"> זקני צפת לא זוכרים חורף כזה: על מילים שמבנות מציאות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

זקני צפת לא זוכרים חורף כזה: על מילים שמבנות מציאות

אורלי ניטיס יעקובי על השיח על 'קבוצת הסיכון' לקורונה, על האכלוסית הקשישים, וכיצד מושג והגדרה מבנים מציאות מוחשית בשטח, שאינה בהכרח אובייקטיבית ובוודאי אינה שוויונית וניטרלית. מה המשמעויות שאנו משייכים לאנשים בני הקבוצה זו, וכיצד הן קשורות למשמעויות העדכניות של המילה "קשיש"? מי לא נתפסים בעינינו כקשישים, שלמרות שהם שייכים לקבוצת הגיל הזו, ולמה?

תקופות משבר נוטות לעורר אחדות וסולידריות, אך גם הסתגרות חברתית ופילוג. בתקופות של חוסר ודאות, אי-יציבות, חרדה וקושי, הנטייה האנושית היא להסתגר בתוך קבוצת הפנים ולהתבונן בחשדנות ובספק בכל מי שנמצא מחוצה לה.

קבוצות מתארגנות כמובן בדרכים שונות על בסיס מאפיינים משותפים שונים, ורובנו שייכים ליותר מקבוצת פנים אחת שיש לה יותר מקבוצת חוץ אחת. אם נתבונן בהבחנות הבולטות ביותר – רובנו, הישראלים, מתבוננים קודם כול החוצה אל העולם ומשווים את עצמנו אליו; אחר כך מתבוננים אל קבוצות החוץ שלנו בתוך החברה הישראלית, למשל חרדים, ומלכסנים מבט מאשים אל התכנסויות בבתי הכנסת ובמקוואות; ולבסוף מפנים את מבטנו אל אנשים אחרים בתוך קבוצת הפנים שלנו שלא מתנהגים כמונו, שלא חושבים כמונו, או שלתפיסתנו הם מסכנים את הבריאות או הכלכלה שלנו.

אבל במאמר זה אני רוצה להפנות את המבט אל הבניה אחת מרכזית במיוחד של קבוצת חוץ, שהפכה לכזו פתאום שלא מרצונה ושלא בטובתה: קבוצת ה"קשישים". מיהם ה"קשישים"? כיצד הם הפכו בבת אחת מקבוצת הפנים הקרובה ביותר לקבוצת חוץ מסוכנת (לעצמם ולעולם כולו)? מה המשמעויות שאנו משייכים לאנשים בני הקבוצה זו, וכיצד הן קשורות למשמעויות העדכניות של המילה "קשיש"? ואת מי אנו משאירים בחוץ מבחינה סמנטית ומעשית כאחת, שלא נתפסים בעינינו "קשישים" כלל, אף כי הם שייכים לקבוצת הגיל מבחינה אובייקטיבית? ברצוני לבחון כאן את האופן שבו מושג והגדרה מבנים מציאות מוחשית בשטח, שאינה בהכרח אובייקטיבית ובוודאי אינה שוויונית וניטרלית.

--  

זמן קצר לאחר שפקדה את העולם מגפת הקורונה, התברר שפגיעתה חמורה במיוחד ככל שעולה גיל החולה. הנה למשל גרף של הסיכון לתמותה מהמחלה לפי גיל, מתוך אתר קופת חולים כללית המסתמך על נתונים עולמיים שהעביר משרד הבריאות ב-18 במרץ:

ככל שעלה מספר החולים ומספר המתים בעולם ובישראל, והתגברו השלכותיהם של אמצעי המנע על הכלכלה ועל החיים בכלל, גברו הקולות שהציעו את הפתרון ההגיוני: סגר מוחלט לכל הקשישים בלבד, ואילו שאר האוכלוסייה תמשיך לנהוג כרגיל.

זה התחיל בעמדתו של יורם לס, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, שבניגוד למנכ"ל הנוכחי שמנהיג אמצעים הולכים ומחמירים ל"שיטוח העקומה" בציבור כולו – סבור כי הפתרון הוא להרחיק את הקשישים לבדם מכלל הציבור. לס הביע עמדה זו לראשונה לפני כשבועיים, ומאז היא לא דעכה אלא אף התגברה. כך למשל, בכתבה הזו ב-Ynet מ-29.3.20 גורס גם שר הפנים אריה דרעי: "לא צריך לשתק את המשק ועדיף להכריח את כל אזרחי ישראל שמעל גיל 65 לא לצאת מהבית". לאותה עמדה יש כמובן גם הדים בעולם, כמו במקרה המפורסם של בריטניה שהחליטה אך באמצע מרץ לבודד את הקשישים בלבד, ושאר האזרחים יפתחו "חסינות עדר" טבעית למגפה.

קל לטבוע בסטטיסטיקות, שבכל מקרה משתנות כהרף עין ופירושיהן המורכבים לא מובנים לרוב הציבור, ולהתעלם מהמשמעויות האמיתיות של העמדות וההצעות הללו. כשאני קוראת שוב ושוב את הרעיונות ההגיוניים הללו המקושרים למילים "זקנים" ו"קשישים" אני חושבת שאנחנו לא מכירים גם במורכבות של ההגדרות והמושגים עצמם, ולא רק של סיכויי התמותה של האנשים האלה. בקצרה, כולנו – מרבית האנשים בעולם, שהם מתחת לגיל 65 – הופכים את המבוגרים יותר לקבוצת החוץ שלנו, זו שמסכנת את עצמה מצד אחד ואותנו מצד שני בכך שהיא מתעקשת להמשיך להיות חלק מהחברה.

אבל מי האנשים האלה בעצם שמשתייכים לקבוצת ה"קשישים"? האם יש להם גם מאפיינים תרבותיים משותפים? והאם באמת אנו מגדירים אותם באופן ניטרלי על בסיס גיל בלבד? 

--

הערך "קשיש" מוגדר כך במילון אבן שושן (2013, עמ' 888): 1. זקן, ישיש, בא בימים; 2. גדול מן-, בכיר, מבוגר יותר מאחרים. בהמשך לכך, הבלשן רוביק רוזנטל מסביר על מקורות המילה באתר שלו: "בערבית קסיס הוא כומר, איש דת, ונראה שיש כאן העברת משמעות: איש הדת הוא האיש הזקן, הוותיק והחכם. על פי אחת ההשערות יש קשר בין קש, שהוא החלק היבש של התבואה הנאסף לאחר הקציר, לבין הפועל הארמי קשש שפירוש הזדקן, ומכאן, אולי, התייבש, נס לחו".

מההגדרות האלה אפשר לראות שתי משמעויות למושג קשיש השזורות זו בזו: מצד אחד אדם חכם, בכיר מאחרים, שפונים אליו לעצה; אב-הטיפוס של זקן השבט, או בגלגולו הנוכחי – הנשיא, המנכ"ל, השופט העליון. מצד שני אדם שנס לחו ושימיו ספורים, יבש כמו קש מתפורר. בהרחבה של רוזנטל על ערך הזקנה אי אפשר לחמוק מהידיעה כי קצו של אדם זה קרב, כפי שעולה כאן: "התנ"ך אינו מותיר את רגעיו האחרונים של אדם ללא ליווי לשוני: 'קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ' (איכה ד 18). כך גם באנגלית: His end is near. רוסית: blizitca yevo konec. ביידיש אומרים, בעקבות שפות נוספות: 'עם רגל אחת בקבר', ער איז שוין מיט איין פֿוס אין קבֿר; אנגלית: one foot in the grave".

ואכן, יד ביד עם ההצעה לבודד את הקשישים ועם הסטטיסטיקות על תמותת הקשישים הולך ההסבר ההגיוני הבא: הם היו מתים בכל מקרה. כך למשל הסביר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, בריאיון ל-Ynet מה-22.3.20: "חלק מהאנשים האלה סביר להניח שהיו מתים ממחלות אחרות בשל מחלות רקע שלהם, והמספר הזה למעשה יתווסף לתמותה השנתית בישראל שעומדת על כ-40 אלף איש בשנה". אף כי גרוטו לא מדבר כאן על קשישים בלבד, אותו רעיון מתחדד בכתבה מ-The Market שבה דנים כלכלנים במחיר חיי האדם לעומת מחיר קריסת הכלכלה: "גם אם נניח שממוצע התמותה יעלה ב-10,000 איש, הרי שמדובר באנשים מבוגרים מאוד וחולים [...] גם התרופה שעומדים להשית על המשק – סגר מוחלט או כמעט מוחלט – תעלה בחיי אדם רבים [...] אי אפשר לברוח מהדיון על עלות חיי אדם, במיוחד כשהמחיר האלטרנטיבי שמדובר בו הוא עצום כל כך [...] של 140-100 מיליארד שקל".

מהציטוטים האלה ברור כי הולכות ומתהוות כאן שתי קבוצות נבדלות: הקשישים (והחולים), וכל היתר. (לעיתים נזכרים חלק מהדוברים כי נמצאים בסיכון לא רק קשישים, אלא גם צעירים עם "מחלות רקע" – אבל לרוב הם לא נמצאים בלב הדיון, ולרוב גם לא מוצע לבודד אותם. נחזור אליהם בהמשך). הסטטיסטיקה, גיבורת המלחמה שלנו, מדברת בקול ברור: רוב המתים מהמגפה צפויים להיות "קשישים", אלה שכל השפות כבר הזכירו שהם נמצאים ממילא עם רגל אחת בקבר. אז האם לא שווה להקריב כמה אנשים שימיהם ספורים לטובת הכלל הצעיר, הבריא והחסון שמניע את הכלכלה והחברה?

--

קרול קדרון מתארת במאמרה Embracing the lived memory of genocide: Holocaust survivor and descendant renegade memory work at the House of Being ובמאמרים נוספים כי בניגוד להבניה המוסדית של בני הדור השני לשואה, כי הם נושאים טראומה בין-דורית וזקוקים לטיפול, רבים מהם מעדיפים להגדיר את עצמם רק כ"שרוטים" מעט ולא פעם אף נושאים את שריטותיהם בגאווה. כלומר, חלקם דוחים מעליהם את הדימוי האוטומטי שמגיע עם המושג "דור שני לשואה", ובוחרים להגדיר את עצמם אחרת ולהבנות מציאות אחרת בחייהם על בסיס הגדרה שונה זו. בדומה לכך שינו קבוצות שונות בחברה הישראלית את הגדרתן העצמית כדי לייצר לעצמן דימוי ציבורי שונה: כך למשל הפכו הכבאים ללוחמי אש, וניצולי השואה לשורדים. בבסיס כל השינויים האלה עומדת ההבנה כי מושג מבנה דימוי אישי וציבורי, שמבנה בתורו מציאות ממשית ביותר ויחס חברתי.

האנתרופולוגית קרול קידרון (חיפה) - "ההבנה כי מושג מבנה דימוי, שמבנה בתורו מציאות ממשית ביותר ויחס "חברתי

אני נזכרת בזה בכל פעם שאני רואה את הדימוי של אדם קשיש בטלוויזיה: איש ערירי שיושב בבית מתפורר עם מקרר ריק, שמיכת צמר ישנה פרושה על ברכיו, והוא ממלמל משהו מעורר חמלה בקול רועד ובמבטא שבור. כולנו יודעים שיש אנשים כאלה באמת, ובכל זאת – זהו דימוי. כי כשהוא חוזר שוב ושוב, אנחנו שוכחים שיש גם אנשים אחרים באותו גיל שהם אמידים, חזקים, ומקיימים חיים מלאים ונמרצים. בהתבוננות סביב על בני שבעים ושמונים שאני מכירה אישית, על אנשים שאני עורכת את סיפורי החיים שלהם, על האנשים שמנהלים את המדינה ועל אלה שכבר פרשו וכעת מתראיינים השכם והערב באולפני הטלוויזיה – יש להם חיים מלאים ופעילים בחברה, והם רחוקים מאותו דימוי של זקן בא בימים.

אבל כשאנחנו חושבים על "קשישים", בדרך כלל הדימוי הזה חוזר ועולה לנו בראש: אנשים מסכנים, חלשים, חולים, שזקוקים לעזרה. החלק הראשון של ההגדרה המילונית הוא שתופס את תשומת לבנו, ולא השני. כפי שמסביר רוביק רוזנטל, לחלק השני – זה שמציין אדם בכיר, חכם, יודע-כול – אנו משתמשים בדרך כלל במילים אחרות, כמו ותיק (בדומה ל"צירוף האנגלי senior citizen [...] ותיק וגם בכיר או ראשון במעלה"), או המונח היפה "הגיע לגבורות". אבל בינינו, כשאנחנו חושבים בדרך כלל על אדם בכיר, מוביל, בר-סמכא – אנו בכלל לא מגדירים אותו זקן, ולא משנה מה גילו האובייקטיבי. זהו הרופא המנוסה, השופטת הבכירה, מנכ"ל התיאטרון הוותיק, מנהלת הסיעוד המיומנת. ברור כי לרוב האנשים האלה נמצאים בעמדות בכירות יותר, מחזיקים בהון כלכלי, חברתי ופוליטי רב יותר, וחורצים לא פעם גורלות מקצועיים של עמיתיהם הצעירים ש"העולם שייך להם". וברור גם כי הם מבוגרים יותר, לעיתים על סף גיל הזקנה האובייקטיבי, ולא פעם נמצאים עמוק בתוכו כבר מזמן.

אז זו הבעיה הראשונה עם ההצעות "לבודד את הזקנים". לא רק שרבים מהזקנים אינם תופסים את עצמם כאלה, גם אנחנו לא חושבים על רבים מהם בעודנו מציעים זאת. כי מיהם הזקנים שלנו, חסרי הישע שמסכנים את עצמם ביציאה מהבית – הסבא הממלמל עם השמיכה על ברכיו? האנשים שלא יודעים להדליק מחשב ולא עבדו כבר עשרים שנה? אלה שהמשק לא צריך אותם ולא סופר אותם? גם. אבל לא רק.

הנה עוד אנשים מעל גיל 65: ראש הממשלה. שר הבריאות. מחצית משופטי בית המשפט העליון. רוב המרצים הבכירים באוניברסיטאות בדרגת פרופ' מן המניין. רוב הרבנים במועצת גדולי התורה והאדמו"רים, ואחד משני הרבנים הראשיים לישראל. יו"ר ההסתדרות הרפואית. רבים מהרופאים הבכירים. רבים ממנכ"לי החברות הממשלתיות והפרטיות, חברי הדירקטוריונים, מנהלי האגפים במשרדי הממשלה. רבים מעורכי הדין המובילים, הכלכלנים, מנהלי הבנקים והסניפים. רבים מהעיתונאים והכתבים הבכירים בחדשות, המו"לים ובעלי הוצאות הספרים הגדולות, מנכ"לי התיאטראות, חברות הטלוויזיה, תחנות הרדיו. במאים, שחקנים, זמרים שממלאים אולמות. גם פרופ' יורם לס, למעשה. וכמוהו גם הבכירים שבבני המלוכה הבריטיים – כולל יורש העצר צ'ארלס שנדבק לא מזמן. ומעבר לים ולמדבר, גם בכירי משטר האייתולות באיראן חלו בזה אחר זה, והפכו בבת אחת ממנהיגים מעוררי-אימה לזקנים עם מחלות רקע.

ראש הממשלה בבידוד - יסתגר בביתו? (צילום מתוך סרטון הוידאו של לע"ם)

האם מישהו סבור שכל האנשים האלה יסכימו להסתגר בבתיהם בעוד החברה ממשיכה לתפקד כרגיל, יוותרו על תפקידיהם הבכירים ויעניקו אותם לדור הצעיר שאינו נמצא בסיכון לכאורה? האם עליהם חושבים מי שמציעים את ההצעות הללו? ויתר על כן – מה יקרה לשוק העבודה, לכלכלה ולחברה כולה אם כל המנכ"לים, היו"רים, הנשיאים, היועצים והבכירים במשק יפסיקו בבת אחת לעבוד ויסכימו לקבל על עצמם את הקטגוריה "זקנים מוחלשים"?

יתר על כן, גם כשאנו חושבים על אמא ואבא, סבתא וסבתא, בדרך כלל אנו לא חושבים עליהם כעל זקנים מוחלשים. בני הדור שלי נעזרים רובם ככולם בהוריהם לסיוע תכוף בשמרטפות על ילדיהם, בתשלומי שכר דירה ושכר לימוד לאוניברסיטה, בבישולים ובקניות, ולעיתים קרובות אף במימון הוצאות גדולות כמו ריהוט, מכונית ודירה. לא מעט פרסומים מהשנים האחרונות מעידים שרובנו נעזרים בהורינו ולא להפך, גם אם הם עברו את גיל הפנסיה מזמן. הרעיון לבודד אותם בקבוצת חוץ נפרדת ולהמשיך כרגיל הוא בלתי ישים עבור המשק גם מבחינה זו.

אבל מה שהכי מעניין הוא להתבונן בקבוצה הזו מבחינה תרבותית. ה"זקנים", האחידים אובייקטיבית מבחינת הגיל, הם למעשה קבוצה אקלקטית ביותר שכולל עובדים וגמלאים, עשירים ועניים, טכנולוגים וטכנופובים, משכילים וחסרי השכלה, נתמכים סיעודיים ומי שתומכים בקביעות באחרים. המדינה, הסביר דרעי, "תסייע למי שבני משפחתו לא יוכלו לעזור לו". אבל מה עם מי שיכול לעזור לעצמו ואף לאחרים, אבל החברה בודדה אותו בכוח? האם הוא יסכים לקבל על עצמו את ההגדרה של קבוצת החוץ הדחוקה אל מחוץ לגבולות הקולקטיב? האם הוא יסכים לראות בעצמו אדם בסיכון? תתבוננו סביבם בבני 65 ומעלה מבין מכריכם, בעיקר בגברים, ובעיקר בגברים שהיו (ועודם אולי) חזקים ומובילים במשפחתם, בעבודתם, בחברה בכלל. האם קל לשכנע אותם שלא לקפוץ לסופר רק לשנייה? שלא להעביר מצרכים לבן או לאסוף את הנכד מהצבא? גם אם הם סובלים מיתר לחץ דם או מסכרת, מתלוננים על כאבי גב או כאבי ברכיים, הם אנשים פעילים בחברה ותורמים לה חברתית, תרבותית וכלכלית לא פחות מרובנו. הם לא באמת קבוצת החוץ, וספק אם אפשר יהיה להצמיד לרובם את הקטגוריה הזו.

במאמר מוסגר אפשר להוסיף שהמחלה אינה פוסחת גם על צעירים, עם או בלי מחלות רקע, וכי המושג "מחלות רקע" הפך בעצמו לקטגוריית-חוץ לכאורה – רבים מהאנשים שמניעים את הכלכלה והמשק סובלים או סבלו בעבר ממחלה כלשהי שעלולה בבוא העת להיכנס לרשימת "מחלות הרקע" הידועות לשמצה. הנה למשל שיעור התמותה לפי מחלות רקע מתוך אותו אתר של קופת חולים כללית:

מחלות לב, כלי דם ולחץ דם גבוה, למרבה הצער, מאפיינות לעיתים קרובות דווקא אנשים פעילים מאוד, שעובדים בעבודות לחוצות ותובעניות, מכהנים בתפקידים בכירים ומנהלים את המשק. אם נבקש לבודד גם את כל אלה, מה יהיו ההשלכות על הכלכלה? מי מבין הכלכלנים, העיתונאים ושאר הבכירים שהציעו הצעות אלה סבלו או סובלים בעצמם ממחלות רקע דומות? והאם עלינו לשפוט כעת את נחיצותם של אנשים לחברה לפי גיל או לפי מצב רפואי, ולהדיר אל מחוץ לקבוצת הפנים החברתית את כל מה שיקר מדי להחזיקו בחיים?

אינני רופאה ואינני קובעת מדיניות. בבית הפרטי שלנו אנחנו יוצאים בשבועות האחרונים רק לעיתים רחוקות ולמטרות דוחקות, ואת בני המשפחה המבוגרים – ואף את הצעירים – לא פגשנו כבר מזמן. ולמרות הדבקות בסטטיסטיקות שלא פסחה גם עליי, ברור כי הן לא אומרות הרבה על הדברים החשובים באמת: כמה עולים חיי אדם? מה חשוב יותר, בריאות או כלכלה? האם עדיף למות מחוסר חמצן או מרעב? כמו שהראה מקס גלקמן ב"ההיגיון במדע ובכישוף האפריקניים", הביו-רפואה יכולה להסביר יפה מה גורם למחלה, ולפעמים גם כיצד לרפא אותה – אבל לא עוזרת לנו לפרש את המחלה מבחינה חברתית כדי שנוכל לדעת למה דווקא אנחנו חלינו, איך להתייחס לשכן שחלה, ובפרפרזה העדכנית – האם שווה להקריב את השכן כדי שהחברה כולה תמשיך לתפקד. אלה שאלות מוסריות ובתשובה להן אנו עדיין נשענים על הרציונל ההומניסטי, ששולט במרבית המדינות המערביות כיום, המקדש את חיי האדם ואת האנושיות כערך עליון. אלה גם תמיד התשובות להצעות בידוד הקשישים: אז מה אם הם ימותו בכל מקרה. כולנו נמות. כרגע הם בני אדם וחובה עלינו להצילם, כי כל אדם הוא עולם.

Image by Free-Photos from Pixabay 

ברור שבתקופה כזו של אי-סדר ואי-ודאות הולכת וגוברת הנטייה האנושית לקטלוג, למיון ולסידור, ובמיוחד לסידור אנשים לפי קבוצות וניסיון לשייך את עצמנו לקבוצה שנמצאת בסיכון הנמוך ביותר. לפעמים זה כל מה שנשאר לנו. אבל בעודנו עושים את זה לפחות כדאי לשים לב מה בדיוק אנחנו עושים, מה שיטת המיון שלנו, ולבדוק אם אנחנו לא מבצעים אותה באופן נוח מדי שמשאיר בחוץ קבוצות גדולות מדי של אנשים שגם הם בסיכון. אולי אם נתבונן בכך לעומק נבחין כי חרף כל המאמצים, כנראה כולנו בסירה אחת וכולנו בסיכון – גם כלכלי, גם בריאותי, גם חברתי. ואולי הפתרון הוא להתלכד ודווקא לעבור את זה יחד, כחברה שסך חלקיה מחזקים אותה, ולא שמתפוררת לפרודות-פרודות שמתקשות להחזיק מעמד לבדן.