עבודת שדה

המחקר האנתרופולוגי מתאפיין בעבודת שדה ארוכה. בין אם המחקר מתרחש בבית, ברחוב הקרוב או יבשת בצידו השני של הגלובוס, אנתרופולוגים מחוייבים להבנה מעמיקה של התרבות אותה הם חוקרים. עבודת השדה רצופה ראיונות, תצפיות, רגעים בהם החוקרת רק "שוהה" שם. מתוך יומני השדה הגדושים והתיעודים מתהליך המחקר, מתחילים לצוץ מבנים תרבותיים, שאלות ותשובות. 

מה זה גם אומר? המון המון חומר כתוב או מוקלט, המכיל את כל המפגשים, התצפיות, החיים היומיומיים לצד האירועים ה"גדולים מהחיים" שכל תרבות מייצרת. אבל האם היה רגע משמעותי שמשפיע על כל מהלך המחקר? האם הייתה תצפית, מפגש או ראיון שפתח צוהר להמשך הדרך או הוביל לתובנה מסוימת?

כחלק ממדור "עבודת שדה" העוקב אחר אנתרופולוגיות ואנתרופולוגים בשלבים השונים של תהליך המחקר האנתרופולוגי, התמקדנו הפעם, בנסיון לחזור לאותם רגעים משמעותיים מעבודת השדה. בעוד בעבר התמקדנו בכניסה לשדה המחקר (לכתבה) ובאנשי מפתח משמעותיים בשדה (לכתבה), הפעם אנחנו חוזרים לשדה עצמו. 

שאלנו את פנינה מוצפי-האלר, ג'קי פלדמן, אלירן ארזי, ליאור בסרמן-נבון, תמר אלאור, דניאל מונטרסקו וליאור חן, אילו תצפיות וראיונות מתהליך עבודת השדה זכורים לכם במיוחד?

*

פרופסור ג'קי פלדמן (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון), אשר התמקד במחקריו בתיירות, הנצחה וצליינות, מספר –  

"למול דגל ישראל המונף ברמה ועל בורות המוות וכבשני ההשמד מזדקפת קומתנו בגאון ושפתותינו לוחשות – עם ישראל חי! נצח ישראל לא ישקר. ואנו נשבעים למיליוני אחינו המומתים – אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני! ובאוזני רוחנו אנו שומעים את נשמותיהם קוראות אלינו – במותנו ציווינו לכם את החיים. שמרו והגנו על מדינת ישראל כבבת עיניכם! ואנו עונים בלב שלם – תחי מדינת ישראל לעולמי עד!" (ערכה למדריך, משרד החינוך 1989).

זהו טקסט הפתיחה בערכה למדריכי פולין. אך באיזו מידה, שאלתי את עצמי, מהווה המסר הזה מניע עיקרי עבור המדריכים והמשתתפים?

צעד חשוב במחקר המסעות לפולין היה השתתפות בקורס מדריכי פולין ויציאה להדרכה בעצמי. במהלך הקורס, המשתתפים – רובם מורים בני דור שני לניצולי שואה – הרבו לדבר על החסך ההיסטורי בהכרת העבר היהודי ועל הצורך בהתעמקות בשואה כדי לחזק את הערכים הלאומים של תלמידיהם.  

במסע הראשון שהדרכתי, התיישבתי בתום יום הדרכה מפרך עם קבוצה של מורים-מדריכים  בבית קפה בקראקוב. לאחר כמה כוסות בירה, התפתחה שיחה בין המורים:

מורה אחד אמר: "היינו צריכים להתחרות עם דור הפלמ"ח. הטריד אותי שאבי (ניצול שואה) היה רק טוראי מאיזשהו מקום. לא היינו כמו אלה שההורים שלהם נולדו בישראל." 

אחר אמר: "לימדו אותנו שהיהודים הלכו כצאן לטבח, אבל הישראלים לחמו כאריות. ברגע שהציונים החליטו שאין שום מקום חוץ מישראל, הגולה נהפכה למוקצה מחמת מיאוס." 

