צו השעה

איזה מפגשים מייצרת הירידה למקלט במהלך מלחמה, כשרק השהות במרחב הזה הופכת לשגרה? מה הגבול בין זמן החירום והאיום לבין היום-יום? ד"ר עינב ארגמן מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט כותבת לבחברת האדם על יום-יום שנמהל במלחמה ובחירום, ועל היבטים חברתיים ותרבותיים של השהות המשותפת במקלט השכונתי:

‏מאז השבעה באוקטובר, בהישמע אזעקה, אני יורדת למקלט בבניין המגורים שלי. למקלט, כדרכם של מקלטים, דלת פלדה כבדה, הננעלת מבפנים ומשאירה את העולם ה״רגיל״ מעליו. במקלט חֹם ומחנק; אבק שהצטבר על הרצפה מתרומם וחודר לנחיריים. דיירי הבניין הנמצאים במקלט (לא כולם שם) עזבו את דירותיהם — מרחב פרטי, חיי שגרה — ושוהים כעת יחד, בעל כורחם, במקום המוגדר בטוח על ידי פיקוד העורף הישראלי.

מה קורה עם הכניסה למקלט והשהייה בו? האינטראקציות מעניינות אותי. שיח מנותק מעיסוק במלחמה חודר למקלט ומאיר מושגים שונים; אעסוק בשניים: היום-יום וגבול.

היום-יום והמקלט

דה סרטו  ולפבר מגדירים יום-יום כהתנהגויות רפטטיביות, פשוטות, ושכיחות: בישול, אכילה, שינה, הליכה, עבודה, אופני דיבור. זוהי הדרך הטבעית, הרגילה, שבה אנו פועלים או עושים דברים בחיינו הפרטיים והציבוריים. מנגד, מלחמה היא מצב חריג הקורה (אם קורה) בין פרקי יום-יום. לפבר מכנה אותה ״extraordinary" — מחוץ לרגיל. 

שלא כמו בניין המגורים — מקום פתוח וחסר הגנה — המקלט  הוא מקום מוגן. בניין המגורים שונה בבירור מהמקלט בהיבט הבטיחותי; הם שונים זה מזה במובנים נוספים בהם הפונקציונלי (הבניין משמש למגורים; המקלט — להתגוננות מפני הפגזות) והזמני (ההמצאות בבניין היא מתמשכת ורציפה, ואילו במקלט היא לטווח מוגבל בשעת חירום). מדוע, אם כן ולאור השוני, אינטראקציות במקלט כללו התייחסויות לאירועי יום-יום רגילים? 

 ביום-יום רגיל (שאינו בזמני מלחמה או שלא קשור בה) תקשורת פנים-אל-פנים בין דיירי הבניין שלי תחומה לברכות בוקר טוב ושלום-שלום. היא מתנהלת כשדיירות ודיירים חולפים זה על פני זה בדרכם לעבודה, לסידורים, וללקיחת ילדים למוסדות החינוך והשבתם מהם. אינטראקציות מהותיות יותר מתקיימות בוואטסאפ. "האם צפויה הפסקת חשמל היום?" שואל דייר שהחמיץ את הודעות העירייה בעניין הזה; "אורח שלי החנה את רכבו מאחור. אם זה מפריע, פנו אלי הוא יוזז. תודה וסליחה על אי הנוחות" כותב דייר אחר; "כבר תקופה שבחדר האשפה עומדים מים מעופשים עקב סתימה" מזכירה דיירת נוספת; "מי דופק באמצע הלילה?" נוזפת חברת ועד הבית בשעה 00:03 לפנות בוקר. 

והנה עיסוק בגרירת רהיטים בשעות המנוחה (קולה של חברת ועד הבית, המוכיח פומבית דיירת "גוררת," חוזר אלי, כמו גם תגובת הדיירת "זה לא אנחנו") ודיון במנקה המדרגות (המותיר פחים לא מסודרים בחי"ת בהיקף חדר האשפה, אלא מפוזרים וחוסמים תנועה בתוכו) מתקיימים במקלט — מרחב אַחֵר, מלחמתי (גם אם עורפי), בעל שגרות משלו: סגירת דלת הפלדה; ישיבה בחברת אנשים אחרים; האזנה לאמצעי התקשורת; שיחות חרישיות ומתלהטות על המצב הבטחוני; ולבסוף הרגע — המלווה אנחת רווחה משותפת — שבו יוצאים מהמקלט, לאחר הודעת פיקוד העורף המאשרת לעשות כן, וחוזרים אל הדירות (מי במדרגות ומי במעלית). זהו יום-יום מקלטי. האם יום-יום רגיל אמור להיוותר מחוץ לגבולותיו? 

גבולות במקלט

בפשטות (מפאת קוצר היריעה, לא ניתן למצות את הדיון במושג), גבול הוא קו מוחשי או סימבולי, מסמן ומפריד בין טריטוריות ומרחבים פיזיים או רעיוניים.  המקלט, המצוי מתחת לפני הקרקע, מובחן ומובדל היטב מבניין המגורים. למיקום הפיזי — מעלה-מטה — יש משמעות. מעלה, כמטפורת התמצאות, קשורה בבריאות, בשמחה, בשליטה במצב, בטוב (למשל הביטוי מצב רוח מרומם); באופן הפוך, למטה מתחבר אסוציאטיבית לחולי ולמוות (ירדתי ביגון שאולה), לעצב, לכפיפות (הייתי תחת שליטה), לרע (מצבי ירוד). ירידה למקלט, לצורכי הגנה, נעשית בעת משבר — מלחמה, הכרוכה בחרדה, צער ואובדן. כשחוצים את מפתן המקלט וסוגרים את דלת הפלדה, יודעים שעוברים גבול — מקצה שטח אחד לאחר. 

