"> הגלובליציה ומשבר האקלים – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

הגלובליציה ומשבר האקלים

תקציר מורחב של הרצאתו של ד״ר רמי קפלן מאוניברסיטת תל אביב, ״הגלובליציה ומשבר האקלים״ אשר ניתנה במסגרת המיני מליאה ״משברי הסביבה והסוציולוגיה הישראלית״ בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית ב2021.

לכל תקצירי הרצאת המיני מליאה

את השאלה מה גרם למשבר האקלים אפשר לשאול בצורה אחרת: מה מנע את פתרון המשבר? באמצע שנות ה-80 כבר היה ברור שיש התחממות גלובלית אנתרופוגנית ושמדובר בסכנה לעתיד האנושות. החל מסוף שנות ה-80, החל מאמץ גלובלי בין-מדינתי בהובלתו של האו״ם להתמודד עם ההתחממות. בשלב ההוא, הטמפרטורה הממוצעת היתה גבוהה ב-0.4 מעלות צלזיוס מהרמה הפרה-תעשייתית. היום, כעבור 30 שנה, היא גבוהה במעלה שלמה, וצריך הרבה אופטימיות כדי להאמין שרפורמת האקלים הגלובלית תצליח להגביל את ההתחממות ל-2-1.5 מעלות, כפי שנקבע בהסכם פריז (2015). רפורמת האקלים, אם כך, נכשלה כשלון מחפיר בבלימת ההתדרדרות.

            שני ההסברים המובילים לכשלון רפורמת האקלים הגלובלית הם אי-הסכמה בינלאומית וקפיטליזם. הסיפור שלי שייך למשפחת הקפיטליזם, אבל אני רוצה לחדד ולהרחיב את ההסברים הקיימים, על ידי הבהרת הקשר בין המעבר לשלב הנוכחי של הקפיטליזם שפרץ בדיוק באותו רגע היסטורי שבו רפורמת האקלים יצאה לדרך, שלב שמכונה גלובליזציה ניאו-ליברלית או קפיטליזם תאגידי גלובלי.

            סביב 1990, מדינות העולם החלו להתארגן לפעולה גלובלית כנגד שינוי האקלים. אחד מציוני הדרך היה הקמת ה-Intergovernmental Panel on Climate Change, ה-IPCC, ב-1988, מועצה של מדינות העולם שתפקידה להגדיר את הבעיה ולספק מרשמים של רפורמה ופעולה קולקטיבית. לפי בנצ׳מרק משפיע ש-IPCC פירסם ב-1990 , הרפורמה האקלימית היתה אמורה להקטין את הפליטות ב-20% עד 2005. בפסגת האקלים הראשונה, בריו דה ז׳ניירו ב-1992, צופו כל מדינות העולם לחתום על אמנה גלובלית שתחייב אותן ליעדי הרפורמה, כפי שנעשה חמש שנים קודם לכן, בהסכם מונטריאול (המוצלח) להצלת שכבת האוזון. אבל בינתיים, ב-1989, חומת ברלין נפלה, וכתוצאה מכך תהליך הגלובליזציה, שכבר היו לו שורשים, זינק קדימה. ואז, בניגוד גמור למרשמים של ה-IPCC, טביעת הפחמן הגלובלית לא ירדה אלא טיפסה בתלילות ובהתמדה בשלושת העשורים הבאים, והיא גבוהה כיום ב-60% מרמות 1990.

Intergovernmental Panel on Climate Change (IPCC)
Intergovernmental Panel on Climate Change (IPCC) 2017
תמונה - Rick Bajornas/UN Photo

            למה זה קרה? כיצד בדיוק סיכלה הגלובליזציה את הרפורמה? התשובה שלי מתייחסת לשני הבטים של הגלובליזציה: הבט כלכלי—כיצד הגלובליזציה האיצה את הפעילות הכלכלית, ומכאן, את כילוי הבסיס הביופיזי של הציוויליזציה; והבט פוליטי—כיצד הגלובליזציה יצרה מבנה כוח שמסכל את האפשרות לרפורמה משמעותית.

            במישור הכלכלי, האחדת השווקים הובילה לעלייה דרמטית בנפח הפעילות הכלכלית. הקפיטליזם הגלובלי הוא סופר תחרותי וסופר נמרץ, קפיטליזם על סטרואידים, או סופר-קפיטליזם, כתיאורו הקולע של רוברט רייך. אני אעבור על ארבע מגמות של הסופר-קפיטליזם הגלובלי, ששללו את רפורמת האקלים, ולבסוף אפקט חמישי שיחבר אותנו לחלק הפוליטי של ההרצאה.  ראשית, הגלובליזציה הביאה לעליה מטאורית בנפח המסחר הבינלאומי. הגלובליזציה היא המכולה הזאת, שמושטת מיבשת ליבשת. ב-1990 עברו בים כמעט 100 מליון מכולות. ב-2020 המספר התקרב למיליארד.

            שנית, הקפיטליזם הגלובלי האיץ את הצמיחה הכלכלית בעולם כולו. מאז 1990 התוצר הגלובלי צמח בקצב המהיר ביותר אי פעם, ועבר את קו המאה טריליון דולר. הבט שלישי של הסופר קפיטליזם הגלובלי הוא היפר-צרכנות. לדוגמה, צריכת הבשר הגלובלית הוכפלה מאז 1990. אני לא סוקר את הגורמים הכלכליים והתרבותיים שעיצבו ואיפשרו את ההיפר צרכנות, כולם וודאי מכירים חלק מהסיפור, אבל זהו מאפיין אינטגרלי של הקפיטליזם הגלובלי—מישהו צורך את כל מה שעובר במכולות.

            מבחינה אקולוגית, הזינוק בנפחי הפעילות הכלכלית יוצר הפרזה מאסיבית. לפי חישוביו של הכלכלן האקולוגי וויליאם ריס, האנושות חרגה ב-2017 ב-73% מניצול בר-קיימא של משאבי כדור הארץ. התוצאה היא, לפי ריס, ש״כולם מתחרים בכולם על הביו-קפסיטי המצטמצמת של הפלנטה״. הציוויליזציה האנושית בעידן הסופר-קפיטליסטי היא כמו תרבית חיידקים על צלחת פטרי, שמתפשטת בצורה בלתי מבוקרת. בחיפוש אחר משאבים היא מתקרבת במהירות אל גבולות הצלחת, שם מחכה לה התמוטטות.

            המגמה האחרונה בעידן הגלובליזציה שנזכיר, היא עליית התאגידים הרב-לאומיים כצורה הכלכלית הדומיננטית, ובמידה רבה גם הפוליטית. מאז 1990, שווי השוק המצרפי של תאגידי ה-S&P 500—שהם 500 התאגידים המובילים בארה״ב, כולם רב-לאומיים—זינק יותר מעשרת מונים, והגיע לשלושים ושניים טריליון דולר, שזה כשליש מכלל הנכסים התאגידיים בעולם כיום. תוסיפו לזה עוד 500 תאגידים רב לאומיים מובילים מאירופה, יפן ושאר העולם, וה-1000 האלה ירכזו יותר ממחצית ההון התאגידי. כמו כן, התאגידים הרב-לאומיים חולשים כיום על כשליש מן התוצר השנתי הגלובלי. מה הקשר בין הריכוז האדיר וחסר התקדים הזה של הון תאגידי, לכשלון רפורמת האקלים? 

להקלטת המושב כולו ולהרצאתו של רמי קפלן

            המולטי-נשיונלס הגדולים הם לא רק המרוויחים הגדולים של הגלובליזציה, הם גם ה-agency שמקדם אותה ושומר עליה מסכנות. הסוציולוגים שמקדמים את הטיעון הזה בצורה הכי ישירה הם אלה שפיתחו את המושג של ה-Transnational Capitalist Class. הספרות הזאת טוענת שהגלובליזציה יצרה סגמנט על-לאומי של האליטה התאגידית, שמורכב מראשי התאגידים הטרנס-לאומיים הגדולים ביותר—אותם 1000 שהזכרתי קודם, לצורך העניין. לקבוצה הזאת יש אינטרס משותף לקדם את פרוייקט הגלובליזציה, ואגודות ורשתות שפועלות על האינטרס. אני בחנתי מה עשה ה-TCC ביחס לרפומת האקלים.   

