סברס, כנימה פולשת וחיפושית מקסיקנית נכנסים לבר – התמודדות עם מינים פולשים כזירה למאבקים פוליטיים
מה הדרך הנכונה להתמודד עם מינים פולשים? מדוע מדענים חוששים מאוד מפני העתיד? כיצד הפכו הסברס, כנימה פולשת וחיפושית מקסיקנית לזירה של מאבקים פוליטיים? ואיך כל זה קשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולאנתרופוקן? מאמר של לירון שני שפורסם ב American Anthropologist, בוחן שאלות אלו ואחרות, דרך מקרה הבוחן של הניסיונות להצלת הסברס (הצבר), על כל משמעותיו הסמליות והממשיות, מפני כנימה פולשת בעזרת ״אויב טבעי״ – חיפושית שיובאה ממקסיקו. בעזרת מחקר אתנוגרפי, חושף שני (האוניברסיטה העברית ובחברת האדם), את החשש והתפיסות המגוונות של שחקנים שונים ביחס למינים זרים ופולשים. שני מנתח את המאבק הפוליטי-מדעי סביב הגישה המתאימה להתמודדות עם מינים פולשים, אך גם מראה את השפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכיצד חשש, פוליטיקה ועתיד מדומיין שלובים זה בזה. יחד עם זאת, המאמר מצביע על חשיבות ההפרדה בין הרמות שונות של הפוליטי, ומציע להימנע מלטעון שהכל קשור לסכסוך.
ביום שמשי בסתיו 2021, הצטרפתי לאקולוג צעיר בשם אמיר למשימה יוצאת דופן. אמיר קיבל קופסה מלאה כפות סברס, ויחד יצאנו להפיץ את העלים ואת המטען הביולוגי שלהם על שיחי צבר סביב ירושלים. על כפות הסברס האלו, היו שני סוגים שונים של חרקים. הראשון היה כנימה אשר "פלשה" לאחרונה לשטח ישראל והחלה לגרום לנזק רחב היקף לשיחי הצבר, עד כדי הכחדה. החרק השני היה חיפושית קטנה, "אויב טבעי" של כנימה, אשר יובאה ממקסיקו במיוחד למשימת הלוחמה. המשימה של אמיר ושלי הייתה חלק ממאמץ רחב יותר של מתנדבים ואנשי סביבה ששיתפו פעולה במה שהם רואים כפעילות להצלת הסברס.
במהרה הגענו לעצירה הראשונה שלנו – שורה של שיחי צבר מרשימים ובריאים בקצה של יישוב יהודי ליד ירושלים. אמיר הוציא עלה צבר אחד מהקופסה, שפך בעדינות את מטען החרקים על עלה של השיח המקומי. הוא חזר על הפעולה כמה פעמים נוספות, כדי לוודא שגם הכנימה הפולשת ו״הרעה״ וגם החיפושית הלוחמת ׳הטובה׳, מצאו בית חדש. למעשה, אמיר הדביק את שיחי הסברס בחרק קטלני, על מנת לעזור להתאקלמות החיפושית שתאכל אותו.
"בואו נקווה שזה יעבוד ולא גרמנו לבלגן גדול יותר," חייך אמיר אלי, מודע לספקות שלי ושלו, ופנה לשורה הבאה של השיחים.
הספקות של אמיר, יחד עם הפעולות שלו ושל חבריו – הדבקת חרק "מזיק" לצמחים בריאים יחד עם "אויב טבעי" שניזון ממנו – היו המוקד של המאמר וחושפים תפיסות שונות להתמודדות עם ״העתידים הסביבתיים״ שונים.
במאמר, אני מראה שכל השחקנים נמצאים ב״חשש אנתרופוקני״ (Anthropocene concern) מפני העתיד שבו חלק גדול מהנוף והטבע שהם מכירים ואוהבים ישתנה ויעלם בעקבות שינויי האקלים והסביבה ובעיקר בעקבות כניסת מינים זרים ופולשים שונים. אך הדרך שבה הם מציעים להתמודד עם חשש זה היא מאוד שונה וקשורה לתפיסות הסיכון והסכנה שלהם. באופן כזה אני מראה כיצד החלטות המוצגות כ"אמת" "מדעית" "אובייקטיבית" הן למעשה תוצאה של משא ומתן ארוך סביב אלמנטים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. זה נכון לכל דיון אקולוגי, אבל לתפסתי במיוחד עבור מינים פולשים והטיפול בהם.
מינים זרים מוגדרים לעתים קרובות כמינים שלא היו באזור גיאוגרפי ספציפי והופיעו שם בשלב מסוים. מינים פולשים הם מינים זרים שמתפשטים באופן נרחב, תופסים את מקומם של מינים מקומיים ופוגעים בבתי הגידול שלהם. כל מין פולש הוא גם מין זר, אך לא כל מין זר הוא מין פולש, אבל הוא יכול להפוך לכזה עם הזמן.
מינים זרים ופולשים עוברים ונודדים ממקום למקום בעקבות האדם, אם במכוון או בטעות. המחקר האנתרופולוגי והחברתי בנושא מראה כיצד גורמים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים משפיעים על הגעתם למקומות שונים, על הדרכים להתמודד איתם וגם על עצם הגדרתם כמין זר או פולש.
אך מה קורה כאשר המינים המקומיים, הזרים והפולשים פוגשים אלמנט רביעי: אויב טבעי מיובא? האויב הטבעי, שמוכנס על ידי בני אדם כחלק מ״הדברה ביולוגית׳, במאמץ לשמר מינים מקומיים, הוא גם זר, ולפעמים יכול להפוך לפולש בעצמו. לכן, הניסיון להציל את סברסים מציע הזדמנות לנתח את המאבק בין אלו המנסים לשמר את ההגדרות בין מקומי, זר ופולש ואלו המנסים לאתגר אותן.
למרות שהסברס אינו מין מקומי (כלומר, מין זר, הוא כנראה הובא לאזור במאה ה18), הוא הפך לצמח דומיננטי בנוף. אבל יותר מזה, הוא הפך לסמל לילידות והיאחזות בקרקע גם בקרב הפלסטינים וגם עבור היהודים. בעיני זאת נקודה מדהימה – מין זר ולא מקומי, הופך לסמל תרבותי לאנשים שנולדו בארץ (׳הצברים׳ בתרבות הציונית-ישראלית) וכסמל להתנגדות והאחזות לקרקע בקרב הפלסטינים.
אבל מעבר לזה. בארץ, בגלל תנאי האקלים, הסברס לא הפך למין פולש (בניגוד למקומות אחרים בעולם). כלומר, איפה שנטעו אותו, שם הוא ימשיך לצמוח אם לא יפגעו בו. הוא לא זז. לכן, אם אנחנו נתקלים בשיחי סברס באזורים שונים בארץ, יש סיכוי (לא תמיד, אבל הרבה פעמים) שאיפה שיש שיחי סברס, היה פעם כפר פלסטיני (למרות שיש גם מקומות שהוא ננטע בישובים יהודים) . כלומר, הסברס הוא לא רק סמל, יש לו גם נוכחות ממשית שמזכירה את ההיעדרות והאובדן הפלסטיני.
לכן, כאשר לפני כעשר שנים זיהו כנימה פולשת, שהחלה לחסל את שיחי הסברס בצפון הארץ, היו אקולוגים שטענו ואמרו לי שאולי לא צריך להציל את הסברס, מאחר והוא גם לא מקומי וגם סמל וסימן ל׳נכבה׳ הפלסטינית. אך אלו היו קולות מיעוט. בשביל רוב האקולוגים והאחרים, הסברס הוא חלק מהנוף הארצישראלי, חלק מהזהות שלהם כאן ומזכרונות ילדותם. לכן החלו ניסיונות לחפש למגר את הכנימה הפולשת.
הכנימה הזו, אשר קיבלה את השם ״אצברית ממאירה״, הגיעה, כמו הסברס עצמו, ממקסיקו, אך לישראל היא ׳פלשה׳ כנראה מלבנון. במקומות אחרים בעולם, כמו דרום אפריקה ואוסטרליה, שם הסברס עצמו מוגדר כ׳מין פולש׳, האצברית משמשת כאויב טבעי שלו, אשר הובאה בכוונה על מנת להכחיד את הסברס. אך בישראל, שבא כאמור הסברס הוא רק מין זר ולא פולש, דווקא האצברית מוגדרת כמין פולש. עוד דוגמא לנזילות של ההגדרות האלו.
אחרי שלא נמצא טיפול כימי או אחר שיתמודד עם הפולשת, נמצאה במקסיקו, במאמץ משותף של חוקרי מכון וולקני וקק״ל, ׳אויבת טבעית׳ לאצברית – סוג של חיפושית שקיבלה את השם העברי ההולם ״מושית מקסיקנית״. המושית (סוג של פרת משה רבינו כתומה) הובאה לארץ ואחרי סדרה ארוכה של בחינות, ניסויים והתאמות, קיבלה אישור והופצה באזורים הנגועים, ואף הצליחה לווסת את אוכלוסיית אצבריתיות.
אך הכנסה של מין זר, גם אם הוא מוגדר כ״אויב טבעי׳ לתוך מערכות אקולוגיות המקומית לא עבר בשקט. אקולוגים רבים התגדו לרעיון עצמו וטענו שהרבה דברים יכולים לשהתבש וה׳אויב הטבעי׳ יכול להפוך למין פולש ולפגוע במינים אחרים. יש הרבה דוגמאות ל׳אויבים טבעים׳ כאלו שהובאו והפכו למין פולש (הדוגמה המפורסמת ביותר היא קרפדת הקינים שהובאה לאוסטרליה והפכה למין פולש אגרסיבי).
במאמר Invasive species or legal alien? Confrontation and controversy in protecting sabras in Israel, אני מתמקד בויכוח בין המדענים סביב המקרה הזה, וסביב המשך הפרויקט, אותו תיארתי בפתיחה, שבו מדענים ומתנדבים התגייסו לעזור למושית להתאקלם בארץ, על ידי הדבקה אקטיבית של שחי צבר במושית ("הטובה") ואבל גם באצברית ("הרעה"), מאחר והמושית לא יכולה לשרוד בלי הכנימה אותה היא אוכלת.
הויכוח הזה, מעבר לסברסים עצמם, חושף תפיסות שונות של ״עתידים סביבתיים״ (environmental futures), המערבות שאלות של חשש, סיכון ויחסי כוח בעידן הנוכחי של האנתרופקן. כלומר, כל המדענים ואנשי הסביבה שפגשתי וראיינתי במהלך המחקר, הביעו חשש ואף פחד וצער, מפני העתיד בעידן משברי האקלים והסביבה. ברור לכולם שהנוף והטבע שהם מכירים היום ואוהבים (שאהבה זו היא אחת הסיבות שהם בחרו במקצוע שלהם), הולך להיעלם או להשתנות באופן קיצוני בעקבות שינוי האקלים וכניסתם של מינים זרים ופולשים רבים, שרק יגברו בשנים הקרובות. את החשש הזה אני מכנה ״חשש אנתרופוקני״ (Anthropocene concern).
אני מראה במאמר שאומנם שלשתי קבוצות המדענים יש חשש כזה, הוא בא לידי ביטוי בצורה שונה. בעקבות ההבחנות של אולריך בק וניקולס לומן בין ׳סכנה׳ שנמצאת מחוץ למערכת, אל מול ׳סיכון׳ שנמצא בתוך תהליך קבלת ההחלטות של המערכת עצמה, אני מראה כיצד אלו שתמכו בהכנסת האויב הטבעי לתוך המערכת, ראו בכנימה הפולשת כסכנה לסברסים – איום שמקורו חיצוני שיכול לפגוע בנוף ובמורשת המקומית. לפיכך, לתפיסתם המצב דרש פעולה, גם אם יש בה סיכון מסויים. לעומת זאת, אלו שהתנגדו, ראו בהכנסת ׳אויב טבעי׳ סיכון לא הגיוני למערכת המקומית. הם אומנם נגד כל מין פולש באשר הוא, ולתפיסתם יש להשמיד אותו בכל דרך אפשרית ולמנוע את כניסתו, אך הסיכון של הכנסת מין זר שיכול להפוך גם לפולש, הוא גדול מידי.
כתשובה לכך טוענים מצדדי המושית שבעזרת המדע והמומחיות שלהם הם הצליחו להפחית את הסיכון שמושית תפוך למין פולש למינימלית, וכל ההתנגדויות למהלך הזה מראה על ״חשיבה מקובעת, המובססת על שמועות ורגשות ולא מדע״. המתנגדים לעומת זאת, טוענים שאנחנו אף פעם לא יודעים עד הסוף, ״זאת יומרה לחשוב שאנחנו יכולים להבין עד הסוף מערכות אקולוגיות מורכבות או לשלוט בטבע…״.
הויכוח הזה, מעבר לסברסים עצמם, חושף תפיסות שונות של ״עתידים סביבתיים״ (environmental futures), המערבות שאלות של חשש, סיכון ויחסי כוח בעידן הנוכחי של האנתרופקן. כלומר, כל המדענים ואנשי הסביבה שפגשתי וראיינתי במהלך המחקר, הביעו חשש ואף פחד וצער, מפני העתיד בעידן משברי האקלים והסביבה. ברור לכולם שהנוף והטבע שהם מכירים היום ואוהבים (שאהבה זו היא אחת הסיבות שהם בחרו במקצוע שלהם), הולך להיעלם או להשתנות באופן קיצוני בעקבות שינוי האקלים וכניסתם של מינים זרים ופולשים רבים, שרק יגברו בשנים הקרובות. את החשש הזה אני מכנה ״חשש אנתרופוקני״ (Anthropocene concern).
אני מראה במאמר שאומנם שלשתי קבוצות המדענים יש חשש כזה, הוא בא לידי ביטוי בצורה שונה.
בעוד שאת החשש של תומכי המושית ניתן להאבחן כ״חשש אנתרופוקני מוטה סיכון״, ניתן לתאר את הגישה האחרת כ״חשש אנתרופקני שונא סיכון״. הראשונה מתערבת על מנת להגן על האקולוגיה המקומית תוך נטילת סיכונים (לכאורה מחושבים), על בסיס אמון מלא במדע ובטכנולוגיה. גישה זו מציבה גבולות נזילים בין מינים מקומיים, זרים ופולשים, בהתאם לאפיון שלהם כמועילים או מזיקים לשימור הטבע.
לעומת זאת גישת ׳חשש אנתרופקני שונא סיכון׳ מבוססת על פחד מהשפעת המינים הפולשים ומציבה גבולות מוצקים בין המינים המקומיים לאחרים. גישה זו מחזיקה בעמדה ספקנית כלפי המדע ויכולתו להפחית את אי הוודאות הזמנית ולהבין במלואה את הדינמיקה של מערכות אקולוגיות מורכבות. עבור התומכים בגישה זו, אויב טבעי הוא זר אם יש סיכוי להפוך למין פולש, ולכן מדובר בסיכון מיותר במערכת שכבר אינה יציבה ופגיעה.
אבל הניתוח של החשש האנתרופוקני לא עוצר בשרטוט החששות, העתיד והיחס למדע. לדאגה זו יש גם מימד פוליטי הנוגע לדרך הנכונה להתמודד עם מינים פולשים וחוזרים והדרך הטובה ביותר לשמר את הנוף והמערכות האקולוגיות. היסוד הפוליטי במובן זה אינו נטוע רק בדיון המדעי. הוויכוח כולו נטוע בהקשר פוליטי של יחסי כוח, שאלות של ילידות, התיישבות, מחיקה, זיכרון ונוכחות מחדש, לאו דווקא ברמת סמל מופשט, אלא דווקא בנוכחות הפיזית של הסברס, האצברית, המושית ושל האנשים שפועלים איתם ומולם. החששות והפוליטי שזורים זה בזה בשתי הרמות, אך חשוב לשים לב שמדובר בשתי רמות ניתוח שונות. הם משולבים זה בזה, משפיעים זה על זה, אך תוך שמירה על המרחב וההיגיון הפנימי שלהם.
למרות שזה עשוי להיות מפתה לנתח את החומרים במאמר זה באמצעות סמלים ומטאפורות פוליטיות כדי לשקף יחס חברתי לקבוצות ספציפיות (וזה מה שהרבה חוקרים בתחום לצערי עושים), אני מאמין שאסור לנו להזניח את השיח המדעי-טכנולוגי. התמקדות זו מאפשרת לנו לקבל תובנות לגבי שיטות הפעולה והחשיבה בתגובה לחששות ולאיומים הנשקפים ממינים פולשים בעידן האנתרופוקן. ככזה, הניתוח שלי מאמץ "פרספקטיבה ממוקדת באנשים" (people-focused” perspective"), כלומר התמקדות באופים בהם שחקנים אנושיים מנווטים את מערכות היחסים שלהם אל מול מינים לא אנושיים מגוונים. באמצעות גישה זו, ניסיתי לבחון כיצד שחקנים אנושיים מפרשים את היחסים הללו, כיצד הם מגיבים לפרשנויות של שחקנים אנושיים אחרים, ואת הרגשות שהתעוררו בתוכם במהלך הדיון הזה.
לתפיסתי, תופעת המינים הפולשים צפויה להתרחב עם שינויי האקלים העולמיים והגלובליזציה. לפיכך, חשוב לשים לב להקשרים הפוליטיים והחברתיים של דיונים אלה, מעבר להיבטים המדעיים והאקולוגיים שלהם, אך יש גם לנסות ולהפריד בין רמות הניתוח השונות. הרזולוציה האנליטית של הסתבכות זו צריכה להיות זהירה ורגישה. אחרת, אנו עלולים להחמיץ את המורכבות והעוצמה של השילוב בין חשש, פוליטיקה ועתיד מדומיין.