הטקסט כתרבות

אורלי ניטיס יעקבי כותבת לבחברת האדם על עזיבתה את הרשתות החברתיות בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, ועל המחשבות שנבעו מהעמדה האנתרופולוגית הלא מתוכננת שהצעד הציב אותה בה:

לפני כארבע שנים, כשהתבקשתי לתת שם לבלוג זה, קראתי לו "הטקסט כתרבות" – שם שנבע, בין השאר, מהתובנה כי משמעויות תרבותיות והקשרים חברתיים משוקעים עמוקות בחוט השדרה של כל טקסט שיוצא תחת ידינו. בעשורים האחרונים, עם התפתחות הרשתות החברתיות המקוונות כמו פייסבוק וטוויטר, הפכו הטקסטים הכתובים למסגרת שיח קולקטיבית ומיידית במיוחד. אנו נדרשים לכתוב כל הזמן, להגיב כל הזמן, ולהיות כל הזמן עם היד על הדופק לגבי אירועי השעה שמעניינים את קהילות השייכות שלנו. כל עמדה וחוויה שנביע נשזרות בהקשר החברתי של הסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, ומתפשטות במעגלים הולכים ומתרחבים. הדבר לא רק מייצר שיח קבוצתי נרחב ותזזיתי, אלא גם מעורר הפעלה רגשית עזה וממכרת, ומניב תחושה עמוקה של הכרה ותמיכה בנו, בחוויותינו ובמקומנו בעולם. האלגוריתמים של הרשתות למדו היטב איך למקסם את ההפעלה הרגשית הזו כדי להשאיר אותנו בתוכן עוד ועוד, במה שנתפס כרווח אישי וקבוצתי לכל הצדדים. 

אך למרות כל הטוב הזה, לזירת שיח כל כך ממכרת המבוססת על סיפוקים מיידיים עלולים להיות גם חסרונות. בשנים הרבות שבהן השתתפתי ברשתות לא נעלמו מעיניי גם חסרונותיהן, אך הם התחילו לבלוט במיוחד לאחר השבעה באוקטובר, עד כדי קושי ממשי שחשתי בשלב מסוים להמשיך ולהשתתף בהן. כך יצאתי למסע חיפוש אחר מסגרות אחרות באינטרנט שיאפשרו שיח קצת יותר מעמיק ופחות תזזיתי על המציאות. הדבר התגלה כמאתגר יותר משציפיתי, כפי שאגולל להלן. 

בחודשים האחרונים החברה הישראלית פצועה ומדממת. השיחות האישיות קצת יותר שקטות וזהירות, מכילות הרבה שתיקות רבות-משמעות ואנחות כבושות. מתקפת השבעה באוקטובר חוללה רעידת אדמה אזורית, לאומית ואישית עבור כולנו, שהשלכותיה ממשיכות להתגלגל עד ימינו ויימשכו עוד שנים רבות. אחת התגובות המיידיות לכך היא שיח קדחתני עוד יותר מהרגיל: ערוצי הטלוויזיה פצחו בשידורי אקטואליה מבוקר ועד ליל, טורי דעה ופרשנויות על המצב החלו למלא את כל העיתונים, וגם הרשתות החברתיות הוצפו באינסוף רסיסי מידע, דעות, חוויות ותחושות אישיות שמגיבים זה לזה בקצב מסחרר יותר מתמיד. אולם אני, בעת כזו, נזקקתי יותר מכול דווקא לשקט: מרחב להתבוננות שאולי יסייע להכיל ולהבין קצת יותר את הזירה הדחוסה של אינספור התרחשויות בלתי נתפסות, שמתחוללות כולן בו-זמנית לנגד עינינו הטרוטות. 

כאשר הבנתי את זה, הצעד המתבקש היה לבצע את המעשה האחד שלא ייעשה: לעזוב את הרשתות. הייתה זו טלטלה קטנה בפני עצמה בעולמי האישי, אחרי כ-15 שנות פעילות משמעותית בפייסבוק, בין השאר בקבוצות עניין שונות שבהן פיתחתי קשרים חברתיים ומקצועיים עמוקים. רוב הקבוצות הללו פועלות כזירות שיח קטנות וסגורות, עם שפה פנימית משלהן, עולם תוכן ייחודי, נושאי שיח מקובלים ובלתי מקובלים, הומור משותף, ויחסים חבריים שהתפתחו על בסיס כל אלה לאורך זמן. הניתוק הפתאומי מקבוצות ההשתייכות שלי לא היה עניין של מה בכך, אבל בימים טרופים אלה נזקקתי עד מאוד לשקט שלא ניתן היה להשיג באותן זירות שיח תזזיתיות. 

כך מצאתי את עצמי בעמדה אנתרופולוגית לא מתוכננת, שאפשרה לי לראשונה בחיי להתבונן במבט קצת פחות משוקע בשדה חברתי שבו אני משוקעת עמוקות, לחשוב על אודותיו באופן קצת יותר רפלקסיבי, וגם להכיר מרחבי שיח אחרים הפועלים באינטרנט ולעמוד על הדומה והשונה ביניהם לבין אותן רשתות. התובנות שהפקתי בינתיים היו מעט מפתיעות, ולא מעודדות במיוחד.

לאחר עזיבתי את הרשתות החברתיות, לא פסק כמובן הצורך שלי לשמוע על אירועי השעה. ואכן, השקט הפתאומי שהשגתי פינה זמן להיחשף לאינספור מסגרות שיח חדשות ומגוונות יותר: בלוגים, מגזינים, ניוזלטרים ופודקאסטים מתחומי התמחות שונים, שמפנים זרקור לאירועים מוכרים פחות ולאוכלוסיות שזוכות פחות לחשיפה תקשורתית. האזנתי לדוברים ולדוברות מקהילות גאוגרפיות, אתניות, פוליטיות ודתיות שונות, במסגרות שסיפקו להם במה להסביר ביסודיות את עמדותיהם. אין ספק שרמת גיוון כזו הייתה חדשה וחריגה עבורי, על אף סקרנותי האנתרופולוגית רבת-השנים, ואף שעיסוקי המקצועי מפגיש אותי בקביעות עם ידע מורכב מדיסציפלינות שונות. כל אלה הניבו תועלת אדירה בשבילי, ועזרו להכניס להקשר מורכב יותר את הלהג השטוח שמציף כבר שנים את כלי התקשורת, ואת מה שהכרתי ממסגרות הידע והשיח הרגילות שלי.

ועם זאת, דבר אחד התגלה כחסר באופן מהותי בבמות החדשות הללו: השיחה. הרשתות החברתיות המקוונות בנו מערכת אפקטיבית ביותר לקיום דיונים רבי-משתתפים ובלתי מוגבלים, וגיליתי כי קשה מאוד לשחזר אותה מחוץ להן. על אף הבעיות שבשיח תזזיתי ומוטה-חברתית, כפי שאתאר בהמשך, יש לו גם יתרונות עצומים, והם שהפכו את הרשתות לכוח החברתי האדיר שהן היום: היכולת לשוחח עם כל אדם על כל דבר מאפשרת ליצור קשרים מגוונים, מעודדת יוזמות מקוריות, ותורמת לפיתוח רעיונות חדשים בעלי השפעה ארוכת-טווח עבור הפרט, הקבוצה ואף העולם כולו.

כשעזבתי את הרשתות, ויתרתי ביודעין על כל זה. אבל הצורך בשיחה לא דעך, ואף גבר ככל שגבר הידע שלי על ענייני השעה ובכלל. במענה לכך פניתי אל אפיקי השיחה המוגבלים הקיימים בבמות האחרות באינטרנט. אך חרף ניסיונות רבים ומאומצים, הללו התגלו לרוב כעקרים עד מאוד. 

אתחיל מהדבר שהתמיה אותי יותר מכול: ברבים מאתרי האקטואליה והדעות כיום אין פונקציה של תגובות בכלל. במקום זאת הופיעו שלל קישורים – לפייסבוק, לטוויטר, לווטסאפ, למייל וכן הלאה. כל אלה כמובן חשובים, אבל לא מאפשרים שיח על גבי האתר עצמו, אלא רק במסגרות אחרות שבהן יחליט מישהו להפיץ כתבה כלשהי מחדש. התברר שהתופעה הזו מוכרת ונפוצה גם בעולם כבר שנים, והדבר אף הולך וגובר בשנים האחרונות, כולל באתרים גדולים ורבי-השפעה. 

גם באתרים שעדיין כן כוללים אפשרות תגובה, התקשיתי מאוד לממש אותה בפועל. ברוב המקרים, כשסיימתי לכתוב תגובה עודכנתי כי היא תפורסם בהתאם לשיקולי המערכת (שלא פורטו), אך ככל שהצלחתי לעקוב, תגובותיי מעולם לא עלו באתר. גם לתגובות שכן התקבלו לקח המון זמן להופיע. בשלב מסוים הכתבה יורדת מהדף הראשי ונעלמת במעמקי האתר, ואיתה גם המאמץ שהמגיבים יטרחו כנראה להשקיע כדי לבדוק אם תגובתם פורסמה ואם אחרים הגיבו לה. 

ולבסוף, גם במקרים המעטים שבהם כן הצלחתי לשלוח תגובה לכתבה, לרוב לא התקבל שום מענה לה. בהיעדר דרכי התייחסות פשוטות לדברי האחר, כמו סימן הלייק, המגיבים נדרשים להשקיע מאמץ בכתיבת מענה של ממש משלהם, ונראה כי הדבר אינו שכיח בתגובות לכתבה אקראית. כמו כן, בהיעדר מנגנון נוטיפיקציות מתכלל, עצם הבירור אם מישהו הגיב לנו דורש לחזור ולבצע חיפוש יזום של אותה כתבה שנעלמה זה מכבר, ומאמץ כזה נדיר אף הוא. 

עם הזמן החלה להטריד אותי יותר ויותר הקריאה באתרים ללא מנגנון תגובות יעיל, נוכח התחושה כי הטענות שמובעות בהם מצטיירות כאמת שאין בלתה. אי-הנחת גברה ככל שגיליתי יותר עד כמה נוטים כלי התקשורת לקיבעון עמוק בעמדותיהם: בין אם במת הפרסום דוגלת בתפיסת עולם ליברלית, שמרנית או פשוט פופוליסטית, כמעט כל הכתבות בה ייטו באופן בלעדי לכיוון זה, ורק לעיתים נדירות תוצג עמדה שונה. במקביל, אין בנמצא כל דרך יעילה לפתח דיון על הטענות שעולות שם. התוצאה היא הצפה של מידע חד-ממדי ושטוח המותאם תמיד לתפיסותיו הידועות מראש של אותו אתר. והרי המציאות לעולם אינה בנויה מקשה אחת ולא ניתן לתת לה הסבר יחיד, כפי שיודעת כל תלמידת שנה א' באנתרופולוגיה. הדרך היחידה שבה הצלחתי בכל זאת להפיק ידע מורכב קצת יותר על המציאות הייתה לחפש מיוזמתי במות שיח רבות ושונות מאוד זו מזו, כפי שתיארתי לעיל. 

כפעילה ותיקה בפייסבוק, היעדר היכולת להגיב ולפתח דיון על טקסט שקראתי עורר בי תסכול רב, במיוחד ככל שגבר הידע שלי בנושאים שונים. לאורך שנים השתתפתי בדיונים רבים בקבוצות השיח שלי, ושיטת התקשורת היעילה והנגישה שפיתחו הרשתות אפשרה לקיים שיחה מתמשכת חוצת מגיבים, פרסומים וזמנים. הדבר סייע לשקף לא רק את המחשבות של עצמי על אותם דברים, אלא גם את המקום שלי בתוך הקהילה, את היחס של אחרים כלפיי ואת יחסם זה לזה, כל זאת לאורך זמן ובמעגלים הולכים ומתרחבים. גיליתי שהדבר הזה פשוט לא מצליח להתקיים מחוץ לרשתות החברתיות הגדולות. ואז מה בכלל המשמעות של אותו עץ שנפל ביער התודעה הפרטי שלי, אם לא ניתן להפיק ממנו שום הדהוד תגובה, שאולי יתרום משהו לכולם? כך נותרתי עם ריבוי תובנות חדשות שפיתחתי על בסיס חומרים מגוונים בשקט ובנחת יחסיים, אך הללו הלכו והתאבנו בקול הדממה הדקה של היעדר הדיון.

נשאלת השאלה, אם כן, למה לא חזרתי לרשתות בכל זאת במשך יותר מחודשיים. התשובה היא שהתזזיתיות האינטנסיבית המתחוללת בקבוצות שיח מלוכדות בעלות קודים חברתיים פנימיים הולכת ונוגסת לתחושתי ביכולת לפתח דעה פרטית מורכבת ומציאותית על משהו, כפי שחיוני לדעתי לעשות בימינו. בניגוד להיעדר השיח דה פקטו באתרים שתיארתי לעיל, ברשתות החברתיות מתקיים משהו שנראה כמו שיח ער ופורה, אבל למעשה הוא מוגבל לא פחות. 

דווקא בקריאה השקטה יותר וכמעט ללא יכולת להגיב שמתי לב איך הדעות שלי מקבלות יותר אוויר ומרחב להתבוננות: דברים שמעולם לא טרחתי לחשוב עליהם לעומק מוארים לפתע באור חדש, ומצאתי את עצמי חושבת כמה רגעים לפני שמופעלת התגובתיות האוטומטית אליהם. זו חוויה משמעותית דווקא בימים אלה, שמתאפיינים בתגובתיות כל כך אינטנסיבית לכל כך הרבה אירועים דחוסים ומטלטלים רגשית. 

קשה לומר שהחוויה החדשה הזו מרגיעה או קלה לעיכול. התוצאה המיידית היא שהתפתח אצלי מה שבן זוגי קרא לו "shuffle של דעות": פרשנויות ועובדות חדשות החלו להאיר באור שונה דברים שנראו לי מובנים מאליהם, תובנות סותרות הסתבכו זו בזו, ובתגובה דעתי נעה לא פעם בקיצוניות מצד לצד. אך במקביל, לעיתים קרובות מצאתי את עצמי דווקא שותקת ומהרהרת באיזה דבר שקודם נראה ברור לי ולאחרים בקבוצות השיח שלי. מצאתי כי אני מעדיפה את החוויה המבלבלת הזו על פני התגובתיות האוטומטית שהתרגלתי אליה, במיוחד במקומות בעלי הפוטנציאל לעורר דיון מורכב. 

בפסיכולוגיה הקוגניטיבית והחברתית הקלאסית אוהבים מאוד לעסוק בתרומתן האבולוציונית של החשיבה הסטראוטיפית וההטיות הקוגניטיביות, שעזרו לאבותינו הקדומים לחלק את העולם לקטגוריות ייחוס פשוטות, והקלו על ההתנהלות במצבים שגרתיים ומוכרים. הרשתות החברתיות של ימינו לקחו אל הקצה את התוצר האבולוציוני הזה, עד כדי כך שלחשוב או לשאול שאלות על סוגיה שהקבוצה כבר גיבשה דעה לגביה הפכו לאמירה אידאולוגית בפני עצמה, שמשמעה התנגדות לקבוצה ולערכיה. אף כי הגישה הזו אינה חדשה, בוודאי כשמדובר באידאולוגיות עקרוניות, והיא אפיינה מסגרות חברתיות רבות לאורך ההיסטוריה – כעת הכול נעשה קולני יותר, גדול יותר ומיידי יותר, ובעל השלכות ארוכות-טווח שהן לעיתים נטולות פרופורציה. 

נראה כי עם הזמן הולכת ופוחתת היכולת לקיים דיון מורכב ברשתות החברתיות, והללו משליכות יותר ויותר על המציאות עצמה, כולל במעגלי שיח שחרטו על דגלם עקרונות של הכלה ופלורליזם. הרשתות יוצאות מגדרן כדי לשמור אותנו במסגרות הומוגניות ונוחות ככל האפשר, ואנו עצמנו יוצאים מגדרנו כדי להימנע מחשיפה לעובדות ודעות שעלולות לאתגר את תפיסת העולם העקרונית של קבוצת השייכות שלנו. התוצאה היא עולם שיח קדחתני שנתפס כמגוון ופלורליסטי, אך למעשה נעשה צר ומוגבל יותר ויותר. אזכור עובדה או סיפור אישי שנמצאים מחוץ לסקאלה הנורמטיבית של הקבוצה לא נתפס כאמצעי מועיל להבנה טובה יותר של המציאות, אלא כאיום על תפיסת העולם הקבוצתית ההומוגנית, ועל כן הוא משמש בעיקר לצביעת המגיבים הסוררים בצבעי קבוצת הנגד – בין אם הם אכן מזדהים איתה, ובין אם רק שאלו שאלה סקרנית. 

כך מתפתחת תפיסת מציאות שטחית עד מאוד, שמוכנה לראות אך ורק את עצמה, ואין דרך אפילו להבין את מידת שטחיותה בתוך אותה קבוצת שיח מצומצמת. העמדות העקרוניות הללו אף נוטות להקצין ולהצטמצם עם הזמן, ומשתתפי הקבוצה נדרשים להקפיד במידת אדיקות הולכת וגוברת על תמיכה ב"דעה הנכונה" לזמן הזה, ועל הדרכים המדויקות להבעתה – שמא ייצבעו בטעות בצבעי קבוצת החוץ הבלתי מחמיאים.

את התוצאה של הנהירה האוטומטית לכיוון "הדעה הנכונה" הקבוצתית אפשר לראות בדוגמאות המבעיתות של סטודנטיות אמריקאיות שוחרות-טוב הצועדות בסך עם דגל הגאווה בידן ושירי הלל לטרור בפיהן, צעירים שמגלים את האור הליברלי בכתבי בן לאדן, ומרצים הומניסטים שמתרגשים עד דמעות מפוגרום רצחני ומייד שוכחים ממנו כליל כשעולה שאלת MeToo הלא נוחה. במציאות החברתית ההומוגנית שהתפתחה במסגרות השיח בימינו, מי שלא חי בסביבה נתונה לא מסוגל כלל להבין אותה, וברוב המקרים גם לא רוצה. הוא כן רוצה להרגיש שייך, נכון ומקובל בקרב הקהילה שלו. והכמיהה הזו, אנושית ומעוררת אמפתיה בבסיסה, מובילה לא פעם לתוצאות אבסורדיות, שעלולות לחתור תחת תפיסת העולם המוצהרת של הקבוצה בלי שהיא כלל מודעת לכך. 

הדבר עשוי להסביר את המאמץ הנלהב של צעירים ליברלים לתלוש תמונות של פעוטות החטופים בידי טרוריסטים, או את העצומות ההמוניות שפשטו בעולם התרבות והאקדמיה המאשימות את הנפגעים עצמם בטבח שבוצע בהם, ואף מברכות עליו כאילו לא היה הומניזם בעולם. נראה שפשוט אין דרך להכניס את הסיפור הגדול והנורא הזה, על שלל הקשריו ההיסטוריים וזירותיו השונות בעבר ובהווה, לקטגוריה דיכוטומית פשוטה ונקייה כמו שמשתתפי הרשתות החברתיות נדרשים לבצע באדיקות הולכת וגוברת. וכשלא ניתן לבצע חלוקה נוחה שכזו, התגובה הקבוצתית הרווחת איננה הכרה במורכבות של המציאות וקיום שיח פתוח לגביה, אלא מאמץ משותף לייצר דיכוטומיה מלאכותית שמדמיינת מציאות אלטרנטיבית פשוטה יותר. 

העובדה המדהימה מכול היא ההיקף העצום של התפשטות העמדה הזו, לא רק בקרב טרולים ומגיבים-מטעם בעלי אינטרס לחולל כאוס, אלא גם בקרב גורמי סמכות משכילים ורבי-השפעה בזירה הציבורית, התרבותית והאקדמית. קראתי כמה מהעצומות, צפיתי בשימוע בקונגרס שנערך לנשיאות של שלוש אוניברסיטאות עילית בארה"ב, והאזנתי למגוון פרשנויות וחוויות אישיות סביב התופעות האלה – ומרובן עלה כי השיח הקצין ונעשה צר עד כדי כך, עד שהדוברים לרוב אפילו לא מבינים את מידת השטחיות והאבסורד בעמדות שהם מביעים, גם כשהן מנוסחות במושגים אינטלקטואליים מורכבים להפליא. 

התגובה לכך בישראל היא לרוב עיסוק אובססיבי בסוגיית ה"הסברה". האזנתי גם לכמה דיונים בעניין הזה, ועד מהרה נואשתי. את האמת צריך לומר: דיון מורכב ורב-ממדי אינו פופולרי ואינו רצוי ברוב קבוצות השיח כיום, שאותו מובילות הרשתות החברתיות התזזיתיות ביד רמה כבר כשני עשורים. זו לא בעיית הסברה, אלא בעיה של המבנה עצמו שבתוכו היא מנסה להתקיים. בכל סוגי הקבוצות, גם אלה שמחזיקות בעקרונות של פלורליזם הומניסטי, רוב המשתתפים שקעו עם השנים עוד ועוד במאמצי ביטול והשתקה – של אנשים, דעות, אידאולוגיות ודילמות מוסריות, ובאופן כללי של מציאות שלא תמיד עובדת כמו שהיינו רוצים. לא בטוח שאפילו אנשי ההסברה עצמם מבינים עד כמה משכר הכוח של הסכמה הדדית פשוטה המהדהדת את עצמה, ועד כמה הוא מושך יותר מהנכונות לקבל מציאות מורכבת יותר, לא משנה כמה משכנע יהיה סרטון הטיקטוק שיפיקו. 

אבל מה לנו כי נלין? גם בקבוצות השיח המקומיות הכי מעמיקות, חכמות ורגישות שאני מכירה, אשר שואפות בכנות לקיים שיח פלורליסטי ומכיל, מצאתי עם השנים קושי הולך וגובר לקיים שיח מורכב. דעות "לא נכונות" על פי הלכי הרוח של הקבוצה זוכות להתעלמות במקרה הטוב, לזעם (גם אם מנוסח בנימוס) במקרה השגרתי, ולא פעם גם לקריאות למחיקה ולהרחקה. התהליך הזה מיידי, נחרץ ולעיתים קרובות קשה לשינוי. אנשים שנוהגים להביע דעות "לא נכונות" או לשאול שאלות בלתי נוחות בעיני הקבוצה, סופגים עד מהרה התרחקות זוחלת מצד המשתתפים האחרים – מי מרצון ובאמונה שלמה, ומי באי-נוחות ובהסטת מבט למען השקט האישי והקבוצתי. הם נוטים להיתפס בקבוצה כ"טראבלמייקרים" במקרה הטוב, או כמי שמשתייכים למחנה הנגדי במקרה הפחות טוב, כאלה שעדיף לצמצם מגעים איתם. 

בנסיבות כאלה, איך אפשר לצפות מאותה סטודנטית אמריקאית צעירה לאזור אומץ ולציין עובדת מציאות אשר נתפסת כלא נוחה בקבוצת השייכות שלה, או אפילו לרצות להכיר בעצם קיומה של עובדה כזו? האם אנו מצפים מעצמנו לעמוד באותם סטנדרטים, כשאנו מהדהדים את העמדות ה"נכונות" בקבוצות השייכות שלנו, ורק לעיתים רחוקות מוכנים לסכן את מעמדנו בהן בהעלאת שאלות בלתי נוחות, גם כשהללו מנקרות לנו בראש? האם אנו עצמנו זוכרים את ההומניזם של אנשי הקבוצות היריבות – אלה שלעיתים אינם חושבים כמונו, שנסיבות חייהם וחוויותיהם שונות מהמוכר לנו, ושחותרים למטרות אחרות משלנו? האם אנו מכירים בזכותם להשמיע קול, לפעול בעולם ולהפנות זרקור אל האמת שלהם, אף אם לא נסכים בינינו לעולם – או שגם אנחנו משתדלים להקטין, להשתיק ולהעלים אותם מהתודעה של היקום החברתי הספציפי שלנו? 

—

ובכל זאת יש נקודת אור בקצה המנהרה: לעיתים קרובות, שיחות אישיות שיוצאות מנקודת מוצא אנושית נשמעות אחרת. כאשר אנשים רואים אחד בשני בני אדם – עם מגוון דעות וחוויות, נסיבות חיים שונות ותכונות אישיות מגוונות, ובקיצור קשת הצבעים הזו שיש בכולנו – הם ממהרים פחות לדחוק זה את זה לקטגוריות דיכוטומיות צרות, ולשפוט לפיהן באופן מיידי ובלתי הפיך. כך השיחה הרבה יותר מקבלת ומכילה, הוויכוחים לוהטים פחות ונוגעים יותר לגופו של עניין ופחות לגופו של אדם. והחשוב ביותר: גם אחרי ויכוח סוער אפשר להמשיך ולשמור על יחסי קרבה וידידות, תוך הסכמה שלא תמיד חייבים להסכים על הכול, ונכונות שלא למהר ולשפוט אדם בשעת כעסו וצערו. כל הדברים האלה, שבדרך כלל מובנים מאליהם כבר לילדי הגן, עדיין נכונים גם עבורנו המבוגרים. זה ניכר ברחוב, בכיתות הלימוד, במפגשים בין חברים וקולגות ובארוחות משפחתיות, ואפילו ברשתות החברתיות שעושות הכול כדי להלהיט את הרוחות. 

במחקר התואר השני שלי לפני יותר מעשור, כאשר ראיינתי גברים ונשים חרדים שהשתלבו בשוק התעסוקה החילוני, ראיתי זאת בבירור דווקא בקרב מי שנחשבו אז (ועוד יותר היום) לקבוצה לעומתית מאוד בציבור הישראלי, עד כדי משחק סכום אפס שמתחולל בינה לבין קבוצת הנגד החילונית. מרואייניי החרדים, בדומה לחילונים אז והיום, ביטאו שוב ושוב חלוקה דיכוטומית ל"אנחנו" ו"הם" בין שתי הקבוצות. ובכל זאת מהמחקר עלה כי כאשר אנשים מוכנים לבוא אחד לקראת השני, אין שום קושי למצוא דרכים מעשיות לממש זאת לשביעות רצונם של כל הצדדים – ועל הדרך מיטשטשות גם אותן קטגוריות דיכוטומיות לטובת הבנת מציאות מורכבת יותר, אנושית יותר, ובפועל מציאותית הרבה יותר.

תמיד טענתי, ואני ממשיכה לטעון ביתר שאת כיום, שאנשים אינם מתחלקים לקבוצות דיכוטומיות נקיות, על אף השאיפה המובנת לעשות כך כדי להקל על התנהלותנו בעולם שנהיה גדול ומבולגן יותר ויותר. למרבה הצער, ההפך הוא הנכון: ככל שגובר המאמץ לבצע חלוקות דיכוטומיות כאלה, כך פוחתת יכולתנו לראות את המורכבות שקיימת לא רק בתוך קבוצות חברתיות ובקרב אנשים אחרים, אלא אף בתוך עצמנו. כל אדם משתייך בו-זמנית לקבוצות רבות ומחזיק בעמדות שונות, הנובעות מנסיבות חיים, חוויות אישיות והקשרים חברתיים אשר מתפתחים ומשתנים לאורך חיינו. אידאלים ועקרונות רצויים אינם מתכון פלא להתמודדות עם החיים, ומאמץ להשתיק את החוויות והעמדות של אחרים לא הופך את מציאות חיינו לפשוטה או לצודקת יותר. למעשה, החתירה האינסופית להשתייך למחנה הנכון ולהחזיק בדעות הנכונות מצמצמת את יכולתנו להכיר במורכבות האמיתית של המציאות החברתית, ולהגיב אליה בהתאמה באופן ריאלי ומעשי. 

בימים טרופים אלה, שבהם תפיסת המציאות של רבים כל כך התערערה ללא תקנה, והשיח הופך דיכוטומי ומוקצן יותר מתמיד – קריטי בעיניי לחתור אל שיח פתוח באמת. כזה שמוכן לשמוע הכול ולהפעיל מחשבה או שתיים לפני התגובתיות המיידית. כולי תקווה שהיכולות הללו יתפתחו גם ברשתות החברתיות המקוונות לאורך זמן, וגם יתבטאו יותר בזירות השיח האחרות. הלוואי שנהיה מוכנים לא רק להתבטא בעצמנו, אלא גם להקשיב לאחרים (בלי להסכים בהכרח), לחשוב ולשאול שאלות מהותיות על מה ששמענו, לקבל שאלות מהותיות ולא פשוטות מצד אחרים, ולחתור להבנת מציאות הוליסטית במקום להפשטה שטחית ושקרית שלה – גם אם המציאות המדומיינת בקבוצת השיח הצרה שלנו נראית כל כך יותר טוב מאשר העולם האמיתי. 

הייתי רוצה לחשוב שבחודשים שבהם לא נחשפתי כלל לרשתות, משהו בהן התחיל להשתנות קצת. פה ושם אני רואה רמזים לכך. בפרסומים אישיים רבים, בבלוגים, בפודקאסטים, בראיונות, אני מגלה לא פעם שיח שקט ומכיל קצת יותר, נכונות רבה יותר לשמוע עמדות שונות ודיונים מעניינים וחשובים שעולים דווקא מתוך אי-הסכמות מהותיות. אולי גם בקבוצות גדולות יותר השיח יכול להתרכך ולהיפתח, לפחות לפעמים, בין אנשים שלא מאחלים רעות זה לזה. אפשר לקוות שכך יהיה. ובימינו, לשמור על התקווה זה אולי הדבר הכי חשוב שעוד נותר.

—

אורלי ניטיס יעקובי היא בוגרת תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת חיפה ועורכת לשון מוסמכת. כיום היא עוסקת בעריכת לשון אקדמית וייעוץ בהליכי כתיבה, כותבת ומנהלת את קבוצת הפייסבוק לשון//תרבות העוסקת בממשקים שבין שפה לתרבות בישראל ובעולם. את כל הכתבות של ניטיס יעקובי ניתן למצוא במדור הטקסט כתרבות.

עוד בנושא:

תמונה ראשית:  Joseph Mucira from Pixabay