מאמרי אורח

ד"ר רוית תלמי כהן כותבת לבחברת האדם על משמעויותיו הפיזיות והמנטליות של הבית בתקופה המודרנית, לאור השהייה הארעית בסוכה:

בחג סוכות, המסורת היהודית מזמינה אותנו לעזוב את הבית הקבוע ולעבור לשהות בסוכה – מבנה זמני. מעבר זה אינו רק פעולה פיזית, אלא סמל עמוק לארעיות, לחיים של נוודות ולהתמודדות עם השאלות מהו בית ומהי שייכות. השהות בסוכה, מבנה ארעי שמחליף את הבית, מציעה לנו הזדמנות להרהר על המשמעות של בית במציאות העכשווית שבה רבים חיים במצבי מעבר – מהגרים, נוודים דיגיטליים, פליטים בארצם ועוד.

בעידן הפוסט-מודרני, עולות שאלות מורכבות: האם אפשר להרגיש שייכות כשאין מקום קבוע? האם בית חייב להיות מבנה פיזי? והאם ניתן לחיות עם ריבוי בתים, או אפילו בתודעה של חוסר בית? ברגר, בספרו (Homeless Mind, Berger 1973) טוען שמודרניות מאופיינת בפלורליזם של חיים חברתיים. היומיום מורכב משינויים מתמידים במרחב, חוסר התאמות וסתירות חברתיות, כך שאין יציבות וקביעות. בעולם המגוון במעברים יומיומיים, קשה לזהות מתי באמת מגיעים "הביתה". האדם המודרני אינו מרגיש באמת בבית באף אחת מהצורות המוצעות לו. תחושת חוסר הבית מתבטאת בהתעוררות של תנועות תת-מודרניות, מסורתיות וערכי מציאות אבסולוטיים. המקום, לפי ברגר, "התרוקן", והתודעה הפכה לחסרת בית, שאינה מוצאת את מקומה. אדואר סעיד (2000) מוסיף וטוען כי יותר ויותר אנשים חיים ב"מצב כללי של חוסר בית" בעולם בו הזהות אינה קשורה עוד למרחב טריטוריאלי מוגדר. בעוד שהראשונים שחוו זאת היו פליטים ומהגרים, כיום תחושת חוסר הבית הופכת למציאות רווחת ומתפתחת. תחושת הערעור בין "כאן" ו"שם", בשילוב השאיפה לביטחון ולשייכות, יוצרת לעיתים קרובות "בית מדומיין" ורצון לחזור הביתה. בעולם של תנועה מתמדת, אנשים רבים – חלקם מבחירה כמו נוודים דיגיטליים, וחלקם מכורח הנסיבות, כמו עקורים ופליטים – מרגישים את הצורך למצוא דרכים חדשות ליצירת תחושת בית ושייכות, גם כשאין להם מקום פיזי קבוע.

בית הוא ביטוי של זהות אישית ורעיונות חברתיים, המושפעים מגורמים תרבותיים, סוציו-דמוגרפיים, פוליטיים וכלכלים. בעוד שמושג הדירה מבטא את ההיבט הטכני של מושג הבית, כלומר את הבית הפיזי (Lawrence, 1987) . אפדוראי (Appadurai, 2013) טען שבית אינו רק צורת הדיור: דרכו ניתן לראות איך בני אדם מארגנים בדרכים חומריות את הרכוש, היחסים והמשאבים האינטימיים ביותר שלהם, במסגרת עבודה מתמדת של ייצור מקום. הוא התייחס למשמעות של היצירה המתמשכת של הבית והדגיש את הקשר האינטימי המתקיים בבית בין חיי משפחה, העיצוב הפיזי של הבית, וקהילתיות. לטענתו, הקשרים הללו מתקיימים בכל החברות, ללא קשר לממון או לביטחון, והם אלו המעניקים לבית את משמעותו. המשמעות העמוקה של בית טמונה, אם כן, בזיקתו הישירה למגורים, לכבוד ולעיצוב התרבותי של אינטימיות פיזית. בית יוצר את החיבור שבין שארות, ילודה ומקלט, ומאפשר לבני האדם ליצור מקום מחסה לאנושיות שלהם.

חלק מההתמודדות עם תחושת חוסר הבית היא יצירת "בתים מדומיינים" – מושג שמתאר את היכולת לבנות תחושת שייכות דרך מרחבים סמליים כמו זיכרונות, מסורות, קהילות דיגיטליות, או קשרים רגשיים. לדוגמה, נוודים דיגיטליים – אנשים שעובדים מרחוק ונוסעים ממקום למקום – מצליחים לבנות תחושת בית דרך קשרים עם משפחותיהם וחבריהם באמצעות האינטרנט וקהילות דיגיטליות. על אף שהם נעים פיזית ממקום למקום, תחושת השייכות נבנית באמצעות חוויות ומרחבים סמליים.