בירידה למקלט כלול גם היבט חברתי. מדובר במקום התכנסות בו כולם שווים בצורך להתגונן. ואולם, אינטראקציות היום-יום הרגילות שהשתרבבו לתחומי המקלט שרטטו גבולות בין קבוצות ומעמדות חברתיים: אלה שגוררים רהיטים ואלה שאוכפים אי-גרירה; מעסיקים (דיירי הבניין) ומועסקים (מנקה חדר המדרגות). מעלה-מטה נגלה גם פה והוא נוגד את רעיון הביחד-ness שהמקלט מזמן במהותו. 

שיחות היום-יום הרגילות במקלט הצביעו גם על פריצה לתחומי מַטָּה מוסריים. באישום בגרירת רהיטים, חברת ועד הבית הכפישה דיירת ועשתה זאת בפרהסיה, פנים-אל-פנים, שלא כמו הוואטסאפ "מי דופק באמצע הלילה?" שכתבה אותה חברת ועד הבית והחסר ציון שמות. אינטראקציות יום-יום רגילות נכנסו למקלט ועם זאת אין המדובר בשעתוק מדויק של יחסי הכוחות המתקיימים בבניין עצמו. לכלוך במקלט (עולם של מַטָּה) – המובן תרתי משמע, הן  בפן הפיזי (כפי שמעיד תיאור האבק בפתיחת דבריי) והן כְּהַשְׁאָלָה (ללכלך במובן של הטלת דופי) – הוחרף בהשוואה למתרחש בשגרת הבניין שאינה מקלטית.

יכולנו לדון בסוגי גבול נוספים במקלט ובבניין המגורים — גבולות רגשיים, תרבותיים, מגדריים, ברורים מאליהם או נסתרים, רצויים ובלתי רצויים. אלה מוצגים על מנת לעורר מחשבה; במגבלת המקום אסתפק בכך.

מחשבות מסיימות (ופותחות)

במחזה שיץ, חנוך לוין כותב: "מה ההתרגשות? מלחמה פורצת לפעמים, לא? אצלנו זה הרי הולך יחד עם עונות השנה: חורף, אביב, קיץ, מלחמה". השאלה עימה פתחתי —האם יום-יום רגיל אמור להיוותר מחוץ לגבולות המקלט? — מניחה שני מרחבים מנותקים זה מזה, בעוד שב"אצלנו" הישראלי, נכון להיום ולמרבה הצער, יום-יום רגיל ויום-יום מקלטי שזורים זה בזה. 

ואולי יום-יום רגיל הפולש למקלט אינו דבר רע. ייתכן שטשטוש גבולות כזה הוא מנגנון הגנה, המקיים במרחב של מַטָּה התנהלות שלא קשורה במלחמה ומאפשר, בשל כך, הדחקה שלה. ברגעי פחד, בהם המחשבות נודדות ללא הרף למלחמה על מחיריה, עיסוק בניקיון בניין המגורים (כדוגמה) יכול להרחיק תכנים ורגשות שקשה להכילם.   

נוסף לכך, ייתכן שיום-יום רגיל המסתנן למקלט מצביע על מצבם הלימינלי (הסִּפִּי) של הדיירים — מצב ביניים שבו הם שוהים על הסף וחוצים גבול הלוך ושוב בין המקלט לדירות המגורים, מכירים בקיום המלחמה וממתינים לחזרה ל"רגיל." נראה כי המושג חציית גבול, אף הוא, לא מיצה את עצמו בדבריי. האם יום-יום רגיל החודר ליום-יום מקלטי הוא חציית גבול, מעבר גבול, פריצת גבול, הסגת גבול, עקיפת גבול או תנועה דרך גבול? בין אם נגדיר את כניסת היום-יום הרגיל למרחב המקלטי באופן זה או אחר, האינטראקציות להן נחשפתי הראו על חפיפה מסוימת בין שני סוגי היום-יום. בשיחת מקלט בין אחת השכנות וביני היא אמרה: קניתי מאוורר עומד חדש. עכשיו קיץ וחם, אבל אני לא תמיד אוהבת להדליק מזגן. כדי שהמאוורר לא יתמלא אבק מהבנייה של פינוי הבינוי סביבנו, כיסיתי אותו בבד וכול מה שאני חושבת עליו עכשיו זה – אם תיפול פה פצצה, ממש "חשוב" שכיסיתי את המאוורר. האנקדוטה המחויכת הזאת מעידה על ערבוב יום-יום רגיל ומלחמתי, ואולי תיחום מוחלט ביניהם בלתי אפשרי. יש להיזהר רק שחוסר הפרדה כזה לא יוביל לכך שמלחמה תיחשב או תהפוך ליום-יום רגיל.

לקריאה נוספת: