מאמרי אורח, קולות קוראים

שחר שלוח, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מארגנת סדנא מיוחדת שתעסוק בבתחושת הצפה רגשית ומתודולוגית בעבודת שדה. המעוניינים מוזמנים להירשם בטופס

תצפית אתנוגרפית משתתפת מערבת באופן כמעט מתבקש שאלות אתיות. אף אחד לא יכול באמת להיות זבוב על הקיר או זבובה על התקרה, וגם אם היינו מצליחות בכך, יש להניח שעדיין היינו נותרות עם דילמות שקשורות לאחריות שלנו כלפי בני אדם ואקטנטים נוספים בשדה מצד אחד וליושרה האקדמית שלנו מצד שני. אבל האתגרים שבעבודת השדה אינם אתיים בלבד.

אם לשפוט על פי התרשמות אישית (או על פי הפיד של "בחברת האדם"), אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות ישראלים בוחרים לעתים קרובות לחקור תופעות מצדה הוורדרד פחות של הסקאלה: זנות, קולוניאליזם, עוני, אלימות מינית, אלימות צבאית, היבטים חברתיים שונים של פגיעה בסביבה ותרומה למשבר האקלים, וכמובן הצלבות בין כל אלה. אני אחת מהאנתרופולוגיות המעט מזוכיסטיות האלה. לפני שנתיים נכנסתי לשדה שלי, קהילות רועים פלסטיניות בשטחי C שבבקעת הירדן, כדי ללמוד כיצד הן מתמודדות עם הנקסוס שינוי אקלים-כיבוש ועם צמצום שטחי המרעה שלהן לנוכח טכנולוגיות כיבוש למיניהן וכתוצאה משינוי בדפוסי המשקעים.

בנוגע למתודולוגיה, בחרתי להישמע לקריאותיהם של ג'ון לואו (Law) ושל אלפה שהא (Shah) לצלול אל השדה. לצלול אל השדה ולא לשקוע בו, כלומר לבחור בנוכחות אקטיבית. לואו, בספרו After the Method מעודד נוכחות פעילה בשדה, כזאת שתעלה אל פני השטח עניינים שהיו רדומים או סמויים מעיניי החוקרת; שהא ציינה שמחקר השדה "הוא פעולה פוליטית עמוקה המאפשרת לנו לאתגר תפיסות הגמוניות של העולם, לאתגר שמחות ולפעול טוב יותר בעולם."

ידעתי מראש שהתעמקות באקלים ובכיבוש, שהם למעשה תהליכים המתקדמים בכיוונים ובקצב מעוררי דאגה, תפגיש אותי עם נתונים לא פשוטים. לא התבדיתי. אבל היה מרכיב נוסף שאותו לא לקחתי בחשבון, (וקשור לעצות שקיבלתי מלואו ושהא): שטף אינסופי של נתונים בדמותם של פוסטים, תמונות, סרטונים, הודעות וואטסאפ ושיחות טלפון, שזורמים אלי הן דרך אקטיביסטים ואקטיביסטיות שמנסים לעזור לרועים להדוף ולתעד ניסיונות של השתלטות על שטחי המרעה שלהם, והן דרך הרועים והרועות עצמם. לא עברתי לגור בבקעת הירדן, אבל אני מחוברת לשדה גם כשאיני נמצאת בו בגופי, כמעט 24/7. לעתים הדברים קורים במקביל: עבד ואני עמדנו מעל ואדי וצפינו חסרי אונים כיצד עדר צאן של אחד מהמאחזים באזור לועס את כרם הזיתים שלו. באותם רגעים הוואטסאפ שלי שידר מבול של הודעות על ניסיונות של חיילים ללא צו לגרש את אסמא ואת העדר שלה משטח מרעה מרחק של רבע שעה דרומה משם. מאוחר יותר בבית, כשישבתי לכתוב יומן שדה, היססתי אם להתעמק בהודעות חדשות על מעצרים או לנגן סרטונים שתיעדו עוד מקרי אלימות מאותו שבוע.

זהו רגע שבו ההצפה הרגשית – בשלב הזה של עבודת השדה הקשרים עם הקהילות די מבוססים והכול הופך לאישי יותר – הופכת גם לבעיה טכנית ומתודולוגית. איך אני מתעדת את כל המידע הזה? במה להתעמק ועל מה לוותר? אולי עדיף לצמצם את ערוצי האינפורמציה כדי שאצליח לשרוד את הפרויקט הזה ולכתוב אותו? וגם: יש לי בכלל זכות לקטר? אני פריבילגית שעושה דוקטורט באנתרופולוגיה, בשעה שהאינפורמנטים שלי, שחיים תחת כיבוש שמפעילה המדינה שאני אזרחית בה, לא יודעים אם מחר יהרסו להם את המאהל או אם יאפשרו להם לצאת למרעה.

אין לי תשובות. בתקופה הקורונית הזאת, שבה כמעט שלא יוצא לי להתהלך במסדרונות המחלקה, יש גם פחות הזדמנויות לחלוק, לשתף ולקבל טיפים. אני משערת שאני לא לבד. כדי לנסות למצוא תשובות ולקבל רעיונות להתמודדות רגשית ומתודולוגית טובה יותר, חוקרים וחוקרות מוזמנים לסדנה (באירוח המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א) שמיועדת לכל מי שהשדה שלו מציף ומאתגר. הסדנה מיועדת לחוקרים וחוקרות מתארים מחקריים מתקדמים ועד בכלל, ותכלול כמה מפגשים בסמסטר. להצטרפות או לגישוש, אנא מלאו את הטופס

תמונה ראשית: ‎⁨נובמבר 2021. רועה צופה אל שטח המרעה המקוטע שלו ומחכהלגשם⁩. צילום: שחר שלוח