            סביב 1990, האליטות הקפיטליסטיות זיהו את הסכנה הטמונה ברפורמת האקלים לאינטרסים שלהן והתארגנו לתגובה. ב-1989, התעשיות המזהמות הקימו את  ה-  global climate coalition, ארגון שניסה לבלום את הרפורמה על ידי הטלת ספק במדע האקלים. לארגון הזה היו השגים בשנות ה-90, בראש ובראשונה עיצוב העמדה הסרבנית של ממשלת ארה״ב, ועל ידי כך חיסול המומנטום שנצבר לקראת ריו. אבל מקץ עשור של מאבקים, ה-GCC איבד תמיכה ונסגר. זה לא אומר שהכחשת אקלים נעלמה, ועד היום ענקיות הנפט משקיעות מאחורי הקלעים מאות מיליונים בלובי אנטי-אקלימי. אבל האסטרטגיה הזאת, של התנגדות, נדחתה על ידי ה-TCC לטובת אסטרטגיה אחרת, של הסטה, שאותה קידמו אגודות עסקים גלובליות אחרות, כאלה שמייצגות את כל התעשיות ולא רק את עתירות הפחמן. 

World Business Council for Sustainable Development (WBCSD) - EAT

מאלה, הארגון שהוביל את אסטרגיית ההסטה הוא ה-WBCSD — אגודה של 200 ראשי תאגידים רב-לאומיים מובילים מכל היבשות וכל התעשיות —שמשמש ככוח המחץ הפוליטי, וכן יצרן הידע הפרופסיונלי של אג׳נדת ההסטה. פרוייקט הבכורה של ה-WBCSD היה לפתח ולפרסם, לקראת פסגת ריו, את האג׳נדה הסביבתית של ״גלובל ביזנס״, שבשמו הארגון התיימר לדבר. ההגיון המנחה של האג׳נדה הזאת, מאז ועד היום, הוא שביזנס לא יוכל לעצור את השינוי, וגם לא צריך. ביזנס צריך too change course, כלומר, לקבל את שינוי אך להשיג עליו שליטה ולעצב אותו. שני עקרונות היסוד של האג׳נדה הזאת הם: 1. לא תהיה פגיעה בצמיחה, ביוזמה החופשית ובחופש המסחר. הגנת הסביבה תישען חדשנות טכנולוגית וניהולית: מה שנקרא green growth או deoupling בין צמיחה לזיהום. 2. הממשליות (governance) שהרפומה תכיל לא תשען על שליטת מדינה אלא על רגולציה עצמית ומנגנונים מבוססי-שוק, כך שתאגידים יוכלו לשלב את הקיימות אל תוך המודלים העסקיים שלהם. הרפורמה, הרווחיות והצמיחה יתקדמו בד-בבד.  

            ביזנס היה צריך להפעיל הרבה כוח כדי לקדם את האג׳נדה הזאת, וההצלחה שלו הוכיחה שכוח יכול להפוך מה שמופרך לאמיתי ולגיטימי, ואפילו קונצנזואלי ומובן מאליו. ביזנס דרש שהרפורמה לא תונחת על התאגידים מלמעלה ושלא תפגע בצמיחה הסופר-קפיטליסטית—וביזנס קיבל את זה. וכך, מנגנוני הממשליות שאיפיינו את רפורמת האקלים עד עכשיו הם אלה המופרטים, הידידותיים לתאגידים, שה-WBCSD קידם. הכל כמעט מבוסס על רגולציה עצמית, על זה שהתאגידים מאמצים באופן וולונטרי פרקטיקות ירוקות, של corporate environemtnalism. בערך מאז שנת 2000, הרבה בזכות ה-WBCSD, כל התאגידים הגדולים—מגוגל ועד קוך אינדסטריז של האחים קוך—אימצו פרקטיקות כאלה, ואת הפוזה הססטיינבילית. במידה שיש פיקוח חיצוני הוא באמצעות חשיפה לציבור, disclosure governance,  מתוך הנחה שהחברה האזרחית, ללא עזרת המדינה, מסוגלת להטיל סנקציות שיולידו אפקט התנהגותי רצוי. כל זה הוא כמובן מרשם לגרינוושינג, שלפי כל העדויות אכן רווח ביותר. עוד מנגנון בולט הוא שוקי פחמן. מאז ההסטה אליהם בפסגת קיוטו, שוקי פחמן כמנגנון ממשליות העסיקו את פוליטיקת האקלים הגלובלית במשך שני עשורים, בלי להשיג כלום. בוקי סריקי אחד גדול. ב-COP האחרון במדריד 2019, הויכוח המרכזי היה עדיין עליהם; חוקר הזירה הזאת, פיטר ניואל, תיאר את זה במונחים של ״The strange non-death of carbon markets״.

חמש שנים להסכם האקלים ההיסטורי בפריז, התקשורת הישראלית לא מתעניינת | העין  השביעית
סיום הסכם פאריס

         ומה עם הסכם פריז המהולל? ספאש אמר עליו: It Changes Nothing. למעשה הוא כן שינה משהו: סוף סוף הוגדרו בהצלחה יעדים לרפורמה—אותם 1.5- 2 מעלות—מה שהיה אמור לקרות בריו, אבל לא קרה עקב התנגדות התאגידים וארה״ב, מאז ועד פריז. אבל חוץ מההתפתחות המבורכת הזאת, הסכם פריז מקפיד לא לחלוק בשום צורה על האג׳נדה של ה-WBCSD וגלובל ביזנס, ואפילו מהווה נסיגה מהיומרה של הסכם קיוטו (שאמנם לא מומשה) להיות הסכם מחייב עם פיקוח מרכזי. זה שהסכם פריז התקבל בצהלות ובקונצנזוס רחב, כולל על ידי רוב התנועה הסביבתית, רק מראה עד כמה היה עמוק הייאוש אחרי עשורים של דשדוש במקום, ועד כמה האג׳נדה של גלובל ביזנס הפכה ל taken-for-granted-.

            לסיכום. הגלובליזציה התאגידית שללה, דרך הסופר-קפיטליזם, את רפורמת האקלים הגלובלית. באותה שעה, כעניין של אסטרטגיה, התאגידים לא התנגדו לעצם קיומה של רפורמת אקלים, אך הסיטו וכך דיללו, מיסמסו והאטו אותה. האג׳נדה שלהם—של צמיחה כלכלית בלתי מוגבלת מלווה במאמץ להגנת הסביבה, אך רק כל עוד הוא מתיישב עם היגיון השוק—עיצבה את המציאות.

            אבל צריך להשאר אופטימיים, ולא לשכוח שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. יש סיבה להניח שככל שהאנושות מתקרבת לקטסטרופה, העירנות לסכנה תגדל ויווצרו התנאים לשינוי ממשי. אפשר לראות סימנים לכך, אבל זה בהרצאה אחרת.

ד״ר רמי קפלן הוא חבר סגל בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסוגיות של כלכלה פוליטית, סוציולוגיה ארגונית, תיאוריה מוסדית ויחסי סביבה וחברה. מחקריו האחרונים עוסקים בפוליטיקה הסביבתית הגלובלית ובייחוד את הדיפוזיה הגלובלית של פרטיקות של אחריות סביבתית במונחים של מוביליזציה לפעולה פוליטית קולקטיבית של מעמד העסקים העולמי. קפלן הוא יו״ר משותף של קהילת סביבה וחברה באגודה הסוציולוגית הישראלית יחד עם איתי גרינשפן.