מאמרי אורח

שחר שלוח כותבת על מפגש ראשון של סדנת "השדה המציף" שעסקה במחקרי שדה שמציפים את החוקרות בעומס רגשי ובאתגר מתודולוגי. הסדנה השיתופית היא מקום לפריקה ולשיח חופשי על מועקות המחקר של המשתתפות, ובמקביל מקום למצוא בו כלים ורעיונות להמשך מחקר פעיל ופורה תוך שמירה על שלומן הרגשי של המשתתפות.

ביום שישי ה-1 באפריל התקיים מפגש ראשון של סדנת "השדה המציף", שהשתתפו בה חוקרות מאוניברסיטאות שונות, העוסקות במחקרים אתנוגרפיים מגוונים ומצויות בשלבים שונים בדרכן האקדמית. במפגש התארח ד"ר עמרי גרינברג (מרכז טרומן באוניברסיטה העברית ומרכז מינרווה באוניברסיטת חיפה), שמחקרים כמו שלו מדגימים למה צריך סדנאות כאלה.

מחקר אתנוגרפי, כזה שמוביל אותנו אל עומק השדה ושולח אותנו להימצא בגופנו לצדם של מושאי המחקר שלנו, מחייב יציאה, ממשית ומטפורית, ממגדל השן. אחרת זה פשוט לא יעבוד. כבר מזמן פשטנו את בגדי החאקי והסרנו את כובעי השעם. הימים שבהם אדוארד אוונס-פריצ'רד דיווח מהאוהל שלו עד כמה הילידים מנג'סים לו ומוסיפים טרדות על אלה שמעמיסים עליו ממילא היתושים ותנאי השטח, חלפו מהעולם. כולנו, כך אני מאמינה, מקיימים עם המידענים שלנו קשרים שנעים על הסקאלה שבין rapport לחברות. במקרים מסוימים ולא נדירים מאוד אנחנו והם "מאותו הכפר", ואז כבר אין "אנחנו והם". אם נוסיף על כך את העובדה שסוציולוגיה ואנתרופולוגיה הן דיסציפלינות פוליטיות כמעט מעצם הגדרתן, ואת שכיחותם של מחקרים שמתקיימים בשדות ספוגים בחוסר צדק ובהיעדר שוויון וזכויות אדם, אז נקבל מתכון לעבודת שדה שעשויה להפוך בקלות למעמסה רגשית. המעמסה הרגשית מצדה הופכת לאתגר מתודולוגי.

לעוגת השכבות הזאת אפשר להוסיף גם שאלות שקשורות למחויבויות שלנו: מחויבות פוליטית, לעתים אף אקטיביסטית כלפי האנשים והנשים בשדה המחקר מצד אחד, ומחויבות מחקרית, מקצועית ואתית מצד שני. קומה נוספת היא סוגיות שקשורות לחשיפתם של בנות ובני המשפחה שלנו לעולם שבו אנו שוקעים במסגרת חיינו המקצועיים.

זה המקום שבו נולדה סדנת "השדה המציף" (או סדנת "השדה והחיים עצמם"). הסדנה השיתופית היא מקום לפריקה ולשיח חופשי על מועקות המחקר שלנו, ובמקביל מקום למצוא בו כלים ורעיונות להמשך מחקר פעיל ופורה תוך שמירה על שלומנו הרגשי ואולי גם הפיזי, במקרים מסוימים (אני כותבת עם פנים צרובות משמש ורגליים שרוטות מקוצים כי השדה שלי הוא גם שדה-שדה שעדרי צאן רועים בו).

אחד הדברים הברורים שעלו מהמפגש הוא שהמחלקות שלנו אינן מספקות מספיק כלים להתמודדות פנים אל פנים עם השטח או מסגרות שבהן נוכל לעזור אחת לשנייה. עמרי, שמחקר הדוקטורט שלו עסק בארגוני זכויות אדם, שיתף בדרכים שהוא גייס עבור עצמו כדי להתמודד עם מציאות לא פשוטה ועדויות קשות שהיו חלק אינהרנטי משדה המחקר שלו. דיברנו על טכניקות ליצירת הפסקות ולבניית קירות, גם אם דקים, בין החיים האישיים ובין שדה מחקר, ועל מציאת גבולות הן סביב המחקר עצמו (שאנחנו יודעים שיכול להתפשט ולזלוג לכל הכיוונים) והן סביב עצמנו. זה לא פשוט כשאמצעים אלקטרוניים למיניהם ממשיכים להזרים אלינו מידע גם אחרי שהיום בשדה נגמר לכאורה. אני מרשה לעצמי לחלוק טיפ אחד של עמרי:  לא מבזבזים את הזמן הפנוי על התחפרות נוספת בכאב למשל דרך צפייה בחדשות או בסדרות וסרטים דוקו-טראגיים. תרגישו בנוח לדלג על איתי אנגל לטובת "היהודים באים".

בין היתר עלו בסדנה שאלות שקשורות בשמירת קשר עם אנשים בשדה גם לאחר שהמחקר הסתיים ועל חשיבותם של קשרים עם קולגות, על החשש לפרסם חומרים טעונים פוליטית, על האופן שבו המידענים שלנו רואים ומבינים אותנו ועל המשמעויות של המגדר שלנו בשדה המחקר גם אם המחקר אינו עוסק במגדר באופן מובהק. סוגיות נוספות קשורות לחיינו כחוקרות וחוקרים גם מעבר לשדה המחקר הנוכחי, למשל תחושת הבדידות או החלוציות (?) לאלה שהם דור ראשון באקדמיה, ההגבלות שיצרה הקורונה, מעבר למקום מרוחק לצורך המחקר עם משפחה ובלעדיה ועוד.

בוובינר שהתקיים לכבודו במרץ האחרון, קרא האנתרופולוג הבריטי טים אינגולד לכתיבה "עם נשמה". יכול להיות שהוא התכוון לוויתור על הכתיבה האקדמית היבשה לטובת שימוש באמצעים ספרותיים עשירים יחסית כפי שאפשר לקרוא בחומרים שלו, אבל לא בטוח שהוא היה חוזר על ההצעה הזאת מול קהל של מתמטיקאים או מהנדסות. אין מה לעשות – במובנים רבים נשמה היא חומר הגלם שלנו.

המפגש הבא של סדנת השדה המציף צפוי להתקיים ב-17 ביוני. הסדנה קטנה יחסית ואינטימית, אבל כמה מהנרשמות ביטלו ונשמח למצטרפות ומצטרפים חדשים. אפשר לכתוב לי sh.shiloh@gmail.com

שחר שלוח היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא חוקרת את היחסים הקונפליקטואליים בזירת המרעה בשטחי C, באקטיביזם המתהווה סביבם ובהשלכותיהם הסביבתיות, ובדרכים של הרועים והרועות להתמודד עם שטחי מרעה הולכים ומצטמצמים ועם מרכיב חוסר ודאות הולך ומתעצם.