אנתרופולוגיה לשבת

צילום: הארולד לוין, קהילת בית שמחת תורה, ניו יורק

בכניסות לבתיהם של אנשים שונים מקהילות יהודיות ליברליות בארצות הברית תלויה מזוזה  בצבעי דגל הגאווה והצבעים הטרנסיים. כיצד מזוזות אלו מהוות ביטוי חומרי לקשר בין המסורת לבין חידושים ושינויים ביהדות? כיצד הקוויריות מתבטאת במזוזה – בצבע  או בקלף הנמצא או לא נמצא בתוכה? במאמרו החדש של האנתרופולוג ד"ר אלעזר בן לולו, חוקר דת ולהט"ב, שפורסם בכתב העת Material Religion הוא מביא סיפורה של המזוזה הטרנסית, ואת האופן בו היא מערערת את ההנחות על התאמה בין מין למגדר, גוף לזהות, וחפץ דתי לפרקטיקה טקסית.

"….המזוזה נושאת משמעות עמוקה כסמל של נראות, ונראות היא עניין חשוב הן עבור יהודים והן עבור חברי קהילת הלהט"ב. אין מדובר רק באמירה: "אישה יהודייה גרה כאן", אלא במסר ברור: "אישה יהודייה טרנסית גרה כאן." גם אנשים טרנסים וגם יהודים נושאים עמם היסטוריות כואבות וסוערות, וישנה חשיבות עליונה ליצירת מרחבים בטוחים ומגוננים עבורם. לכן, כיהודייה קווירית בחרתי לקבוע דווקא את המזוזה הזו…." 

בביקור הראשון שלי בקהילת בית שמחה בניו יורק  CBST –  בית הכנסת הגאה הראשון בצפון אמריקה – הרבה שרון קליינבאום הסבירה לי "כפי שאתה רואה כאן, כל המזוזות בבית הכנסת שלנו הן יציקות מקוריות של מזוזות אמיתיות שהיו קבועות בבתי יהודים שחיו בפולין, לפני שנספו בשואה." המזוזות של CBST שיוצרו על-ידי MI POLIN – חברת יודאיקה פולנית הפועלת מאז מלחמת העולם השנייה – נוצרו בשנת 2014 על ידי הלנה צ׳רנק ואלכסנדר פרוגר. על פי אתר האינטרנט של MI POLIN המזוזות נוצקו בברונזה כדי לסמן תקומה חדשה והנצחה יהודית. כאמור, לאחר השואה, המזוזות אשר עיטרו את משקופי הבתים היהודיים באירופה – אותם סמלי זיהוי דתיים מרחביים – נעלמו ונחרבו, ולא נותר מהן דבר. 

סיור המזוזות המודרך של הרבה קליינבאום הגיע לאחר ששיתפתי אותה בהתעניינותי במזוזות חדשות שיועדו לציבור הטרנסי והא-בינארי אשר נחשפתי לראשונה לקיומן בעמוד הפייסבוק של CBST  (ראו איור). בשנת 2019 CBST וKeshet (אחד מהארגונים היהודיים הלהט"בים הגדולים בצפון אמריקה) יצרו בית מזוזה מיוחד – בצבעי דגל הגאווה הטרנסי – עבור א.נשים טרנסים וא-בינאריים. בעמוד הפייסבוק של CBST נכתב: "פריט יודאיקה מקורי זה מעוטר בצבעי דגל הגאווה הטרנסי, ומטרתו לחגוג ולקדם את הנראות של חברינו ובני משפחתנו היהודים הטרנסיים והא-בינארים". מאז, מזוזות אלו הפכו פופולאריות במיוחד בקרב ציבור טרנסי יהודי וממחישות את היצירתיות של הקהילה הגאה בחידוש ואף בשיקום המסורת היהודית דרך זירה תרבותית-חומרית, ולא רק מבעד לזירות טקסטואליות וריטואליות. זהו ביטוי נוסף לאקטיביזם היהודי הקווירי שCBST מוביל משנות השבעים של המאה הקודמת.    

עד כה במחקריי עסקתי בעיקר במרחבים טקסטואליים וטקסיים שנוצרו למען, ומבוצעים על-ידי יהודים להט"ב, כעת, יוזמה יצירתית זו הזמינה אותי לחשוב דרך עדשה תיאורטית של תרבות חומרית: תהיתי על המניעים ליצירת הפריט היהודי-הקווירי, ואילו פרספקטיבות קוויריות, תרבותיות ודתיות שזורות באובייקט סימלי זה? הנחתי שיודאיקה קווירית זו עשויה להמחיש כיצד קוויריות מיוצגת בתוך התרבות והמסורת היהודית, ואף שותפה להתחדשותה.

כאמור, מזוזה היא סמל יהודי מובהק לציון מקום המגורים היהודי, תזכורת לברית בין עם ישראל לאלוהיו המתורגמת לפרקטיקה דתית – פרפורמטיבית, כלשון הציטוט: "על מזוזות ביתך ובשעריך". במרוצת השנים, נוצרו מזוזות חדשות שמציגות בעיצובן ובאסתטיקה שלהן זיקות חברתיות שונות, אלמנטים של שייכות והנצחה; למשל מזוזות להנצחת חללי צה"ל שנוצרו בצורות מפת ישראל במהלך המלחמה האחרונה.

אולם המזוזה אינה רק אובייקט חומרי-תרבותי שמבטא את זהותו וזיקתו האמונית של היהודי, אלא גם מרחב לביטוי בין זהויות אחרות, כמו זהויות מיניות ומגדריות. מחקר אתנוגרפי זה מתמקד בסוג חדש של מזוזות שנועדו לסימון בתים יהודיים של א.נשים טרנס וא-בינריים. המחקר בוחן את המניעים שמאחורי יצירה ושימוש בפריט יהודי זה, ומתעמק בפרשנויות חברתיות שונות הקשורות לפריט יודאיקה זה וכיצד הן מאירות על פוליטיקה של גוף, מגדר ומרחב.

מעבודת השדה עולה כי הבחירה בקביעת מזוזה זו משקפת את מערכת היחסים בין היהודי הטרנס\הא-בינארי לבין המסורת היהודית המתחדשת. ההחלטה לתלות את המזוזה ואפילו לכתוב את ברכת המזוזה משקפת תנודה רעיונית בין הפנים לבין החוץ, לא רק במובן המרחבי אלא דרך חווית הקיום המגדרי הא-בינארי והטרנסי עצמו, המבקש לנתק את הקשר הגורדי בין הגוף שעימו האדם נולד לבין המגדר שאותו האדם רכש. המפגש עם האובייקט החומרי ועיצובו מחדש – הוא מפגש זהותי של הפרט עם עולמו הפנימי המוצג לראווה כלפי חוץ. זו איננה שאלה של אמונה נסתרת בליבו של האדם, או זהות כמוסה שלא זוכה לניראות פרפורמטיבית, אלא ביטוי פומבי, גלוי וויזואלי – שכל כולה לסמן הכרה – הן בזהות היהודית של הפרט והן בזהותו המגדרית "האחרת".

בשונה ממחקרים שעסקו בממד ההיסטורי או התיאולוגי של המזוזה הפרשנויות של האינפורמנטים\יות מגלות כי מצוות קביעת המזוזה והפרקטיקה הצרכנית של רכישתה מכוננת מרחב נוסף לביטוי זהויות יהודיות טרנסיות וא-בינאריות. לאורך המפגשים שלי עם האינפורמנטים, דרך נתיבי השיטוט בין מפתן בתיהם, התוודיתי  כיצד יהודים טרנסים וא-בינאריים מפרשים ומנהלים את יחסיהם עם האמונה היהודית דרך המזוזה. הפרשנויות נטענו  וממוסגרו בחוויות ונרטיבים מגדריים לא-הטרונורמטיביים.

למשל, היו תיאורים שחשפו הקבלה מעניינת בין בית המזוזה (ההופעה) לקלף (הגוף). עם זאת, יש רגעים שבהם החיבור הזה מתערער, מה שמבטא את המתח האקזיסטנציאלי והפנומנולוגי בין הגוף לבין חוויית המגדר של אנשים טרנסים וא-בינאריים. בהתאם לכך, פעולתם עם המזוזה משקפת את יחסיהם עם עצמם; הקדושה הופכת להיות חלק מהם. כאשר הם מנשקים את המזוזה הטרנסית, הם חוגגים את ניצחון הרוח הקווירי על היסטוריות כואבות ומשפילות.

מנגד, היו מי שהסתפקו במזוזה הריקה מקלף, ובכך הצדיקו וגילמו נרטיבים קוויריים ופוליטיקה קווירית. הריקות של בית המזוזה הוא איננה ריקנות עבורם, הוא מלא בביטחון זהותי; דהיינו,     חוסר המחויבות שחוו רוב המרואיינים להכניס קלף– הבית עצמו הספיק כדי לממש את ייעודו. יש שבחרו ליצור קלף אישי משלהם, ברכה אישית, ויש אף שבחרו להשאיר את המזוזה ריקה מקלף. יתר על כן, במחקר עלתה גם סוגיית מיקום המזוזה: היו שבחרו לתלות אותה בפתח ביתם, לעיני כל, ואחרים תלו אותה בפנים, בתוך הבית, שלא יראו. הדבר מדגיש היבט מהותי בחוויות טרנסיות: פנומנולוגיות של בפנים ובחוץ החושפת טיפולוגיה של הסתרה אל מול ניראות והנכחה.

ומן השדה, אל התיאוריה – ובחזרה. שבתי לכתיבתו של דלז שמציע פרספקטיבה חלופית על הופעה וזהות דרך המושג "הגוף ללא איברים", המערער את אופן ייחוס המשמעות לגוף, ולמאמרו של סמילק שמפתחת רעיון זה ומציעה שהגוף ללא איברים מערער אידיאלים גופניים נורמטיביים. רעיונות אלו מתקשרים לתיאורים החוזרים של המזוזה כמעין קופסה ריקה ללא קלף, ול"דילמת התלייה" – האם לתלות את המזוזה בפנים או בחוץ – ובכך שופכים אור חדש על הגוף הלא-בינארי/הטרנסי כהופעה. המזוזה הטרנסית הריקה פועלת כ"גוף ללא איברים" במובן הדלזיאני, כשהיא מערערת את ההנחות על התאמה בין מין למגדר, גוף לזהות, וחפץ דתי לפרקטיקה טקסית.

מגוון התיאורים המגוונים, מגלה כיצד המרואיינים חושפים כיצד יהודים טרנסים וא-בינאריים מקיימים דיאלוג פעיל עם המסורת – מחיים אותה ומשנים אותה. דרך תליית המזוזה, או אפילו כתיבה מחדש של הקלף בה, הם ממקמים עצמם לאורך הרצף ההיסטורי-היהודי, תוך שמירה על קשר עם זהותם המגדרית, ומעטרים את הפרקטיקה היהודית בנרטיב זהותי מגדרי. הם אינם קורבנות של מציאות מדירה ואלימה, טרנסופוביה בחסות הנהגה וטקסטואלית יהודית, אלא להיפך – הם יצרני ויצרניות של תרבות יהודית קווירית עכשווית.

Hazard, S. 2013. “The Material Turn in the Study of Religion.” Religion and Society 4 (1): 58–78. doi:10.3167/arrs.2013.040104

Brummitt, J. L. 2022. “The Material Study of American Protestantism.” Religion Compass 16 (11-12): e12450. doi:10.1111/rec3.12450

Smelik, A. 2018. “New Materialism: A Theoretical Framework for Fashion in the Age of Technological Innovation.” International Journal of Fashion Studies 5 (1): 33–54. doi:10.1386/infs.5.1.33_1

Deleuze, G. 1993. The Fold: Leibniz and the Baroque. London: The Athlone Press.