שלישי, שהגיע לישראל מפולין בילדותו, הוסיף: "רבים מאתנו נעקרו משורשיהם. לא רק מבתינו, אלא גם מתרבותנו. אנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים כדי להתאים את עצמנו, אבל תמיד נישאר זרים." (קראקוב, 11/7/92). 

בעבורם ובעבור רבים מן המדריכים, השליחות שבהעברת השואה לאחרים היא גם חזרה לשורשיהם שלהם, מעין תרפיה המאפשרת להם לשקם את מעמדם ומעמד משפחותיהם. השיחה לימדה אותי לשאול: איך נרטיב-על לאומי מתכתב עם סיפורים אישיים? איך יוצרים סדרי המסע והטקסים עולמות שמאפשרים  את הפרסונליזציה של הנרטיב הלאומי וההלאמה של הטראומה האישית-משפחתית? מתברר שמה שלא מוצהר מעל במת ההיסטוריה מתגלה לפעמים סביב כוס בירה."

*

פרופסור תמר אלאור (האוניברסיטה העברית) שמחקריה התמקדו בתרבות חומרית ובצומת המחברת בין מגדר, ידע ודת תוך התמקדות בנשים חרדיות ודתיות, מספרת:

"אחרי כל כך הרבה שנים – הבחירה בתצפית אחת היא כמובן מורכבת.

עם זאת עלה במוחי יום אחד בירושלים בשנת 1987. עליתי עם אחת הנשים החרדיות מהקרייה בה עבדתי, בנווה שרת תל אביב – לקברו של האדמו"ר מגור בהר הזיתים, במועד היזכור השנתי שלו. זה היה יום ארוך, מפותל ורב עלילות. חלק ממנו מקופל בעמודים 184-5-6 בספר "משכילות ובורות", פירורים אחרים מפוזרים בהמשך הפרק. 

היום הזה נחרט בי בשל הדחיסות החברתית, ההיסטורית, האישית והציבורית שלו, הפרטית והפוליטית, החיים והמוות. כמוסה של כמעט הכל התמוססה לאורך יום ארוך אחד, שעבר על שתי נשים שונות מאד לכאורה שיצאו יחדיו באוטובוס מיוחד מבני ברק לירושלים. הנהג הציף את המרחב בשידורים ישירים ממשפט דמניוק שהתנהל בבנייני האומה, ויצר סאונד טרק חד פעמי לזמן ולמרחב שסירבו להתכנס תחת כל חופה אחרת. 

פעמים רבות בחרתי לקרוא בקול את העמודים הללו. הם ריגשו אותי בכל פעם מחדש ולהפתעתי פעלו כך גם על קהל השומעות. כמעט כל שיטות המחקר הנלמדות באנתרופולוגיה הופיעו לאורך היום הזה. מסע, התבוננות, שיחה אקראית, עלייה לקברי קדושים, ביקור בבית פרטי במאה שערים של הורי שותפתי לנסיעה, תפילה, ועוד תפילה, ארוחה, ולא מעט שתיקות.  

 צריך רק לצאת מהבית, אני נוטה להגיד לתלמידי, משם זה כבר מתגלגל."

*

ד"ר ליאור בסרמן-נבון, (כיום חוקרת במכון ברוקדיל), אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על "ההירכיה של ידע ויצירה של בורות במקרה הבוחן של תופעת השפיכה הנשית", מספרת –

"לתצפית הראשונה שלי לקח לי שנתיים לאזור אומץ ולהגיע. אני עוד זוכרת שכתבתי לאחד ממארגני הסדנאות על המחקר שלי, וביקשתי להצטרף לסדנא שהוא העביר בנושא שפיכה נשית. הוא אמר שאני מוזמנת בשמחה, אבל חשוב לו להגיד שהסדנא כוללת עירום שלו ושל השותפה שלו, ועל פי רצון המשתתפים, גם שלהם.

אני זוכרת עוד בגוף את גלי המבוכה שעברו בי כשהוא תיאר את הסדנא. הייתי אז בתחילת ההריון הראשון שלי והנוכחות של הגוף והמודעות אליו הייתה מוגברת באותה התקופה. החלטתי שאליו אני בוודאי לא אלך, והתחלתי לחפש סדנאות אחרות, פחות מעשיות, יותר תיאורטיות. אחרי שנתיים שלא הצלחתי למצוא סדנאות שבהן (רק) ידברו איתי על שפיכה נשית, החלטתי שאין ברירה אלא לחזור לאותו מדריך ולעבור את טבילת האש הזו.

הסדנא התקיימה בפרדס חנה ואני זוכרת איך כל הדרך הידיים שלי הזיעו על ההגה. מרוב מתח הצלחתי גם לעבור ברמזור אדום בכביש עמוס. פחדתי מאוד גם מהסדנא עצמה, ממה אני אחווה ולמה איחשף, וגם שיראו עלי שאני לא משלהם, לא בהביטוס של פרדס חנה-כרכור וסנדאות של מיניות מקודשת.

_{^{תמונה של אלטר מאחת הסדנאות. צילום: ליאור בסרמן נבון.}}

כשנכנסתי לאולם הגדול, מהר מאוד התחוור לי שאף אחת לא שמה עלי, ואני והמחקר שלי לא כל כך מעניין אותן. כשהצגתי את עצמי בתחילת הסדנא, היו כמה הנהוני ראש, כמה קריאות ״אה.. מעניין״, אבל חוץ מזה לא עניינתי אף אחת. במקום מסוים נשבר לי גם קצת אגו וגם קצת מיתוס. לא היה לי גירץ, לא שמו עלי אבל גם לא התעלמו, ואף אחד לא זרק אותי החוצה או חיבק אותי פנימה. הייתי בנאלית. עוד מישהי שחוקרת מיניות, בדיוק כמו שהן עצמן לתפיסתן חקרו את המיניות של עצמן.

יצאתי מהסדנא גאה בעצמי על שסוף סוף השתתפתי בה, ובמקביל, נשבר לי כל פאסון ואגו האנתרופולוגית שדמיינתי לעצמי."

*

אלירן ארזי, תלמיד לדוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ובבית הספר ללימודים מתקדמים למדעי החברה EHESS, פריז, חוקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית באמזונס הקולומביאני, מספר – 

"אחד השבועות האינטנסיביים ביותר עבורי במהלך עבודת השדה בקרב האנדוקה שבאמזונס הקולומביאני היה בזמן סדנה שהם ערכו, במימון ארגון הפארקים הלאומיים בקולומביה. מטרת הסדנה הייתה ניסוח עקרונות לניהול הטריטוריה הילידית שלהם מתוך המסורת ובהתחשבות בתנאים העכשוויים. הסדנה נמשכה שישה ימים בסוף נובמבר ותחילת דצמבר 2018, לאחר חודשים ארוכים שהאנדוקה הקשו על נציגי ארגון הפארקים בדרישות גבוהות ולעתים אבסורדיות לתשלום עבור השתתפות בסדנה. אותה סדנה שהם בעצמם ביקשו מארגון הפארקים לסייע להם להוציא לפועל כמה שנים קודם לכן. אנשי הצוות של ארגון הפארקים היו מאוכזבים מהם וכבר נטו להחשיב אותם כ-campesinos, כלומר איכרים קולומביאנים רגילים שמשולבים באופן אורגני בכלכלה הלאומית, ולא שומרים או מתעניינים בתרבות הייחודית להם. 

כשסוף סוף הסדנה נערכה ללא השתתפות אנשי הארגון, השתתפו בסדנה באופן פעיל כעשרים מבוגרים וצעירים, רובם המכריע גברים, כמו גם כעשר נשים ועוד הרבה ילדים ונערים שהגיעו להקשיב לדיונים – נתון די משמעותי שהפתיע אותי, ביחס לאוכלוסיה שמונה רק כמאתיים וששים איש. הסדנה נערכה בשעות הבוקר והצהריים בבית הספר הקהילתי, בנקודת היישוב של קלאן (תת-שבט) הנמלה, ובכל לילות אותו השבוע לנתי במלוקה (בית מגורים ומבנה טקסי גדול) של מנהיג הקהילה מקלאן העיט. לאנדוקה יש עוד שלושה קלאנים מלבד שני אלו, ולכל אחד ישנן המסורות שלו.

בשלב הזה כבר שהיתי עם האנדוקה חמישה חודשים במצטבר, והכרתי את ״פוליטיקת הידע״ המחמירה שלהם – בני קלאן אחד לא יספרו את מסורותיהם לבני קלאן אחר, מכיוון שהדבר עלול לערער את שליטתם בקשר עם הישויות הלא-אנושיות שהן-הן בעלותיו האמיתיות של הידע הזה. השבוע הזה עמד בסימן פער תהומי בין המידע הבסיסי והשטחי שהמבוגרים, בעלי הידע והסמכות מהקלאנים השונים, חלקו בשעות היום בבית הספר, לבין המיתוסים הפתלתלים וההסברים המפורטים שהמנהיג לימד אותי ואת בניו בממבאדרו – המרחב הגברי הלילי להכנת קוקה וצריכתה – בלילות של אותו השבוע, אשר הרחיבו עד לאין שיעור את ראשי הפרקים הקצרניים שזקני האנדוקה הזכירו בדיונים היומיים.

בנוסף על פוליטיקת הידע בין הקלאנים, ישנו גם מידע שפשוט אי אפשר להעביר מחוץ למרחב הממאבדרו מבלי להסתכן בפגיעה מצד הבעלים הלא-אנושיים והחזקים של הידע. כך שבעוד הדיונים היומיים כללו אמירות שיכלו להישמע בנאליות למדי למאזינים מערביים – מפל הוא סתם ״מים ואבנים״, יער הוא ״אוסף עצים״ – ההסברים בלילות הסדנה בממבאדרו של המנהיג כללו הסברים מפורטים עם שמות הבעלים של כל אתר ואתר ומה יש לומר להם כדי להיכנס לאתרים שבבעלותם על מנת שלא לסבול מנחת זרועם.

^{_{המטוס מגיע לטריטוריה של האנדוקה. צילום: אלירן ארזי.}}

למדתי באותו השבוע שלושה דברים עיקריים. ראשית, למדתי הרבה יותר על הניהול ״המסורתי״ של הטריטוריה הילידית – או לפחות, כיצד הוא צריך להתקיים באופן אידיאלי, כך שיכלתי למדוד עד כמה האנדוקה מרוחקים ממנו בפועל, ולהתחיל לברר מדוע מקפידים על היבטים מסוימים ולא על הרבה אחרים. שנית, הבנתי את הפער העצום בין ה״שיח הציבורי״, שיכול להיערך בשעות היום, מחוץ לממבאדרו, בנוכחות נשים וילדים, לעומת ה״שיח הקלאני״, שהקוקה חייבת לתווך אותו ושהגברים נתפסים כשומרי הסף שלו. ושלישית, למדתי שהאנדוקה לא איבדו עניין בתרבות שלהם, אבל הם פשוט מעוניינים גם לקבל תשלום כדי לדבר עליה – בעיקר כשלבנים בעלי תקציבים מעוניינים בכך גם כן."

*

פרופסור דניאל מונטרסקו, (האוניברסיטה המרכז-אירופאית CEU), אשר מחקריו התמקדו בין השאר בזהות, חברתיות ויחסים בין המינים בערים ים תיכוניות, מספר – 

"איך הפכתי לחוקר יינות גבול? 

השנה: 2009. המקום: דרום הר חברון. הצטרפתי לבת זוגי לסיור של "שוברים שתיקה" כחלק מעבודת השדה שלה על נקמה פוליטית. בסופו של יום מטלטל בין מאחזים, התנחלויות וכפרים פלסטיניים, בין מעון למסאפר יטא, הצביע המדריך על חורשת עצים באופק והסביר: "זהו יער יתיר – היער הנטוע הגדול בארץ". התקשיתי להאמין. ידעתי מקריאה ב-Wine Advocate, מגזין היין המוביל בעולם דאז, שיקב יתיר זכה ב-93 נקודות עבור "יער יתיר 2003". כבר הייתי נטוע בעולם היין ובוגר לימודי יין באיטליה אבל לא עלה בדעתי שיין כה איכותי יכול לצמוח במרחב כה אלים. גם אני הייתי קורבן לתפיסה שיין נפרד מפוליטיקה. 

בהדרגה הפכה התמיהה הנאיבית לשאלת מחקר. ניסיתי להבין כיצד טרואר (terroir) מתיישב עם טריטוריה, או במילים אחרות כיצד מרחב איכות פועל מתוך מרחב פוליטי של גדרות, פטרולים צבאיים וגזל קרקעות. עשיתי עבודת שדה ביקב יתיר ולמדתי את דרך הפעולה והמיתוג של יקבים אחרים משני צדי הקו הירוק. נפגשתי עם חקלאים פלסטינים ולמדתי את כוחו של הגבול להתמתח או להצטמצם. תיעדתי כיצד מרחב התפר נפרם לעיתים, וניסיתי לפענח מנגנונים של דה-פוליטיזציה, גסטרו-לאומיות וילידיות (indigeneity), על מנת להבין כיצד מושגי מפתח בעולם האוכל העולמי מקבלים משמעות פוליטית ייחודית בשדה החקלאות הישראלי והפלסטיני."

*

ד"ר ליאור חן (כיום המדען החברתי של רשות הטבע והגנים), אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית על תהליך התהוותם ויצירתם של מקומות קדושים בעידן הנוכחי, תוך התמקדות בשלושה אתרי טבילה לאורך נהר הירדן, מספר – 

"'זהו בוקר שגרתי באתר הטבילה ירדנית במוצא הירדן מהכנרת. כמדי יום, מבקרים מגיעים אל האתר, יורדים מאוטובוס התיירים במגרש החנייה רחב הידיים, חולפים על פני מבואת הכניסה וממהרים אל הנהר. אני מלווה קבוצת צליינים אחת בכניסתה לאתר, בהחלפת הבגדים לחלוקים ובבחירת אחד מאגני הטבילה במקום. מרבית חברי הקבוצה עומדים בסמוך למימי הנהר, מחכים לאיש הדת שיתחיל בטקס הדתי.

^{_{אתר הטבילה ירדנית. צילום: ליאור חן.}}

בשולי הקבוצה, ללא חלוקים, חברי קבוצה בודדים. אני פונה לאחת מהן ומציג את עצמי. השיחה מתגלגלת ואני שואל, בעדינות, שאלות שאני נוהג לשאול בשלושת אתרי הטבילה אך במיוחד באתר ירדנית, אתר צעיר בן 35 שנים הנעדר כל מסורת נוצרית: "מדוע בחרתם לבקר ולטבול דווקא כאן? והאם את מכירה את אתרי הטבילה האחרים?". עוד לפני שהיא עונה קופצת לעברי מורת הדרך הישראלית של הקבוצה. היא גוררת אותי לצד ונוזפת בי: "מה אתה שואל אותה? היא רק תיירת!". אני מסביר בקצרה למורת הדרך עלי ועל המחקר אך היא אינה מתרצה. בהתחלה היא מבקשת ממני שלא לדבר עם חברי הקבוצה על עניין אתרי הטבילה השונים אך מיד משנה את דעתה ומורה לי שלא לדבר איתם כלל' (יומן תצפית 4.7.2016).

המקרה המתואר התרחש בתצפית אותה קיימתי בתקופת מחקר הדוקטורט שלי על שלושה אתרי טבילה לאורך נהר הירדן הנקשרים לטבילת ישוע). בזמן אמת לא הבנתי את חשיבותו. רק בהמשך התחוורה לי השפעתו העתידית על המחקר. בעקבות אותו מקרה החלטתי, באופן סופי, להתמקד בסוכני הקדושה של אתרי הטבילה לאורך נהר הירדן ולא בצליינים המבקרים באתרים. בחירה מתודולוגית זו עמדה בניגוד למרבית המחקרים האנתרופולוגיים העוסקים בצליינות ובמקומות קדושים. אלו מתמקדים בדרך כלל בצליינים ובמסעם אל המקום הקודש.

במחקר שלי, ולתצפית שתוארה יש השפעה רבה על כך, התמקדתי במחוז חפצם של עולי הרגל – המקום הקדוש, ובמיוחד בסוכנים האחראים על פיתוחו, בנייתו והבנייתו."

*

פרופ׳ פנינה מוצפי-האלר (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון),  אשר חקרה מגדר, אתניות, יחסי כוח ועוד (ספרה האחרון:  שחורדיניות: לקראת אנתרופולוגיה פמיניסטית בישראל, פורסם בשנה שעברה)  מספרת – 

"אני נזכרת ברגע אילם של תצפית בתוך סיטואציית מחקר שלא כתבתי עליה דבר. הרגע הזה מכיל בתוכו את התובנה הכואבת שלי על חוסר התכלית של המחקר שהצעתי בתוך הקשר פוליטי טרגי, שאינו ייחודי למחקר זה אלא משותף לכל תעשיית מחקרי הפיתוח הבינלאומי. המחקר התנהל בסוף שנות התשעים ומומן בנדיבות על ידי קרן NIRP. כתבתי הצעת מחקר שהציעה שיש לשתף את האיכרים בהחלטות לגבי פרויקטים של פיתוח במרחב הכפרי של המדינה. הרעיון היה שאבדוק את הנגישות וההתאמה של המיקום שבו יערך המחקר בשתי נסיעות קצרות למדינה. א הצעת המחקר שלי קראה לבחון מחדש את התפיסה הפטרנליסטית של פרויקטים בינלאומיים באפריקה מתוך גישה המאפשרת לקולם של האיכרים להישמע בתוך תהליך החשיבה והביצוע של פרויקטים. 

המחקר התנהל בסוף שנות התשעים ומומן בנדיבות על ידי קרן NIRP. כתבתי הצעת מחקר שהציעה שיש לשתף את האיכרים בהחלטות לגבי פרויקטים של פיתוח במרחב הכפרי של המדינה. הרעיון היה שאבדוק את הנגישות וההתאמה של המיקום שבו יערך המחקר בשתי נסיעות קצרות למדינה. א הצעת המחקר שלי קראה לבחון מחדש את התפיסה הפטרנליסטית של פרויקטים בינלאומיים באפריקה מתוך גישה המאפשרת לקולם של האיכרים להישמע בתוך תהליך החשיבה והביצוע של פרויקטים. 

הרגע שבו הבנתי את הטרגיות של חוסר האפשרות של רעיון ההקשבה לאיכרים זכור לי בבהירות פוצעת. באותו רגע הבנתי שהיחסים בין מוסדות הפיתוח הבינלאומיים למציאות של עוני ומחסור נדונו לכישלון, שזוהי טרגדיה יוונית שהכישלון שלה הוא נתון מראש, חסר סיכוי. אפתח בכמה מילים על ההקשר הממסגר את התצפית.

שלא כמו בעבודת המחקר העצמאית שעשיתי בדרומה של היבשת, שם הסתובבתי לבד וחייתי בכפר שהפך לבית, במסגרת המחקר בבורקינה פאסו כל עבודתי הייתה מעוגנת בהקשרים מוסדיים קבועים, למול פקידים בעיר הבירה שאישרו את יציאתי לשטח, ל"בוש" (Bush). בנסיעה השנייה שלי לבורקינה, אחרי שכבר קיבלתי את המימון המובטח לפרויקט המחקר המוצע, יצאתי לאזורים הכפריים ברכב ארבע-על-ארבע מרווח וממוזג, עם נהג ומלווה ששימש כעוזר מחקר ומתרגם. הצרפתית שלי סבירה אבל אינה שוטפת והשימוש האפריקאי בצרפתית מאתגר מאוד את יכולת הפענוח שלי של מה שנאמר. היה גם צורך לתרגם מרואיינים שאינם דוברי שפות אירופאיות..

בדרך התברר שעלינו לעצור במשרדי פיתוח בכל עיר שדה קטנה, שם נפגשנו בפקידים מקומיים ששטחו בפני שוב ושוב את רצונם שאמקם את המחקר שלי במרחב שלהם. מהם למדתי שהמילה project, שבגרסה הצרפתית שלה כ"פרוג'ה" הפכה לחלק מאוצר המילים של הפקידים וגם האיכרים איתם התעקשתי לדבר.. למדתי גם שלמשרדים בשטח לא היה כל תקצוב שיממן את פעילותם וישלם על דלק או לתחזוקת רכבים שעמדו כאבן שאין לה הופכין ליד המשרדים. התקווה היחידה למימון כלשהו הייתה ממוקדת בפרויקטים הרבים שזרמו לשטח. 

אחרי כמה ימים שבהם הכתיב המלווה שלי את מי נפגוש בסיור שתוכנן עבורי, התעקשתי שאני רוצה לפגוש את ה"איכרים", ולא רק את בעלי התפקידים. וכך מצאתי את עצמי מחכה באחד הכפרים למפגש עם אנשי הכפר שהתקבצו במהלך שעות ארוכות מתחת לעץ במרכז הכפר ולא במשרד זה או אחר. לאחר כמה שעות ישבתי מול כתריסר גברים שנראו כמו נכבדי הכפר. חלקם לבשו חליפות אירופאיות מקומטות שנשמרו בארגזים והוצאו, כך נראה, לכבוד האירוע החגיגי. המתורגמן הסביר לקהל הסלקטיבי הזה את מטרת המפגש ואמר שאני, המנהלת, רוצה לשמוע מה הם חושבים, כיצד עלינו להשקיע את כספי הפרויקט שיש בידינו ובאיזה אופן. 

הגברים דיברו זה אחר זה. בשלב מסוים עמד אחד המכובדים והצהיר שעלי לתת את המימון דווקא לו מפני שהוא העשיר ביותר בקהילה ולכן הוא יודע כיצד לעשות שימוש נאות בכסף. "אם תתני את הכסף לאחרים, הוא יתבזבז ויעלם", טען. האחרים השתתקו. לאחר כמה שעות של דיון ממושך אני זוכרת שהאדנות שלו והשתיקה של האחרים הרגיזה אותי. היה חם מאוד והכניסה והיציאה מהרכב הממוזג בימים שקדמו לאותו מפגש שעליו התעקשתי גרמו לי להצטנן. קולי היה צרוד ואפי נזל.

ביקשתי מהמתורגמן להגיד לאיש שהגדיר עצמו כעשיר ביותר בכפר, את העמדה שלי. "בשפה שלי, בעברית," הנחיתי את המתורגמן להגיד בשמי, "יש ביטוי שאומר שבעל המאה הוא בעל הדעה. ולכן, אני אחליט למי אני מנתבת את כספי הפרויקט ולא אתה. ואני מחליטה שאני רוצה לפגוש את נשות הכפר כי אני חושבת שלהן תהיה החוכמה להחליט מה לעשות בכספי הפרוג'ה שלי".

איני יודעת כיצד תורגם המסר שלי אבל משהו שם בהחלט עבר כי האיש היהיר הצטחקק, הביט לעברי במה שחשתי כזלזול מבטל, ועזב את המקום במהירות. הגברים שהתקבצו סביב עזבו לאיטם את המקום. קבוצה קטנה של נשים המשיכה לשבת על הקרקע בקצה המרוחק של הרחבה. הזבובים הטורדניים לא הפסיקו לעקצץ והחום היה קשה. הביאו לנו קנקן של תה מתוק. שתינו מים מבקבוקים שהבאנו איתנו.

הנהג שתה מים מכלי חרס ולא מבקבוקי פלסטיק. השמש כבר התחילה לרדת כשהגיעו האחרות. נשים שנראו מכובדות, בגילאים שאחרי שנות הפריון. הן הקפידו על עטית צעיפים צבעוניים מעל לשמלות פשוטות.

"אנחנו מייצגות את נשות הכפר" אמרה לי אישה גבוהה ודקת גו כבת חמישים שעטפה את ראשה בצעיף שקוף בהדפס כתום. "את יכולה לתת לנו את הכסף שלך."

"ומה תעשו בכסף שאביא לכפר?" שאלתי בחיוך.

"נקנה כמה עיזים שישמרו בחצר ביתי והן יתרבו וימליטו גדיים ויתנו חלב ונוכל למכור את החלב ואולי לקנות מיטת יולדות לבניין המרפאה חסר הציוד."

מותשת מהמאבק שלי מול הגברים בכפרים שבהם נעצרנו, מהמפגשים עם בעלי המשרות הממשלתיות בחדרים עלובים, ומחוסר היכולת שלי לתקשר עם אנשים שפגשתי במהלך הסיור שתוכנן עבורי, אמרתי לאישה הכריזמטית שעמדה מולי שאעניק לה הכסף שברשותי. לרגע תהיתי אם החצר שבה היא תחזיק את העיזים שיתרבו היא אותה חצר של הגבר הדעתני שאת הצעתו דחיתי בשאט-נפש. הוצאתי מכיסי ערמת שטרות עבה של המטבע המקומי שנקרא CFA ומסרתי אותם לידיה. 

הסכום של כ250$ היה מהתקציב שקיבלתי לכיסוי הוצאות המחיה כמנהלת הפרויקט. העובדה שלא היו בתי אירוח בכפרים שדרכם נסענו ושהשהיה שלנו בלילות הייתה באירוח של אנשים מקומיים שגם בישלו עבורנו ארוחות פשוטות לא הרתיעה את חברי הצוות הקטן שלי שתבע לעצמו את סכומי האש"ל המובטחים (שהיה כעשירית מזה שהוקצב לי). כשהתברר למתורגמן שאני מבקשת לוותר על כסף זה למען הנשים שאיתן נפגשנו באותו כפר, הוא התלונן שאני חומסת את ההכנסות המגיעות לו ולנהג. הבטחתי שאפצה אותם כשנחזור לעיר הבירה. 

כשעשינו את דרכנו חזרה לרכב הצמוד קיבלנו את הברכות והתודות של נשות הכפר שיצאו בריקודי שמחה סביב המכונית החונה. הערב כמעט ירד ואני הבטתי בנשים המרקדות וחשתי שהיה זה ניצחון קטן ועלוב על מערכת בלתי אפשרית שבה לחסרי-כל אין כל תקוה ל"פיתוח" ושכל פרויקט המחקר הממומן שלי לא ישנה מציאות אנדמית של חוסר שוויון. דקות ספורות אחרי שיצאנו מהכפר עצרנו בשטח פתוח בשדה מרוחק כדי לעשות את צרכינו. הרי אין בכפר בתי שימוש וצריך למצוא מרחב פתוח ולהסתתר כשעושים צרכים.

ושם, כשחיפשתי מקום מוצנע להסתתר בו מפני הנהג והמלווה ראיתי אותה. אישה כחושה עם פנים אפורות ועצמות בריח בולטות מתוך שמלה ממורטטת. היא עמדה לבדה מחזיקה בידה מעדר עם ידית קצרה שגרמה לכל גופה להתכופף כדי להכות שוב ושוב באדמה הקשה. כשראתה אותי הזדקפה לרגע ואנו בהינו זו בזו.

^{_{למצולמת אין קשר לכתבה. אוסף פרטי.}}

אני חשבתי עד כמה הרגע הזה שבו אני מביטה באישה הכפופה המכה במעדר באדמה הקשה הוא פרפורמנס כמעט קלישאתי של עוני ומחסור שאותו כל הפרויקטים והמחקרים אינו מצליח או לא מעוניין לשנות. לעולם לא אדע מה היא חשבה עלי. תהיתי מה מהכסף המעט שהשארתי אצל הנציגות הנשית של הכפר יגיע אליה."