מאמרי אורח

ראם שמואלביץ' כותב לבחברת האדם על המחקר שלו, והספר שיצא בעקבותיו, בקהילת המידברן הישראלית. ספרו של שמואלביץ' מציג את התהליך שעבר, מפקפוק במונחי הקהילה ל"סדר חלופי" או אוטופיה וקבלה והטמעה שלו בשדה המחקר. אך המהלך של שמואלביץ' מעלה שאלות רחבות יותר – מה קורה כאשר החוקר מתאהב בשדה המחקר והופך לחלק פעיל ממנו?

העיר הזמנית "מידברן" צברה במשך העשור לקיומה אוהדים רבים שנשבעים שהוא חולל בהם טרנספורמציה תודעתית, אך גם לא מעט הרמות גבה ומבקרים שנחושים להסביר מדוע האירוע הצבעוני במידבר הוא הסיבה שהקפיטליזם עדיין מושל בתרבותנו. התחלתי עם השאלה הזו, כתבתי שני ספרים שחוקרים את התרבות והרעיונות בו, וסיימתי אותם בתחושה שזו לא השאלה הנכונה.

שבע שנים אני חבר בקהילה ופוקד את האירועים, לאחרונה כמוביל קמפ. אך את המחקר על מידברן התחלתי לכתוב בעודי נמצא באירוע הראשון ב-2016 כאשר קיימת בי ציניות נוכח התרבות שסביבי. התחלתי להכיר בעצמי כברנר (חבר קהילת מידברן) רק כשנתיים לתוך כתיבת המחקר, שערכה שלוש וחצי שנים. "שאלת הטרנספורמציה" המדוברת היא שעוררה בי סקרנות גדולה, עוד ביומי הראשון במידברן 2016 והובילה אותי לחקור את האירוע ואת הקהילה שסביבו במסגרת יוזמה אישית שהתגלגלה לספר בשם "מידברן: יֵצֶר הטוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ולספר שני שייצא בקרוב. לו היה מדובר במסיבת טבע, ואף תהיה זו מסיבה שנתית עם עדת נאמנים נלהבים, אולי הייתה מצדיקה מחקר אתנוגרפי אך לא כזה המשתמש במונחים גרנדיוזיים כמו "אוטופיה" או "סדר חלופי". על מנת שתרבות נגד לא רק תסדוק ותערער מוסכמות ותבניות חשיבה, אלא גם תעורר השראה באשר לחלופות שלהן, עליה להיות גם "תרבות בעד". אני אמנם חושב שהעיר הזמנית, מידברן, מצליחה להוות תרבות כזאת, גם אם איננה עומדת, כתנועה או כארגון, במבחן של שינוי המציאות סביבה.

בשונה מאירועים בהם המשתתפים משלמים כסף וצורכים להנאתם את האירוע תוך שהם משביעים את רעבם בצ'אי-שופ המסחרי, במידברן אותם המשתתפים ששילמו כרטיס כניסה הם היחידים שמספקים את התוכן. המשתתפים מתאגדים ברובם בקמפים (מחנות), כאשר כל קמפ דואג במשותף לצרכי חבריו מבחינת חשמל, מים זורמים, אוכל, צל ומרחב ישיבה ובנוסף לכך מרבית מאמציו מופנים לטובת ה"גיפט" (מתנה) אותה הוא יעניק לתושבי העיר הזמנית. כל קמפ מתוך מאה ומשהו הקמפים שמסודרים ברחובותיה המתוכננים של העיר מספק תוכן שיכול להיות: רחבת ריקודים, במת קריוקי, מתחם ארקייד, בר קוקטיילים מעוצב, זולה מפוארת, מסלולי מיני גולף, חלוקת פיצה, גלידות או מנות שף והכל בחינם. בנוסף לכך אלפי חברים יתנדבו במחלקות השונות של העיר בכדי לדאוג לתפעולה: כרטוס, שער העיר, בניית מבנים ציבוריים, תנועה, ניקיון ועוד עשרות נוספות. חברים אחרים יתחברו לצוותים ויחד איתם יבנו מאות מיצגי אמנות שיהיו פזורים ברחבי העיר, חלקן ממונעות, חלקן מרהיבות המשלבות תאורה וקול וחלקן אינטראקטיביות ומשחקיות. עשרות אלפי שעות עבודה, בלתי מתומחרות, מושקעות בקיום האירוע ומאפשרות לתושבי העיר להתנסות בטעמה של עבודה-לא-מנוכרת בלשונו של מרקס.

המעורבות, הקהילתיות והיצירתיות מצטרפות להוויות של נתינה, חיבה רבה, הרגשת אחדות והמון חופש. חופש שמתבטא בשחרור גופני ומיני (תוך השקעת מאמצים קהילתיים בביסוס תרבות של מודעות והסכמה) בהיעדר שיפוטיות.

עומקה ורוחבה של "תרבות הברן" עוד משתרשת ונפרשת הרחק ובמחקרי אני כותב עליה בהרחבה. אינני עוסק בשפיטה של מידברן לחיוב או לשלילה ואין הוא כביקורת סרטים המתארת את חלקיו הטובים והרעים ומסכמת במספר כוכבים. עניין אותי לכתוב דרכו על תופעות תרבותיות ועל רעיונות שיכולים להתקיים גם בחיינו. הבאתי סביב השולחן את הקלאסיים מבין ההוגים והחוקרים וסיפקתי לתופעות הנצפות במידברן תשתית תיאורטית מעמיקה, עד כי הקורא עשוי לחוש שלא התופעות הן העיקר בספר, אלא הפרשנות שלהן: יוהאן הויזינחה על משחקיות, ראובן כהנא על הקוד הבלתי פורמלי, המשוררת אורין רוזנר על מגע, ז׳וזה ברונר על מתן הכרה, תאודור אדורנו וגליה בר אור על אמנות, גד יאיר על עירום, תומר פרסיקו על מיסטיקה, הסופרת אורסולה לה גווין על מיניות, חוקר המוח יצחק פרידמן על תודעה, ג׳ארד דיימונד על כלכלה וקרל גוסטב יונג ותלמידו אריך נוימן על פסיכולוגיה.

את בשורת השחרור החשובה שלו בעיניי אנסה לבטא כאן בקצרה.

פרויד ראה בדיכוי ובריסון היצרים שלנו כאחד מתפקידיה העיקריים של התרבות. הרברט מרקוזה, חבר באסכולת פרנקפורט, ראה בתרבות הנוכחית כתולדה של ארגון פוליטי מסוים ולא ככורח המציאות, כפי שפרויד ניתח את התרבות המודרנית. מרקוזה טען שבמאה ה-20, בשל ארגון המחסור וחלוקתו, מופעל דיכוי עודף על היצרים שלנו מצד מנגנוני הסמכות החברתיים – העבודה והאשמה. משטור כלכלי וחברתי זה מלבה בנפשנו את כוחות הטנטוס על פני הארוס והופך אותנו להיות אנשים קטנים וחד ממדיים משיכולנו להיות. הרברט מרכוזה משתית את התיאוריה שלו בספרו "ארוס וציוויליזציה" על הנחה אופטימית באשר לטבע האדם. הוא מאמין ששוכן בנו יצר טוב ובכך מציג תפיסה הופכית לזו השמרנית ששואפת להטיל איסורים ולהגביל את החופש על מנת לשמור על האדם מעצמו.

מידברן מממש את האוטופיה האנרכיסטית של מרקוזה בכך שהוא מוכיח שהיעדרם של גבולות אכן מוביל ליצירה של ציוויליזציה ארוטית המלאה בפרודוקטיביות, בארוס וביצירתיות.

אולם אוטופיה זו מתממשת רק לזמן מוגבל במקום אחד ספציפי. ההשראה אותה הברנרים חווים באירועים איננה מתגלגלת, ברובה, ליצירות ברוחו של מרקוזה במחזור החיים הטבעי והיומיומי של החברה הישראלית. הסיבות לכך, מעבר לעובדה שהן דורשות דיון מיוחד, אף מטילות בספק את ההשראה המועלית על נס ו"מהפכניותו" של האירוע בכלל.

הקרנבל הימי-ביניימי הומשג על ידי מיכאל בכטין וחוקרי תרבות אחרים כאירוע בחסות הכנסייה והשלטון החורג מתוך הסדר הקיים, במסגרת גבולות זמניים, על מנת לאפשר פריקה של כעסים כנגד הממסד (הדיכוי העודף בלשונו של מרקוזה) בקרב דלת העם. למעשה, הם טענו, הוא משמר אותו כמו שסתום בסיר הלחץ שמונע מהסיר להתפוצץ ובכך מרחיק את המהפכה המיוחלת.

מעיון בהיסטוריה של הדיכוי לא מצאתי ראייה לכך שללא האיים הזמניים של החופש אנשים היו מוצאים בתוכם את הכוחות להתאגד ולבנות סדר חדש. ההיסטוריה ידעה לייצר מופעים מרשימים של זעם בלתי נשלט. אפילו כזה שהוביל להפיכות אלימות. אך מעט פעמים לבנייה של משהו טוב יותר. לרוב, בהיעדר אלטרנטיבה מוחשית כלשהי, ככל שהדיכוי גובר הוא אינו מקרב את סופו, אלא רק הופך את הנתינים לשפופים יותר ופחות מאמינים בעצמם ובכוחם לשנות את מציאות חייהם.

האם מידברן הוא הניסוי החברתי המוחשי שייצר לא רק אופק ודימוי אחר לציוויליזציה משוחררת, אלא גם כוחות, אפשרויות, אמון ונתיבים לשינוי החברה לעבר תרבות ארוטית יותר?

לפי שעה כנראה שלא.

אך גם דימוי לאלטרנטיבה רדיקלית וחיובית הוא לא דבר מבוטל. גם חוויה שמשקמת את האמון ביצר הטוב שלנו היא לא דבר של מה בכך. במקרה הטוב, עשרות אלפי אנשים שעברו בעיר הזמנית של מידברן מוסיפים אור ואמון בעולם. במקרה הגרוע ביותר מידברן הוא בסך הכל פוטנציאל בלתי ממומש.