אנתרופולוגיה לשבת

שינויים טכנולוגיים משפיעים בשדות שונים – וגם על תעשיית המין. ד"ר יעלה להב-רז (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בן גוריון) ופרופ' שלי לוי צדק (המחלקה לפיזיותרפיה, אונ' בן גוריון) מובילות מחקר שעוסק בהשלכות החברתיות והתרבותיות של רובוטים מיניים מבוססי בינה מלאכותית (AI).

"סקס בין בן-אדם לבן-אדם, מגעים של גוף לגוף […] אם אני יוצאת מסקס טוב וכיף, אני יוצאת זוהרת […] תמיד אני צריכה מגע של גבר […] תמיד נצטרך ת'מגע הזה, ת’הרגשה הזאת שגבר היה איתי. את יודעת, לשכב […] אדם לאדם, צריך, אי אפשר בלי המגע של עור לעור, סקס ממש להרגיש, רובוט לא יעשה, לא יספק את ההרגשה. סקס זה לא רק.. זיון וזהו, סקס זה הרגשה […]  בסופו של דבר זה [רובוטית מין] בובה, אני אשחק בה איך שאני רוצה, איך שאני כאילו לא יודעת.. כאילו אין זה בובה זה נשאר משחק, זה לא בנאדם, זה לא עור, זה לא נשמה"

את הדברים הללו אמרה נדין (שם בדוי)-אישה טרנסית בת 65 עם עשרות שנות ניסיון בתעשיית המין גם בזירות פתוחות וגם בזירות סגורות. עבורה, מין, גם במסגרת מסחרית, נתפס קודם כול כצורת תקשורת יחסותית ואפקטיבית (affective). הריאיון עם נדין התקיים במסגרת המחקר שמובילות שמובילות ד"ר יעלה להב-רז (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בן גוריון) ופרופ' שלי לוי צדק (המחלקה לפיזיותרפיה, אונ' בן גוריון) שעוסק בהשלכות החברתיות והתרבותיות של רובוטים מיניים מבוססי בינה מלאכותית (AI). מטרת הפרויקט היא להציע לראשונה מבט הוליסטי הנשען על קולותיהם של מי שמפתחים את הטכנולוגיה הזו כמו גם מי שעתידים להיות מושפעים ממנה – כולל מטפלים מיניים, צרכנים, סרוגייט ועובדות מין.

הסנונית הראשונה מתוך הפרויקט הזה, התפרסמה לאחרונה במאמר בו, יחד עם איילת בן נר (ארגון ארגמן) וגיא צרפתי (מסטרנט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בן גוריון) ביקשנו להתמקד באופן שבו עובדות מין מדמיינות את כניסת הרובוטים לתעשיית המין, שלה היסטוריה ארוכה של שילוב טכנולוגיות חדשות. כבר כיום ניתן לראות שימוש בטכנולוגיות “חכמות” ואימרסיביות כגון פורנו VR וטלדילדוניקס (צעצועי מין חכמים) לעיתים כתחליף למפגש מיני מסחרי ולעיתים כחלק ממנו. למרות זאת, קולם של עובדות ועובדי המין כמעט ולא נשמע בשיח על רובוטי מין, על אף שהם בין קבוצות העניין המרכזיות שהטכנולוגיה הזו עשויה להשפיע עליהן.

רובוטים מיניים דמויי-אדם (Humanoid robots) הם רובוטים בעלי גוף ואנטומיה דומה לזו של בני אדם ומטרתם ליצור או לשפר עוררות והנאה מינית. ניתן להתאים את המראה שלהם לפי רצון המשתמש.ת, להשתמש בהם לבד או עם פרטנרים מיניים, בבתים פרטיים או בבתי-בושת רובוטיים. הם מסוגלים לנהל שיחות, להפגין רגשות, ואפילו יכולים להגיע עם "אישיות" מתוכנתת מראש לפי העדפות המשתמש.ת. קרי, הם מיועדים להיות בני לוויה אינטימיים, לא רק מכשירים מיניים. כמובן שעצם פיתוחם וקיומם מעורר מחלוקת ומעלה שאלות  הנוגעות לגבולות הטכנולוגיה וכיצד טכנולוגיה בכלל ורובוטיות מין בפרט מעצבות מחדש את האופן שבו אנחנו חושבות על, מדברות על ועושות-אינטימיות, מין, אהבה, רומנטיקה, נישואין, חברות, הדדיות וכד'. במובן הזה, התמקדות ברובוטיות מין מאפשרת לנו לדון בצמתים שבין טכנולוגיה-מיניות-הסחרה-קשרים אנושים וקשרי אדם-מכונה.

אם הגעתן.ם עד כאן-יכול להיות שכעת אתן זזות בחוסר מנוחה או חושבים שאנחנו כותבות על עתיד בדיוני אבל האמת היא שרובוטיות ורובוטי מין הם כבר לגמרי כאן. ועם זאת, למרות שהרובוטים כבר כאן – גם בזירות ביתיות וגם בזירות מסחריות – רוב המחקר נותר תיאורטי וספקולטיבי. הספרות הקיימת עוסקת בעיקר בסוגיות של אתיקה, עיצוב, ייצוגים מדיה ועוד והיא כמעט שאינה מתייחסת לעולם המין המסחרי – ובוודאי לא לקולותיהן של עובדות המין עצמן. גם המחקרים המעטים שכן מתמקדים בכניסתם של רובוטיות מין לתעשיית המין לרוב נופלים לאותן דיכוטומיות פשטניות של "מלחמות הסקס הפמיניסטיות": מצד אחד תסריטים דיסטופיים, שבהם הרובוטים דוחקים את רגלי בני האדם ומעמיקים את הניצול שקיים בתעשייה—ומנגד פנטזיות אוטופיות, שבהן הטכנולוגיה פותרת באורח פלא את כל תחלואי התעשייה. 

משכך, במחקר הנוכחי ביקשנו להתמקד בתפיסות, בדמיונות ובמחשבות של מי שעד כה הודרו מהשיח הער הקיים על התופעה. באמצעות ראיונות עומק עם 16 עובדים ועובדות מין בישראל, הפעילות במגוון מרחבים בתעשיית המין, שאלנו כיצד הן תופסות את השחקן החדש בזירה? אילו הזדמנויות ואיומים או יתרונות וחסרונות הן מזהות? איך לדעתן צריך להיראות עיצוב אתי ואחראי של רובוטים מיניים? איזו רגולציה הן חושבות שצריכה להיות? אילו תכונות לדעתן הכרחיות—או לחלוטין לא לגיטימיות שיהיו לרובוטי מין? כיצד לדעתן שימוש ברובוטיות מין יעצב את התפיסות האנושיות כלפי אינטימיות וקשרים מיניים? וכיצד קיומן של רובוטיות מין כקולגות/מתחרות ישפיע על האוטונומיה שלהן, על תחושת הביטחון וכד'. 

כאשר התחלנו לנתח את הראיונות, גילינו שלצד חששות דיסטופיים מאובדן הכנסה ותקווה אוטופית לשיפור תנאי העבודה, מה שבלט במיוחד היה דווקא האופן שבו המרואיינות השתמשו ברובוטים מיניים כעדשה פרשנית להבנת מהות העבודה המינית האנושית. רבות מהן תיארו עצמן כמומחיות במה שאנחנו מכנות "החברותיות של המין", וערכו הבחנה חדה בין אינטימיות אנושית לבין מיניות רובוטית שנתפסה עבורן כטכנית וקרה. לדוגמא, ג'וני, גבר טרנס שעובד גם באונליפאנס וגם מדירה פרטית, אמר:

"לרובוט אפשר לעשות הכל. לרובוט אין רגשות ואתה לא צריך לפתח שום מיומנויות בתקשורת עם רובוט. אתה יכול ליטרלי להגיד לו הכל ולא.. אין לזה שום השלכות. אנחנו בני האדם לומדים דרך תקשורת עם אחרים, וזה חשוב. מין הוא דרך לתקשר. […] בני אדם נועדו להיות חלק מחברה […] סקס זה חלק חשוב מהתקשורת האנושית שלנו"

ג'וני מדגיש כאן שמין הוא לא רק פעולה אלא גם אתגר תקשורתי—ורובוטים אולי מציעים פתרון קל, נטול רגש, נטול מבוכה, אבל מין "אמיתי" לתפיסתו דורש התמודדות עם מבוכה, עם דחייה ועם אינטימיות שיכולה להיות מאיימת: 

"סקס יכול להיות מפחיד לכולם. בסקס יש המון אינטימיות, יש המון פגיעות, יש המון כאילו מקום לשיפוטיות ולגבולות שיגידו לך לא. זה הרבה יותר קל שיש משהו כל כך מפתה ופשוט throw the person out the window, go for the robot" […] עם בני אדם, יש מבוכה, קונפליקטים, כל הדברים שקיימים גם בעבודת מין". 

אם כן, עבור רבות מהמרואיינות, רובוטים אולי יכולים לדמות מין, אבל לא לשחזר את הבלאגן הרגשי של מפגש אנושי. וה"בלאגן" הזה הוא בדיוק מה שהופך את המין למשמעותי. יתרה מזו, כאשר המרואיינות והמרואיינים התייחסו למה רובוטים לא יכולים לעשות, הן התייחסו כך, בעקיפין ובמישרין למה הן מביאות כערך -את הקשר האנושי על כל מורכבותו. באמצעות שימוש בהמשגה של קתרין חכים "הון ארוטי"-הרעיון שלפיו תכונות כמו חום, הומור, אינטליגנציה רגשית, ואפילו עצם היכולת להקשיב, הן נכסים בעלי ערך, במיוחד בהקשרים אינטימיים, אנחנו מראות כיצד אותה 'מורכבות אנושית' היא לא רק אוסף של תכונות אנושיות כי אם כישורים ומקורות של ערך. 

המשתתפות והמשתתפים במחקר הדגישו שוב ושוב שלקוחות לא מגיעים רק כדי להגיע לסיפוק מיני אלא בשביל מגע אנושי, שיחה, ונוכחות רגשית. הן תיארו את המפגש המיני כמרחב שבו מתאמנים על אינטימיות, שבו אנשים מחפשים להיראות. יתרה מזו, אחת הדרכים המרכזיות דרכן המרואיינות יצרו הבדלה בינן לבין רובוטיות מין הייתה דרך הדיון באותנטיות. הכוונה היא לא ראייה פשטנית לפיה "אנחנו אמיתיות והרובוטים מזויפים", אלא הן תיארו ארבעה ממדים שונים של אותנטיות שהופכת את עבודתן לבעלת ערך: אסתטיקה גופנית, סינגולריות פרפורמטיבית, טמפורליות וחוסר שלמות. 

ארבעת הממדים הללו, אודותיהם ניתן לקרוא בהרחבה במאמר, מלמדים כי בקרב המרואיינות, האותנטיות היא גם אידיאל תרבותי המוצג כבחירה אישית וגם אסתטיקה ניתנת לשיווק- איכות שהלקוחות מזהים ומעריכים בתעשיית המין של ימינו, ושאותה ניתן למנף באופן אסטרטגי כדי להדגיש את הצד האנושי והייחודי של המפגש המיני. כך, אותנטיות היא לא רק מה מרגיש "אמיתי" —אלא דרך לדבר על הערך של עבודתן בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה במהירות. בדרך זו, האותנטיות הופכת לאסטרטגיה של בידול—אמצעי לסמן קו גבול בינן לבין דמות הרובוט.ית. הרובוט המיני, במובן הזה, איננו רק מכונה—הוא גם סוג של מַרְאָה, שמשקפת את מה שהופך את העבודה שלהן לאנושית.

המחקר הזה, הגם שהינו סנונית ראשונה ממחקר רחב יותר, מלמד אותנו כי על מנת להעמיק את ההבנה שלנו לגבי השפעות הטכנולוגיה – לא רק על תעשיית המין המסחרית, אלא גם על מיניות בעידן הדיגיטלי ועל יחסי אדם–מכונה ואדם-אדם, אנחנו צריכים להתחיל מלהאזין למי שכבר מנווטות בשטח הזה מדי יום. עובדות המין אינן רק מושא למחקר, הן מומחיות לאינטימיות, לאתיקה מינית, ולמהות החיבור המיני בין בני אדם.