צו השעה

מאז ה־7 באוקטובר 2023, החברה בישראל והאזור כולו מצויים ברגע היסטורי טעון, סוער ומטלטל. המלחמה בעזה, ההרס האנושי והחומרי, האובדן, השסעים הפוליטיים, החרמות האקדמיים, שאלות של אתיקה, מוסר, זהות, גבול, קול ושתיקה — כל אלה מעלים שאלות עמוקות ומהדהדות שאנתרופולוגיה לא יכולה ואסור לה להחמיץ. הזמנו את קהילת האנתרופולוגים והאנתרופולוגיות בישראל, להציע טקסטים קצרים שמביאים את נקודת המבט האנתרופולוגית אל תוך צו השעה, בכל היבט של התקופה. היום אנחנו מפרסמים טקסט ראשון מבין התשובות שקיבלנו- ובו אלעזר בן לולו כותב על מאמרו החדש שפורסם ב Sociological Spectrum ועוסק ברדיו התפילות, ובמשמעויות של התפילות שכתבו אנשים חילוניים בתל אביב:

ימים ספורים אחרי שבעה באוקטובר, כשההלם והכאב לא ניתן לתיאור במילים, ארגונים, קהילות, מנהיגים ומנהיגות דתיות ביקשו לספק מענה דתי-רוחני באופן די מידי. כחוקר תפילה, מתפללים ומתפללות, מצאתי את עצמי משתתף בתפילות בכיכר החטופים, הבדלות, קבלות שבת, קריאות תהילים מקוונות, ואפילו נוכח בסדנא ייחודית לכתיבת תפילות לצו השעה. פעם בשבועיים הייתי מגיע לנווה שכטר, מרכז לתרבות ואמנות יהודית עכשווית בתל אביב – לסדנא כזו במסגרת מיזם מיוחד –  "רדיו תפילות": ספריית תפילות מקוונת הכוללת תפילות ממגוון שפות, דתות, אמונות, ותרבויות, המשודרות דרך רדיו אינטרנטי. כל המשתוקק.ת לשאת תפילה – מקליט.ה ומעלה אותה מעל גלי התדר. באמצעות עבודת שדה אתנוגרפית שכללה השתתפות בסדנאות לכתיבת תפילות, ראיונות עם מחברי.ות התפילות וניתוח תוכניהן, ביקשתי לברר כיצד הכותבים והכותבות ביקשו לבטא את כמיהת ליבם; כיצד תפילותיהם מבטאות, מאשרות ולעיתים גם מאתגרות את מציאות המלחמה, ואת הרוח הנושבת ברחוב הישראלי. 

עוד בטרם נערך המפגש הראשון, בשיחה עם האוצר הראשי של נווה שכטר, בר ירושלמי, הוא סיפר לי שהתפילות יצרו אסיף תפילות וישודרו עשרים וארבע שעות ביממה. הרעיון למיזם הייחודי התגלגל מזה מספר שנים בראשו של ירושלמי: "דמיינתי מכונה, שמייצרת תפילות לעולם במשך 24/7, מעיין כוח מתפלל מכני שתמיד מחזיק כוונה בשביל כל מי שצריך וזקוק לה", הוא מספר. "עם הזמן הדימוי התחדד לחוויה של תחנת רדיו, רציתי לייצר מנגנון חברתי שאין לו מגבלה פיזית, מעיין משפך אינסופי שאוסף ומשדר את כמיהות הלב של כל מי שרוצה להשמיע קולו או קולה. היכולת שלנו כבני ובנות אנושי לדמיין את עצמנו לידי בריאה, לספר ולדמיין את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות בו. תפילה כחזון מציאות, כאפשרות ליצור מציאות אחרת, לעיתים כזו הנראית למראית עין כבלתי אפשרית. הפעולה הזו, היא מבחינתי אמנות". 

תכליתו של הרדיו להעביר את התפילה מהמדיום הטקסטואלי למדיום הווקאלי. טרנספורמציה זו עשויה לאפשר עבור השומע התפילה ערוץ אחר להתחברות – הערוץ הקולי. "שאנחנו חושבים על סאונד, אנחנו מדמיינים לרוב משהו מאוד מופשט, בלתי נראה, אבל למעשה סאונד הוא עניין מאוד פיזי", מסביר ירושלמי. "כאשר אני מבטא מילה בקול, אני דוחף ומרטיט בעזרת גופי מולקולות אוויר סביבי, ואלו מרטיטות מולקולות שצמודות להן, והרטט הזה הולך ומתפשט עוד ועוד. השמעת קול היא למעשה פעולה פיסולית, אני מרטיט בעזרת קולי צורה בחלל שבו אני נמצא. עכשיו בוא נסתכל רגע על המשמעות של הטקסט והקראתו. טכנולוגיה מופלאה. האפשרות בעזרת המח שלי לקרא סימנים כתובים דוד מימדיים, ואז המרה שלהם דרך גופי לפעולה קולית. כלומר הקראה של טקסט היא המרה מדו מימד כתוב, לתלת מימד קולי בחלל החדש. הקראה וביצוע של טקסט היא הדבר הכי קרוב שאני מכיר למושג של "מילות קסם". תפילה המבצעת טקסט במובן זה, היא ביצוע של לחש קסם כתוב והפעלתו בעזרת גופנו בעולם".

רומינה רייסין, מנהלת נווה שכטר, רואה במיזם בתור מרחב בטוח ופתוח להשמעת קול של כאב ותקווה בתקופה מאתגרת זו: "אחרי השבעה באוקטובר, כל המדינה שלנו התמלאה תפילות. אני לא חושבת שהיה בן אדם שלא ביקש, התחננה, כעס, שפכה את ליבה, בלילות המפחידים, בבקרים הקשים", היא מסבירה. "רדיו תפילות הגיע לאסוף את הרגישות והמגוון קולות שהתגלו בתפילות. הרדיו מנסה להרים את הווליום של הקול האנושי הכן, האמיץ, הרגיש, המקשיב, המייחל. להציע לכל אחת ואחד לצלול לרגע של אמת פנימית ויצירתיות בו אפשר לזקק את מה הכי חשוב הרגע ולהפוך את הרגש למילים. מתל אביב תצא תפילה, לכל העם שלנו, לכל העולם".

כך מצאתי את עצמי פוקד את סדנאות התפילה, וכמו אנתרופולוג ממושמע, מבקש לפענח את המחשבות, הנסיבות, המילים והאותות של המשתתפים והמשתתפות. במהלך העשור האחרון, במחקריי השונים בקהילות דתיות בארץ ובארצות הברית, אני פועל לפענח כיצד בכוחם של ריטואלים ותפילות שונות להתגלות כמופעים פרפומרטיביים המשקפים ומעצבים באופן דיאלקטי ערכים תרבותיים, מציאויות משתנות. הרגע המזוקק המתגלה בזמן תפילה מלמד על תפקידה של המסורת במציאות העכשווית, על החיפוש של המאמין אחר הטוב, אחר המענה, אחר הקטיעה. בשעת משבר ומלחמה, נראה כי רגע ספיריטואלי זה זוכה למנה אחת אפיים.

באחד המפגשים שהובל על-ידי סופרת ומבקרת תרבות מוכרת, הונחו המשתתפים לויפאסנת כתיבה:

"אני רוצה להזמין אתכם לקחת חמש-עשרה דקות לכתיבת תפילה. נסו לחשוב למי או למה אתם פונים; כל דבר שאתם מבקשים לבטא טומן בתוכו רצון. נסו למצוא מילים קונקרטיות שיביעו את מהות הרצון שלכם, ואחר כך נמשיך לדון בהן. תפילה יכולה להיות משהו מאוד אישי ואינטימי – ואנחנו כאן בסדנה, אז זה טבעי לחשוב איך תפילות נכתבות. אחר כך, אזמין אתכם לקרוא את מה שכתבתם. תאמינו בעצמכם".

לאחר מכן, התקיים סבב פתוח בו המשתתפים והמשתתפות שיתפו בתפילותיהם. אחד הרגעים שזכורים לי כ"כ היה כאשר אחת המשתתפות – קצינה בצה"ל – שיתפה בטקסט שלה שהוקדש לחטופים. מיד לאחר שהקריאה את התפילה, פרצה בבכי ואמרה:

"אני לא מכירה אישית את החטופים, אבל כשהתחלתי לכתוב את התפילה, לא יכולתי שלא לחשוב עליהם. אני מביטה מהחלון כאן, ורואה שלטים לשחרורם. בתחנת האוטובוס בדרך לכאן בדיזנגוף  היתה בובה ענקית על הספסל עם שלט הקורא לשחרור החטופים. זה בכל מקום. וכל פעם שאני רוצה להתפלל לשחרורם, אני לא מוצאת את המילים. אז אני מודה על הרגע הזה שמאפשר לי ליצור את התפילה הזאת. בטח, זה רק חמש שורות, אבל בשבילי זה חמישה חודשים של מלחמה".

במפגש אחר, אחת המשתתפות שיתפה: "הרעיון הוא להפוך את התפילה לאורגנית, לחלק מהאירועים שקורים במרחב, לא רק בלב שלי. אני אוהבת את זה שזה מוקלט שיש רעש בחוץ. במיוחד במציאות הנוכחית, שבה הרחוב עצמו הפך למרחב תפילה. כל רגע יש תמונה של אדם חטוף, מדבקה ושלט לשלום—כל אלו תפילות ברחוב ובדרך. אתה עומד בפקק ורואה את הרכב שלפניך עם שלט שמתפלל לחזרת החטופים הביתה. אז לא רציתי להפריד בין החוץ לפנים".

עבורה, גם אם זה לא אותו העמק, ולא אותו הבית, התפילה צומחת שוב – והצמיחה זקוקה לתפאורה הקולית שעליה היא בוכיה, שאותה היא מבכה בקולה ובמילותיה שלה. הרמוניה של תפילה אותנטית אינה מופע של דומיה, של סטריליות, להיפך, הטקסט יכתב במפגש עם הבחוץ הרועש, וישמיע את הרעש הטקטוני שבחוץ – וגם שבלב. 

בכלל, מניתוח הפרשנויות שיצקו כותבי וכותבות התפילות, אני מזהה תנועה ליטורגית שברירית ואמביוולנטית: מצד אחד, הכותבים מגלמים בכתיבתם ניסיון להתכתב עם המסורת היהודית, זאת דרך הטמעת מרכיבים ליטורגיים מוכרים, פרפרזות, ורמיזות למקורות; ביטוי לתפיסת המסורת כמקור סמכות, לגיטימציה ואשרור של חוויות היום יום. ובד בבד, מצד שני, מאמץ לערער על ולאתגר את התבניות הליטורגיות והתיאולוגיות המוכרות, לרבות הפניות כלפי האלוה, כמו גם להתקוטט עם טקסטים ליטורגיים אתנו-לאומיים וגישות הגמוניות לחקר התפילה.

על כן, אני מציע כי "רדיו תפילות" יצר מרחב-טקסטואלי רב-קולי הטרוטופי; אכן, בכוח התפילות לבטא מגמות מחזקות של סולידריות ואופטימיות, לקדם מסרים של ביטחון ובריאות לנפש ולגוף לשחקים שונים במערכה (כמו לחטופים, או לחיילים), וגם לכותבי התפילות עצמם. ברם, יש בין התפילות גם כאלו המאתגרות ערכים לאומיים-הגמוניים ותבניות ליטורגיות מסורתיות, ואף עולה מהן ביקורת רדיקלית ונוקבת נגד הממשלה, נגד שפיכות הדמים של הסכסוך המתמשך, וגם נגד האלוהות.  לכן, אני מסיק כי כתיבת תפילה מתגלה לא רק כפרקטיקה דתית-רוחנית המעניקה מבט על מוטיבציות ספיריטואליות מתבקשות בעת משבר, אלא גם כמעשה פוליטי של התנגדות נגד גילויים של אלימות, הסתה ותחושת אובדן דרך ואמונה.

 לסיכום, רדיו תפילות, והתפילות המושמעות בו, מאתגרות גם את הקאנון היהודי המסורתי וגם את הליטורגיה הלאומית-הישראלית בשלוש דרכים. ראשית, בעוד שהליטורגיה הלאומית הישראלית נכתבה על ידי רבנים אורתודוקסים, תפילות אלו נכתבו על ידי יהודים לא-אורתודוקסיים. שנית, הניסיון לנסח אדבוקציה תיאולוגית שמקדשת אוניברסליזם והומניזם כזו המבוססת על ערכים דתיים יהודיים ומקורות טקסטואליים, זהו ביטוי לניסיון הפירוק של תפיסות בלעדיות של "העם הנבחר" – אם נחזור לכתיבתו של ארנולד אייזן. יתרה מכך, למרות שהפרויקט כולל תפילות שנכתבו על ידי רבנים, רוב התפילות לא נכתבו על ידי מנהיגים דתיים, אלא על ידי עמך ישראל. גישה זו מאתגרת את המנדט הרליגיוזי המופקד בידי הנהגה רבנית כלשהי, וחושפת עשייה מהשטח. במקום שריטואליות של טראומה תצמח בכסות יוזמות דתיות ארגוניות ובפלטפורמות מוסדיות פורמליות, התפילות עתה צומחות מן השטח, מהפגיעות של היום-יום; אותו היום שאנו מייחלים לכתיבה אחרת שלו – שלנו – של כולנו, עם שובם של כולם של כולן, נושמים או שכבר נשמות, לחיק מקלט ביתם – עד כאן, תפילותיהם מתגשמות.

להאזנה לרדיו תפילות לחצו: https://awe-radio.schechter-gallery.com /