במקביל, חוקרים כמו מלכי ((1995a,b וורטובק (1999) דנו ברעיון של "ריבוי בתים". בעולם הגלובלי של ימינו, המושג "בית" כבר אינו מוגבל למבנה פיזי אחד, אלא מורכב ממגוון רחב של מקומות פיזיים ותרבותיים. לדוגמה, מהגר שעזב את ארץ מולדתו ושומר על קשר עם התרבות המקומית בשתי הארצות יכול לחוש שייכות הן לארץ המוצא והן לארץ היעד. הוא מקיים ריטואלים תרבותיים הקשורים לשתי הארצות, מתחבר למשפחתו בשתיהן, ומוצא דרכים יצירתיות לייצר תחושת בית במספר מקומות בו-זמנית. כך גם אנשים ניידים שעוברים בין מקומות בעולם, מוצאים תחושת בית דרך פעולות יומיומיות כמו שתיית קפה מוכר או אכילה ברשתות מזון מוכרות, רכישת בגדים ברשתות ועוד.

בישראל, המושג של בית מקבל ממד נוסף – הוא אינו רק מבנה פיזי אלא סמל של שייכות, ובדומה לדבריו של גורביץ' בספרו על המקום "מקום קטן" קרוב במובנו למשג של ילידיות: עיר, בית, רחוב, נוף ילדות וכד'. "מקום גדול" לעומת זאת הוא הרעיון, המקום שמעבר לרעיון: הארץ כרעיון קולקטיבי.

הבית, מנקודת מבט אנתרופולוגית, עשוי להיתפס לא רק כמבנה פיזי אלא כמרחב שמרכז תחושות של שייכות, ביטחון וזהות. זהו מקום שבו נבנות רשתות חברתיות, זיכרונות וריטואלים יומיומיים, אשר במקרים רבים תורמים ליצירת תחושת יציבות וקהילה. מאפייני הבית עשויים לכלול, בין היתר, תחושת מוגנות, אינטימיות ובניית זהות אישית וקשרים חברתיים בתוך אותו מרחב. בהקשר הישראלי, ניתן לראות בבית גם משמעות רחבה יותר, הקשורה לתחושות של ביטחון, היסטוריה ושורשיות לאומית.

בקרב פליטים ועקורים בתוך מדינתם, כפי שניתן לראות כיום בישראל בעקבות המלחמה, האתגרים הנוגעים לבית לובשים צורות חדשות, ולעיתים כוללים גם חוויות של אובדן. כאשר אנשים נאלצים לעזוב את בתיהם ולעבור למרחבים זמניים כמו בתי מלון, אכסניות או דירות שכורות, עולה השאלה כיצד ניתן לשמר תחושות של יציבות ושייכות. גם כשהבית הפיזי אינו נגיש, יש מי שמנסים לשמר אלמנטים מסוימים של תחושת בית, כמו שגרה יומיומית, שמירה על קשרים משפחתיים וזיכרונות, ובכך עשויים לבנות מחדש תחושת יציבות בתוך מצב ארעי.

פעולות יומיומיות כמו בישול, ניקיון, ארוחות משפחתיות, ושמירה על מסורות וריטואלים משפחתיים, עשויות להיתפס ככלים משמעותיים לשימור תחושת בית, גם במצבי חוסר וודאות. לצד זאת, התארגנויות קהילתיות, כאשר הן אפשריות, עשויות להעצים את תחושת השייכות והביטחון בתוך מרחבים זמניים ושל חוסר וודאות.

חג הסוכות מזכיר לנו את הארעיות של החיים ואת הצורך הבסיסי בבית – הן במישור הפיזי והן במישור הרגשי. היעדר בית מוביל אנשים לחפש דרכים שונות למלא את הצורך הזה, תוך הישענות על הרעיון שבית אינו רק מקום פיזי אלא גם מערכת של קשרים, מסורות וזיכרונות. פעולות אלו עשויות לסייע ביצירת תחושת שייכות גם בהיעדר יציבות גיאוגרפית. עבור אלו החיים במציאות של ארעיות, חוסר ודאות או במצב רגשי מורכב כמו אובדן ושכול, הצורך למצוא מקומות של שייכות וביטחון במרחבים משתנים מתעצם.

חג הסוכות השנה מעורר מחשבות על הקשר בין ארעיות, בית ושייכות בעולם שבו היציבות היא לא תמיד דבר מובן מאליו. עבור רבים, הסוכה, שבעבר שימשה כסמל זמני, הפכה לסמל לחוסר יציבות יומיומי. רעיונות כמו ריבוי בתים ותודעה של חוסר בית מציפים את האתגר של בניית תחושת בית ושייכות מחדש. במצבי חוסר ודאות וארעיות, שאלות אלו הופכות משמעותיות במיוחד, ומזמינות אותנו לחשוב מחדש על מושג הבית, לא רק כמקום פיזי, אלא כמרחב רגשי, חברתי ותרבותי המתגבש במצבים משתנים.

מי ייתן וכולם יזכו לשוב לביתם במהרה, ולהרגיש שוב את תחושת השייכות והביטחון שבבית.

לקריאה נוספת: