פרסומים חדשים

ברכות לסוציולוג אורי שוורץ, פרופ׳ במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, על פרסום ספרו החדש Sociological Theory for Digital Society ,  המנסה להתאים את התיאוריה הסוציולוגית למציאות המשתנה של החברה הדיגיטלית ולשרטט את קווי מתאר לתיאוריה הסוציולוגית בעתיד, תוך דיאלוג מתמיד עם העבר של הדיסציפלינה ומסורות החשיבה השונות והמתחרות שלה

בספרו החדש לוקח שורץ על עצמו משימה שאפתנית: להתאים את התיאוריה הסוציולוגית למציאות המשתנה של החברה הדיגיטלית. התיאוריה הסוציולוגית עוסקת בשאלות מופשטות כל-כך (למשל, על יחידות היסוד של החיים החברתיים והניתוח החברתי, או על המשגת הכח), עד שלעתים נראה שהתשובות עליהן נמצאות מחוץ לזמן ואינן תלויות במציאות האמפירית שאותה אנחנו חוקרים. אלא שתיאוריזציה תמיד נשענת על המובן-מאליו של זמנה, על הנחות הלקוחות ממציאות חברתית מסוימת. המהפכה הדיגיטלית לא רק עיצבה מחדש היבטים רבים בחיי היומיום שלנו כפרטים ובאופנים המוסדיים שבהם חיינו הקולקטיביים מאורגנים ונמשלים, אלא גם ערערה כמה מאמיתות היסוד המשמשות אדנים לתיאוריה הסוציולוגית. בספר Sociological Theory for Digital Society: The Codes that Bind Us Together שיצא בהוצאת Polity מבקש שורץ לזהות כמה מהאתגרים המרכזיים שמציבה החברה הדיגיטלית של זמננו להמשגות תיאורטיות בזרמים שונים בתיאוריה הסוציולוגית, ולהציע דרכים להתמודד אתם.

דרך בחינה של שורה ארוכה של מקרים – מהצנזורה על תוכנות מסרים מיידיים בסין, ועד לצילומי מסך של הטרדה מינית בעמוד הפייסבוק "גברים ברשת" –הספר מציב שורה ארוכה של שאלות (ותשובות אפשריות להן): מה קורה להמשגת הכח לנוכח עליית צורות חדשות של כח אלגוריתמי? למשל, כיצד צורות אלו משפיעות על היחסים בין כח לתודעה שהעסיקו את ההגות החברתית במאה ה-20, או על הוויכוח הארוך בשאלה האם כח מתקיים כפוטנציאל גם לפני מימושו? האם עדיין יש מקום לאינטראקציוניזם סימבולי ולמחקר מיקרו של אינטראקציות, בעולם שבו אינטראקציות רבות כבר אינן תחומות בסיטואציות המוגדרות בזמן, במרחב, ובזהות ובמספר המשתתפים בהן? ומה יהיו פניו של האינטראקציוניזם העתידי הזה בעולם שבו אינטראקציות מתעדות את עצמן באופן אוטומטי ומיתרגמות לאובייקטים בני-קיימא, תוך טשטוש ההבחנה האנליטית בין אינטראקציות לאובייקטים? מה קורה למושג העבודה כשמסתבר שלאינטראקציות שהפכו לאובייקטים יש ערך כלכלי, גם כשהן מתרחשות מחוץ ליחסי העסקה, וכשערך זה מארגן מחדש את הכלכלה? ובפרט, מה קורה ליחסים בין הקטגוריה האנליטית של עבודה במסורת המרקסיסטית לבין הקטגוריה הפנומנולוגית של עבודה כספירת חיים? כיצד משתנה מושג ההון החברתי כשהוא מקבל צורה דיגיטלית אובייקטיבית וחומרית, למשל בדמות "עוקבים", שעליהם נאבקים שחקנים בשדות שונים – פוליטיקאים, מותגים, אמנים, תנועות חברתיות, ואפילו אקדמאים? כיצד עלינו להבין אופנים חדשים של היקשרויות חברתיות, שבהם הפעולות והתודעות של אנשים שונים משתלבים ליצירת משהו גדול יותר, אבל שונה מהותית מהקולקטיבים שאפיינו את החברה המודרנית? מדוע ההיקשרויות החדשות הללו אינן פשוט "רשתות חברתיות", כמו אלו שחוקרי רשתות חוקרים כבר חצי מאה? ומה קורה לרשת החברתית, מפת הקשרים שלנו, כשזו מפסיקה להיות מטפורה אנליטית שעוזרת לסוציולוגים ואנתרופולוגים לתאר את העולם החברתי, והופכת לייצוג פרפורמטיבי, שמעצב את העולם ומשוקע באופנים שבהם החיים החברתיים נמשלים? הדיון בשאלות הללו מאפשר לספר להציג קווי מתאר לתיאוריה הסוציולוגית בעתיד, תוך דיאלוג מתמיד עם העבר של הדיסציפלינה ומסורות החשיבה השונות והמתחרות שלה.