אנתרופולוגיה לשבת

במאמר שפורסם בכתב העת Sociological Theory מתחקה עודד מרום אחרי שתי קבוצות של פעילים ליברטריאנים בארצות הברית, מנתח את ההבדל בפעילות שלהם ומראה שההבדל נובע מההבדל בדרך שאנשים חושבים ש"אנשים מסוגם" צריכים להתנהג. בעזרת מחקר אתנוגרפי שערך מרום (אוניברסיטת דרום קליפורניה) במשך ארבע שנים בקרב שתי הקבוצות, הוא מראה שלמרות ששתי הקבוצות מחזיקות, על פניו, באותה אידאולוגיה יש להן הערכות שונות בתכלית לגבי מהי פעולה פוליטית ראויה, מהו טיעון פוליטי ראוי, וכיצד יש להעריך את חברי הקבוצה ואת תרומתם להצלחתה הפוליטית. מרום טוען שכדי להבין את ההבדלים האלה, יש לשים לב לאופן שבו חברי כל אחת מהקבוצות מגדירות את טיב הארגון שלהם. או במילים אחרות, איך הם מפרשים איזו מין קבוצה הם בכלל.

עבור רבים מאיתנו, פוליטיקה היא עניין של אידיאולוגיה. המאבקים בין סוציאליסטים לקפיטליסטים, בין יונים לנצים או בין ליברלים ושמרנים נתפשים בעינינו כמאבקים בין תפישות עולם מתנגשות. גם אם אנשים לא תמיד יודעים לנסח את תפישות העולם האלה בבהירות, אפשר להניח שעמדותיהם הפוליטיות מתכתבות עם אי אילו הנחות אינטואיטיביות לגבי צדק, זהות, ביטחון וכולי. ועם זאת, תפישות העולם שלנו לא תמיד יכולות להסביר באופן ברור את הפוליטיקה שלנו. אמנם, אין זה חריג לראות אנשים בעלי תפישת עולם דומה מאמצים טקטיקות פוליטיות שונות, מעלים טיעונים שונים, ושופטים באופן שונה את ההתנהגות של שחקנים פוליטיים.

למעשה, ההבדלים האלה נוגעים לשאלה יסודית בסוציולוגיה: כיצד אנשים מעריכים מהי התנהגות ראויה? השאלה הזו זוכה כבר מזה זמן מה להערכה מחודשת עם התרבותם של מחקרים המצביעים על האופן שבו ארגונים ומוסדות שונים מגדירים סטנדרטים שונים להתנהגות ראויה, ובכך מעצבים את האופן שבו אנשים מעריכים את המציאות. אנשים העובדים יחדיו במשרד ממשלתי, למשל, לא יעריכו זה את זה על פי אותם מדדים בהם משתמשים אנשים החולקים תא משפחתי. מהסיבה הזו, מאוד קשה ליישב בין טיעונים המגיעים ממוסדות שונים. הורה יכול בקלות לטעון כי הוא מעדיף את טובת ילדיו ולכן מסייע להם היכן שהוא יכול, אבל טיעון כזה לא ייחשב כהצדקה ראויה ללמה אותו הורה רוצה להעניק לילדיו תפקיד בכיר במשרד הממשלתי שהוא מנהל.

במאמר שהתפרסם לאחרונה, אני מראה שלקושי הזה יש משמעות מרחיקת לכת בפוליטיקה. המאמר, שכותרתו “Situational Orders: Interaction Patterns and the Standards for Evaluating Public Discourse”, מתבסס על מחקר אתנוגרפי שערכתי במשך ארבע שנים עם שתי קבוצות של פעילים ליברטריאנים בארצות הברית. על אף ששתי הקבוצות מחזיקות, על פניו, באותה האידיאולוגיה (קרי, השאיפה לצמצם ככל האפשר את המעורבות הממשלתית בחיי הפרט), מצאתי שיש להן הערכות שונות בתכלית לגבי מהי פעולה פוליטית ראויה, מהו טיעון פוליטי ראוי, וכיצד יש להעריך את חברי הקבוצה ואת תרומתם להצלחתה הפוליטית. במאמר אני טוען שכדי להבין את ההבדלים האלה, יש לשים לב לאופן שבו חברי כל אחת מהקבוצות מגדירים את טיב הארגון שלהם. או במילים אחרות, איך הם מבינים איזו מין קבוצה הם בכלל.

כדי להמחיש את ההבדלים בין הקבוצות, המאמר מתמקד בשני אירועים דומים, בהם חברי כל קבוצה נאלצו להחליט האם להדיח את אחד החברים שהתנהגותו לא נשאה חן בעיני חלק מהשאר. בשני המקרים היו הקבוצות צריכות להעריך את החבר ולשפוט את תרומתו לקבוצה ולמטרה הפוליטית שהיא מנסה לקדם. במקום להתמקד בהחלטה הסופית, המאמר בוחן את טיב הטיעונים שהועלו בכל קבוצה ובעיקר את טיב הראיות שאנשים הביאו כדי לתמוך בטיעוניהם. במבט ראשון, הקבוצות נראו דומות זו לזו: רבים מהטיעונים והראיות שהועלו בשתי הקבוצות היו דומים מאוד. אבל תוך כדי תהליך הקידוד התחוור כי ההבדל בין הקבוצות אינו סוג הטיעונים, אלא היכן הם מועלים.

הקבוצה הראשונה היא תנועה פוליטית רדיקלית של ליברטריאנים אשר היגרו מכל רחבי ארצות הברית למדינת ניו המפשיר הקטנה. תוכניתם הייתה (ועודנה) להקים במדינה קהילה ליברטריאנית משגשגת, ועל בסיס הקהילה הזו להתארגן ואט אט לצבור כוח פוליטי שיאפשר להם להשתלט על המוסדות הפוליטיים המקומיים. הקבוצה השנייה היא התארגנות טיפוסית יותר של ליברטריאנים באזור לוס אנג'לס שלוקחים חלק בפעילותה של המפלגה הליבטריאנית במחוז. גם הם שואפים להתארגן, לצבור כוח פוליטי, ועם הזמן לעצב את הפוליטיקה המקומית. אך בניגוד למקביליהם בניו המפשיר, הם לא ראו עצמם כקהילה ליברטריאנית, אלא כמפלגה פוליטית. ההבדל הזה התגלה כמשמעותי במיוחד לאופן שבו חברי כל אחת מהקבוצות התדיינו על גורלו של אחד מהם.

מבלי להיכנס לפרטים של כל מקרה (בשביל זה, אני מפנה אתכם למאמר), די לומר שהוויכוחים בנושא בשתי הקבוצות היו מרים וממושכים. בשני המקרים אנשים הגנו בחירוף נפש על חברם בעוד שאחרים טענו בכוח כנגד הישארותו בקבוצה. הוויכוחים התנהלו בדרגים שונים ובפלטפורמות שונות, החל משיחות פרטיות, דרך ישיבות הנהלה, וכלה בנאומים פומביים. עם זאת, האופי השונה של שתי הקבוצות הביא לכך שהחברים בכל אחת מהן ראו בטיעונים דומים כמתאימים לפלטפורמות שונות.

בעוד שבפלטפורמות סגורות ופרטיות חברי שתי הקבוצות הרגישו חופשיים להעלות טיעונים כאוות נפשם, בשיחות פומביות – היכן שהטיעונים לבשו אופי ייצוגי ואפילו פורמאלי – הטוענים נאלצו להגביל את טיב הטיעונים שלהם ולהתאים אותם לאופן שבו הם ושאר החברים הגדירו את טיב הקבוצה שלהם. כך, בקהילה הליברטריאנית של ניו המפשיר, טיעונים פומביים בעד ונגד החבר הסורר התמקדו בשאלה "האם הוא חבר קהילה טוב?", ובעיקר: האם הוא שכן טוב, שבונה קשרים קהילתיים עם אנשים אחרים בניו המפשיר ובכך מגביר את האהדה הציבורית לליברטריאנים ורעיונותיהם? מנגד, במפלגה הליברטריאנית של לוס אנג'לס, טיעונים פומביים בעד ונגד החבר התמקדו בשאלה "האם הוא חבר מפלגה טוב?", ובעיקר: האם הוא מציית לכללי התקנון המפלגתי? והאם הוא תורם להליך יעיל ופרודוקטיבי של קבלת החלטות וביצוען? טיעונים אחרים נדחו על ידי החברים כלא ראויים או פשוט לא רלוונטיים לדיון ציבורי.

כתוצאה מכך, הדיון הציבורי של כל אחת מהקבוצות היה שונה בתכלית. בעוד שקבוצה אחת ניהלה דיון ציבורי שהעריך בניית גשרים בין ליברטריאנים לציבור הרחב ורוממה פעילים שעשו זאת, הקבוצה האחרת ניהלה דיון ציבורי שהעריך בניית מנגנון פוליטי תקני ויעיל, ובהתאם רוממה פעילים שהצטיינו בשירות המנגנון הזה. האופן שבו חברי הקבוצה תפשו את אופי הקבוצה שלהם השפיע על האופן שבו החליטו אילו התנהגויות – למעשה, אילו הערכות – מתאימות לאיזה קונטקסט חברתי, והדבר עיצב באופן משמעותי את הדיון וההתנהגות הפוליטיים של החברים.

המאמר, אשר התפרסם בכתב העת Sociological Theory, מציג מודל תיאורטי שעוזר להבין כיצד קבוצות שונות – לא רק ליברטריאנים אמריקאים – מקצות מדדי הערכה שונים לסיטואציות חברתיות שונות. כפי שהמודל מציע, השיפוטים המוסריים שלנו אינם עקביים, אלא משתנים בין קונטקסט חברתי אחד לאחר. וכפי שההשוואה בין שתי הקבוצות הליברטריאניות מדגימה, ההחלטה איזה שיפוט מתאים לאיזו סיטואציה תלויה במידה רבה באופן שבו אנו תופשים את מי שאנחנו, וכיצד אנו חושבים ש"אנשים מסוגנו" צריכים להתנהג.

Marom, Oded. (2024). "Situational Orders: Interaction Patterns and the Standards for Evaluating Public Discourse." Sociological Theory. 42(1): 1-22.https://doi.org/10.1177/07352751231218479

עוד בנושא: