאת, למרות שהשימוש שלהם במטאפורות הוריות נועד להבנות את הנתינה שלהם כאלטרואיסטית, בפועל אלטרואיזם ואינטרסים אישיים התערבבו בפעולות הנתינה שלהם. מעבר לכך, נדיבותם הגיבה לשינוי הגזעי (racial transformation) בשכונת התקווה ומכאן הופנתה רק כלפי חברים מהקהילה האתנית שלהם (מזרחים) תוך שהם מדירים "אחרים" לא יהודים מרשתות החליפין שהם עומדים בראשן. לצד אורנה שהצגתי בפתיחה שפירוט על פעולות הנדיבות האסטרטגית ניתן לקרוא במאמר כאן ארחיב מעט על ביטוי הנדיבות של שימי, תושב עבר של השכונה והבעלים של חנות תבלינים הפועלת בשוק התקווה שכינה עצמו "אבא מיתולוגי".

אבא מיתולוגי

שימי הוא אדם ממוצא עיראקי בסוף שנות ה40 שלו. הוא תושב עבר של שכונת התקווה, המנהל והבעלים המשותף של חנות התבלינים בשוק התקווה. למרות ששימי התקדם בסולם האתנו-מעמדי ועבר לשכונת וילות בעיר סמוכה, הוא נותר מחובר לשכונת התקווה באמצעות חנות התבלינים שמוכרת תבלינים מסורתיים ומוצרי מזון שאותה פוקדים לעיתים קרובות התושבים המזרחים הוותיקים. החנות גם מאפשרת לשימי לגלות נדיבות לעובדים פגיעים המתגוררים באזור. הכינוי "אבא מיתולוגי" שבחר לעצמו נועד להצביע על אותה הנדיבות, אבל בפועל הוא השתמש ביחסי החליפין עם עובדיו כדי לשמר את הכוח בינו כנותן חסות לבינם תוך הקפדה על האינטרסים שלו כבעל עסק.

החנות היתה בגודל של סופרמרקט קטן שהקים אביו של שימי והתרחבה לאורך השנים כשהיא כוללת עשרה עובדים, רובם מזרחים הגרים בדרום ת"א. שימי העסיק עובדים מרקע מוחלש תוך שהוא תומך ומדריך אותם בעבודתם בחנות. חלק מהעובדים התמודדו עם מצוקות נפשיות, לאחרים היה רישום פלילי או חובות כבדים. שימי יעץ לי להיות נחמד כלפי העובדים והביע תקווה שהנוכחות שלי בחנות תתרום לרווחה שלהם. הילדים הגדולים של שימי, המצויים בשנות העשרים שלהם, עבדו גם הם בחנות והוא השתמש בסמכות שלו כמנהל שלהם כדי ללמד אותם את המשמעות של עבודה קשה כשהוא מתייחס אליהם באופן דומה לעובדיו האחרים.

שימי ראה את העבודה שלו בחנות כמשימה וכדרך בה הוא יכול לגלות נדיבות כלפי הקהילה המזרחית וגם השתמש בה כדי לשמר את תחושת השייכות שלו למקום בו גדל. הוא כיבד את עובדיו אבל היו לו דרישות משמעותיות מהם. הוא המשיך להעסיק אותם, גם אם טעו, כל עוד הרגיש כי הם מבצעים את העבודה שלהם כהלכה. באמצעות החנות הוא סיפק להם מסגרת מתאימה לצרכים החברתיים והכלכליים שלהם. העזרה שהושיט להם היתה חשובה, מכיוון שהם היו זקוקים לאדם שיאמין בהם ושינסוך בהם בטחון.

            כעובד חדש גם אני הייתי זקוק להדרכה ותמיכה. כדי להתרגל לסוג עבודה זו, השתמשתי בניסיון העבודה שלי במרכז שירות כאשר שוחחתי עם לקוחות, ובכישורים טכניים יותר לעבודות כמו סידור הסחורה וניקיון החנות. בגלל שלא היה לי ניסיון רב, לקח לי זמן להתרגל לתפקיד החדש. המשימות הפיזיות, השכר הנמוך, כמו גם הפיקוח שנכפה עלי ויתר העובדים גרם לי לתחושת חוסר נוחות, כמו "שמישהו שלא הצליח בחיים – בשנות השלושים לי, עובד בחנות, מקבל הוראות מבחור בשנות העשרים שלו" (יומן השדה, 18.6.2010). במהלך הזמן התחושות שלי השתפרו וקיבלתי יותר סמכויות עד שלבסוף קודמתי להיות קופאי. כעדות לשיפור בתפקוד שלי בחנות אחד העובדים הבכירים אף הציע ש"אשאר לעבוד בחנות עד לפנסיה".

            שימי הציע לי לעזור לו ב"פרויקט", כשהוא מציין שהוא טוב בשיווק מוצרי החנות, אבל לא של עצמו כאדם בעל יכולות טיפוליות המפעיל מקום עבודה בעל מאפיינים שיקומיים. הלקוחות לא הבחינו באופיו הייחודי של המקום כיוון ששימי תמך בעובדיו ולקח אחריות מלאה על שימור הסטנדרטים הגבוהים של השירות שהעניקה. עדיין, הנדיבות של שימי היתה אסטרטגית במובן שהוא תמיד דאג לאינטרסים שלו כבעל עסק, במקביל לתמיכה שלו בעובדיה המזרחים הפגיעים של החנות. למשל, אם עובד פגע באמון שלו הוא לרוב פיטר אותו ללא אפשרות לחזור ולעבוד בחנות. הנדיבות האסטרטגית של שימי גם באה לידי ביטוי בשימוש שלו בז'רגון צבאי ופיקוח אינטנסיבי  אחר עובדים ולקוחות באמצעות רשת מצלמות במעגל סגור. בסביבת עבודה קשוחה זו, עובדי החנות נדרשו להתרכז אך ורק בעבודתם וזכו לביקורת על ידי עובדים ומנהלים אם נכשלו מלעשות זאת. לדוגמא, כשעזבתי את העמדה שלי על מנת לדבר עם אחד העובדים, עובד בכיר ניגש אלי והורה לי לחזור לעמדה. בהזדמנות אחרת, כשעניתי לטלפון הנייד בשל מספר שיחות רצופות וכדי שלוודא שלא מדובר במקרה חרום, הדבר התגלה על ידי המצלמה וננזפתי על ידי המנהלים.

            על אף כי החנות העניקה שירות לאנשים רבים, אף מהגר לא נכנס לחנות. כששאלתי את שימי ישירות על הנושא, הוא טען שאין לו בעיה איתם ושהם מוזמנים לחנות. במקביל, הוא ציין שהוא לא מוכר את מוצרי הצריכה שלהם ובכך הדיר אותם למעשה ממנה. הוא הראה את גבולות נדיבותו באמצעות הקו הגזעי המסווה העובר בין התושבים והלקוחות המזרחים להם ביקש לסייע והמהגרים האפריקאים אותם דחה. פעולות אלו היוו ניסיון אקטיבי לשמור על אופייה "המקורי" של שכונת התקווה באמצעות מוצרי החנות ומדיניות ההעסקה. כשהמשכנו לדבר על הנושא, שימי טען שהוא דואג להפריד בין דעותיו הפוליטיות הימניות והאסטרטגיה שלו בטיפוח הדור הבא של תושביה המזרחיים של השכונה. עם זאת, אף כי שימי היה יכול להעסיק מהגרים אפריקאים הוא הצהיר: "אנחנו לא מעסיקים מהגרים כי אנחנו צריכים לתת עבודה לילדים שלנו". הוא הוסיף כי לא נכח בהפגנות כנגד גל ההגירה לשכונה בגלל שהוא כבר לא גר במקום, אבל הדגיש שימשיך לתמוך "בילדים שלו [העובדים המזרחים של החנות] שצריכים להיות  קודמים בתור", מהדהד בכך את הציווי התלמודי "עניי עירך קודמים".

            עבודתי בחנות הסתיימה לאחר שישה חודשים, אבל המשכתי לבקר אותה כל מספר חדשים. הביקורים שלי שם היו נעימים ושימי הקדיש זמן לשיחות ארוכות בינינו ונתן לי עצות שימושיות תוך כדי שהוא מנהל את החנות ומעניק שירות ללקוחות. בסיום אחת מהשיחות שלנו הוא אמר לי שהוא יודע שאבי הביולוגי ואני לא קרובים והציע את עצמו כ"אבא המיתולוגי" שלי, כינוי משפחה מרחיב שאימץ לעצמו כדי לתאר את נדיבותו לעובדיו שלרוב גמלו לו במחויבות לעבודה. עובדיו לא תמיד היו נלהבים לשתף עמו פעולה והמחויבות שלהם פחתה עם שינוי שהתרחש בנסיבות חייהם. למרות אכזבתו, לרוב דלתו נותרה פתוחה עבורם. עדיין, שימי לא היה רק אדם המעניק ממשאביו לעובדיו, אלא גם מחנך שהפעיל נגדם סנקציות. מעבר לכך, כפי שראינו, נדיבותו היתה מוגבלת ליהודים מזרחים, כחלק מהניסיון המכוון לשמר את אופייה של השכונה וגבולות המדינה היהודית.

קישור למאמר:

Shamur, T. (2023). Strategic generosity among local patrons: Place belonging and ethnic exclusion in a transforming lower‐income neighborhood of Tel Aviv. American Anthropologist.‏

עוד על שמור ומחקריו ובנושא: