מאמרי אורח

לציון הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נחזור למחקרו של מיכאל פייגה ז"ל, שהיה סוציולוג פוליטי מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. פייגה חקר את תנועות שלום עכשיו וגוש אמונים, וכתב על רצח רבין ועל הרקע של יגאל עמיר במאמר "רצח רבין והשוליים האתניים של הציונות דתית". המאמר פורסם לראשונה ב"תיאוריה וביקורת", עשרים שנים לאחר הרצח שנה לאחר פרסום המאמר נרצח מיכאל פייגה בפיגוע הירי במתחם שרונה בתל אביב. בספר לזכרו, "על דעת המקום", בעריכת פרופ' דוד אוחנה (אוניברסיטת בן גוריון) פורסם המאמר בשנית.

על מנת להבין את הרקע החברתי לרצח שביצע יגאל עמיר פייגה מטפל במאמרו במתח שבין סוכנות למבנה חברתי. כלומר, באיזה מידה ניתן להצביע על הרקע החברתי של יגאל עמיר, על מקומו בחברה הישראלית והאינטראקציה של עמיר עם החברה כהסבר לרצח או לחילופין להניף אצבע מאשימה ברורה אל עמיר כאינדיבידואל, שאחראי לבדו למעשיו. כסוציולוג שמודע למתח הזה, התשובה של פייגה אינה חד משמעית, ובמילותיו שלו:

"אין ולא יכול להיות מעבר פשוט מהביוגרפיה של עמיר אל הרצח. אדם הוא סוכן אוטונומי המקבל החלטות, ועמיר שבוי באופן מוגבל בלבד על ידי הביוגרפיה שקדמה לרצח שביצע […] עם זאת הבחירות שלו לא היו שרירותיות. אי אפשר להבין את מעשהו של עמיר מבלי להבין את הרקע שבו צמח." (פייגה, 2017, עמ' 235).

פייגה לא טוען שהתנאים החברתיים אחראים באופן בלעדי למעשיו של עמיר, הוא גם לא טוען שאין להם שום קשר למעשיו. פייגה מציג ניתוח סוציולוגי שמבקש להסביר כי להקשר חברתי, למיצוב, יש השפעה על האופן בו פרטים בעלי סוכנות פועלים. מכאן, שבמציאות בה רק אדם אחד רצח את רבין, הבנת הרקע החברתי בו הוא צמח מספקת הסבר תיאורי (ולא הצדקה) ממנו ניתן להסיק בדיעבד מדוע דווקא יגאל עמיר כתוצר בין היתר של נסיבות חברתיות הפך לרוצח ראש ממשלה.

פייגה מנתח את הביוגרפיה של יגאל עמיר ומסמן בתוכה כמה מאפיינים אותם הוא מזהה כמשמעותיים. הוא דן בקשר המורכב שבין הציונות הדתית לבין קבוצות המצויות בשוליה, בדגש על המזרחים ואף על תימנים, הקבוצה אליה השתייך עמיר. פייגה קושר בין הדחיה לה זכתה קבוצתו של עמיר מהאליטות בישראל, החל מדחיית האליטה המפאיניקית בקום המדינה ופרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן שנחקקה בזיכרון הקולקטיבי של מזרחים רבים וכלה מהדחייה של האליטה האכנזית של הציונות הדתית וגוש אמונים, אותה חווה עמיר באופן אישי כשנדחה על ידי שתיים מבנות הקבוצה בכל הנוגע למיסוד מערכת יחסים זוגית. פייגה ממשיך בניתוח התפיסות האידאולוגיות של הציונות הדתית, בעיקר תורת הרב קוק, ובתוכה בקשר שבין תפיסת העולם הדתית לבין הנכונות לפנות לאלימות. פייגה מתחבר בשנית לאופי של עמיר עצמו ולנטייה המוגברת במיוחד לאלימות שלו, אותה הוא מבקש לממש כדי לכפר על הדחייה לה זכה מגוש אמונים עימה הוא מבקש להזדהות בכל זאת. לסיום פייגה תוהה אם ניתן להכליל את המסקנות שלו גם לקבוצות נוספות בתוך מחנה המתנחלים והציונות הדתית, למשל נוער הגבעות, ואם ההיגיון שהפעיל את יגאל עמיר חל כיום על קבוצות רחבות יותר.

לעוד חומרים מעבודתו ועל עבודתו של מיכאל פייגה ז"ל

המאמר המלא בתיאוריה וביקורת

האנתרופולוגיה והסוציולוגיה של תרבות השכול

מיכאל פייגה על תודעת העבר של המתנחלים וארכיאולוגיה בגדה המערבית