אנתרופולוגיה לשבת

ד"ר גילי המר, אנתרופולוגית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש בו הקוראים/ות מוזמנים/ות להיכנס לעולם שבו התקשורת אינה מובנת מאליה, אלא תוצר של יצירתיות, רגישות ומודעות בין-חושית:

קרדיט תמונה ראשית: מרכז נא לגעת.

אני זוכרת את עצמי יושבת לשתות קפה לאחר יום ארוך של תצפית בחזרות להפקה חדשה בתיאטרון נא לגעת בחורף 2019, רגע לפני פרוץ מגיפת הקורונה. הייתה לי שעה פנויה לעבות את יומן השדה לפני האיסוף של הבן מהגן. בית הקפה גבל עם פיצרייה, ובין שני בתי העסק חצץ קיר שקוף מזכוכית. ישבתי בקצה של בית הקפה, בצמוד לקיר, ובשולחן מעבר לקיר ישב אדם לאכול. החלפנו מבטים של נימוס. ובאינסטינקט, הרמתי את הידיים לסמן את המילה "בתיאבון", כפי שלמדתי בקורס שפת הסימנים למתחילים באותה עת וניסיתי לתרגל בעבודת השדה. עבודת השדה התקיימה במרכז תרבות בו אנשים מסמנים ומדברים אחד עם השנייה כל הזמן "מעבר לזכוכיות", ומתקשרים בשפת סימנים משני עברי התיאטרון רחב הידיים, בין הקומות השונות דרך המרפסת, ותוך כדי שיחות ששומעים עורכים בקולם. כמה חבל, חשבתי, שאני לא שולטת בשפה טוב מספיק, ושהאדם בצד השני של הזכוכית כנראה לא מכיר אותה אם אינו חירש או חלק מקהילת החירשים. באותו רגע עלה בי המשפט "לדבר דרך קירות"- במובן המילולי והסמבולי, בתור מה שמתרחש בחלל בו שהיתי באותה השנה. ב"נא לגעת", חשבתי לעצמי, מצליחים לשבור קירות מסוגים שונים: בין חושים, בין גופים, בין דתות, לאומים, ושפות, בין המילולי ללא-מילולי, בין הגופני לחזותי, ובין קול ומגע. שפת הסימנים כשלעצמה שוברת קירות, ומצליחה לעבור דרך קיר הזכוכית של חדר הסדנאות למשל, שנמצא שם בהתאם למודלים של "עיצוב חירשי" הקיימים בעולם. 

המחקר עליו מבוסס המאמר ביקש לשאול: מה קורה כשאנשים עיוורים, חירשים, ועיוורים-חירשים מספרים סיפור על במה? איזה תהליכים חברתיים מתרחשים כשהשפה אינה נשמעת או נראית, אלא נוגעת, נרקמת במגע, ריח, תנועה ורטט? המאמר, שפורסם בכתב העת  The Senses and Society,  מתמקד במקרה בוחן ייחודי בישראל ובעולם: המרכז הרב-חושי "נא לגעת" ביפו – מרחב תרבותי ואמנותי שבו עובדים יחד חירשים, עיוורים וחירשים-עיוורים לצד שומעים ורואים. זהו אחד המקומות היחידים בעולם המשלבים תחת קורת גג אחת בית קפה בשפת סימנים, מסעדה הפועלת בחושך מוחלט ותיאטרון עם אנסמבל שחקנים עיוורים, חירשים, ועיוורים-חירשים, לצד בית ספר לאומנויות הבמה ייחודי מסוגו בעולם, המיועד להכשרת שחקנים חירשים ועיוורים. 

המחקר החל כאשר התיאטרון פתח בנדיבות את דלתותיו לתיעוד יומיומי כמעט של הפקת תיאטרון חדשה, שעסקה בסיפורה של קבוצת פליטים הבורחים מאזור מלחמה למקום חדש. האתנוגרפיה, בשיתוף אפרת חן המדהימה, בוגרת תואר שני בתכנית ללימודי תרבות שליוותה את הפרויקט כעוזרת מחקר דוברת שפת סימנים, התמקדה בצורות התקשורת והתרגום היום יומיות על הבמה, בחדר החזרות, ומאחורי הקלעים בין שחקנים שנסמכים על אופני דיבור, מגע, שמיעה וראייה שונים לחלוטין זה מזה, ואף מנוגדים. ביניהם אנשים חירשים- הנסמכים על שפת סימנים שהיא חזותית במהותה, ואנשים עיוורים, שנסמכיםבין היתר  על תיאור קולי כאמצעי נגישות. האם וכיצד ניתן ליצור בקרב קבוצות כה שונות, לעיתים גם מרקעים חברתיים מגוונים מבחינה דתית, לאומית, ומגדרית, תקשורת משותפת ותרבות מכילה? מה הרווחים והמחירים של עשייה מסוג זה? אלו אתגרים והצלחות מהווים חלק מעשייה משותפת של  קבוצות כה שונות  , בהקשר אמנותי וחברתי? 

במאמר אני מתמקדת בשלושה אופנים של תקשורת בין חושית:  אסתטיקה בין חושית בחלל התיאטרון ועל הבמה, אינטראקציה בין חושית  יום-יומית בקרב העובדים במקום, ותקשורת בין חושית בסדנאות המיועדות לקהל הרחב. 

בחלל התיאטרון למשל, המופעים בנויים ומבויימים כך שהקהל חווה תיאטרון שאינו רק נצפה או נשמע, אלא נחווה בגוף כולו. עבור השחקנים בעלי מגוון הכישורים החושיים, הרצפה רוטטת כדי לסמן שינויים בקצב, התאורה כוללת פנסים שמפיקים אור וחום, , ריחות של בצק נאפה עולים מן הבמה בזמן אמת, ותנועות ידיים בשפת הסימנים מתורגמות גם לשפת הסימנים במגע – עבור שחקנים חירשים-עיוורים. במופע לא על הלחם לבדו, למשל, בו הכנת לחם על הבמה, מהכנת ולישת הבצק ועד לאפייתו ואכילתו עם הקהל בסוף המופע, חושים רבים משתתפים. הריח, הצליל הקצבי של הלישה, ומראה השחקנים בסינכרוניזציה, הופכים למרכיבים דרמטיים של ממש. זהו תיאטרון שבו ה"עלילה" נרקמת מחושים – לא רק ממילים, ומתקיים מרחב-זמן בין חושי שמחבר בין הקהל והשחקנים.

תקשורת רב חושית, כפי שהמאמר טוען, לא מסתיימת בתיאטרון. האינטראקציה מאחורי הקלעים כוללת תקשורת ופעילות משותפת של קבוצות בעלי יכולות מגוונות. . בחדר החזרות, במטבח או בבית הקפה, מתקיימת מדי יום התמודדות מרתקת עם השאלה: איך מתקשרים כשאין שפה משותפת אחת? וכיצד פותרים קונפליקט בין שפות שונות ? 

כך למשל, כאשר הגיע בפעם הראשונה דגם התפאורה המורכב, שכולל שורות של וילונות זזים על גבי ספינה, השחקן העיוור קיבל תדרוך מן הבמאי באמצעות תיאור קולי ומגע, בעוד מתורגמן לשפת סימנים העביר את דברי הבמאילשחקנים החירשים. זוהי דוגמא שאני קוראת לה במאמר, "נגישות מרובדת" – סיטואציה שבה כל אדם מקבל גישה למידע בדרך חושית אחרת: ראייה, מגע, קול או תנועה.
אפילו בפינת הקפה של המרכז, שלטים מזכירים לא להזיז את צנצנות הקפה והתֵּה ממקומן – כדי שהעובדים העיוורים יוכלו למצוא אותן בעזרת זיכרון מרחבי ולא ראייה, בשילוב הומור ואמפתיה. 

כל הצדדים השותפים לדיאלוג ולצורת תקשורת רב חושית, עוברים לימוד ומודעות חדשה לגופם. עובדים שומעים ורואים מדווחים למשל על שינוי עמוק באופן שבו הם חווים את הסביבה: הם מתחילים לשים לב לריחות, לטקסטורות, לקולות רקע ולפרטים שבדרך כלל מתעלמים מהם. אחת המרואיינות סיפרה כיצד לראשונה הבינה שהעולם של עמיתה העיוור "מחולק אחרת" – לפי ריחות, מרקמים וצלילים. פתאום, החתול שמיילל ליד המאפייה הפך לסימן דרך משמעותי  יותר משלט הרחוב.

החוויה הזו, אני טוענת במאמר, מרחיבה את מה שמכונה באנתרופולוגיה של הגוף "הסכמה הגופנית" – ההבנה שהידע שלנו על העולם אינו עובר רק דרך עיניים ואוזניים, אלא דרך הגוף כולו.

בחלקו האחרון של המאמר, שעוסק בסדנאות השונות המתקיימות במקום, אני נותנת דוגמא ממפגש עם קבוצות אמנים בינלאומיות שבאו ללמוד מהמודל של "נא לגעת". במפגשים הללו נוצר תרגום בין חושי, ובעזרת תרשים אני מציגה את הרבדים הרבים של תרגומים מסוגים שונים שהתקיימו בחלל אחד: תרגום סימולטני לשפת סימנים בינלאומית, לעברית, לפולנית, תיאורים קוליים  לעיוורים. מפגשים אלו נדמים לריקוד מתואם של מבטים, מגעים ותנועות – מערכת יחסים חושית מורכבת שבה כל משתתף תורם את ערוץ התקשורת שלו.

אחד השחקנים העיוורים סיפר שם:
"עבורי, המוזיקה היא איבר נוסף בגוף. אני מרגיש אותה, לא רק שומע. היא נוגעת בי ומניעה אותי." אמירה זו, לטענתי, מסכמת את עקרון היסוד של המרכז – שהחושים אינם גבולות, אלא שערים.

המאמר ממוקם מבחינה תיאורטית בתוך השיח הרחב של אמנות נכות (Disability Culture) – תנועה בינלאומית המבקשת לראות בנכות לא מגבלה אלא בסיס לזהות ויצירתיות.
בהקשר הישראלי, התיאטרון ביפו מהווה גם זירה חברתית-פוליטית: מקום מפגש של יהודים וערבים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, עיוורים ושומעים, מהגרים וותיקים. זהו מרחב שבו "שונות" אינה בעיה שיש לפתור, אלא תנאי לקיום משותף.

עם זאת, המאמר מעלה לדיון גם את המורכבות והמאמץ הגדול שנדרש עבור תקשורת מסוג זה. ישנם מצבים, למשל, בהם הפערים בין שומעים וחירשים יוצרים אי-נוחות, או כאשר הקהל מצפה לייצוגים "סטריאוטיפיים" של עיוורון וחירשות – כאלה שקל לזהות על הבמה. אפילו שאלת הזהות האישית – האם להציג את עצמי כ"עיוור", "חירש" או פשוט "שחקן" – מעוררת דיון טעון במקרים שונים. המאמר מציע לסיום קריאה אופטימית אך זהירה: התקשורת הבין-חושית אינה רק דרך חדשה לתקשר, אלא גם מודל חברתי לחיים משותפים בעולם רווי מתחים. היכולת "לחוש יחד" – לחצות את גבולות הגוף, השפה והתרבות – היא אמירה פוליטית ואנושית עמוקה במיוחד בזמנים של קיטוב ואלימות.

הטיוטה למאמר זה נכתבה לפני כמעט שנתיים והתבססה על מחקר שהתקיים ברובו לפני      המלחמה. הטענות בו הופכות קריטיות אפילו יותר לאור השנתיים האחרונות בהן הקיטוב והתהומות בחברה בישראל ובעולם התעמקו. כאשר  חזרתי בהזדמנויות שונות לתיאטרון לראיונות ותצפיות במהלך השנתיים האחרונות, משתתפי המחקר חזרו שוב ושוב על היותו של נא לגעת, "אי מתוקן ונדיר" כפי שקראה לו המחזאית יוספה אבן שושן, בראיון עמה בעיתון הארץ: "קיומו של מקום שבתוכו מצליחים לתקשר, להתחבר וליצור ביחד אנשים מכל הסוגים, שכל אחד מהם יכול היה בקלות להגדיר את משנהו 'אחר'" (דצמבר 2021).  במאמרים הבאים, אותם אני כותבת על המרכז, אני צוללת לעומק האתגרים והרווחים של תקשורת בין חושית בזמני משבר   ובוחנת את  העבודה הרבה שנדרשת מכל הצדדים לצד האפשרויות העצומות שנפתחות כאשר מוכנים לצאת מאזור הנוחות החושי שלנו. 

לקריאה נוספת: