ייצור ידע עירונים: רעיונות, ערים, גורואים
ברכות חמות (קצת באיחור) לנגה קידר, על אישור עבודת הדוקטורט אשר נכתבה בהנחיית דן סילבר במסגרת המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת טורנטו. קידר, כיום עמיתת עזריאלי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית, כותבת לבחברת האדם על עבודתה, אשר עסקה בכיצד רעיונות אורבניים משייטים בעולם, מה קורה כשעיר 'מאמצת' רעיון, ואיך נוצרה תופעת הגורואים לעירוניות
עוד לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, העיתונות הכלכלית כבר הורידה לדפוס כותרות שחוזות כי "בשכונות המעורבות המחירים יירדו … בטווח הקצר יהיו מציאות". האופן בו משברים פוליטיים וחברתיים, שקשה לנו לדמיין איך נצליח להתאושש מהם מבחינה חברתית, בכל זאת מתנסחים במהירות הבזק כהזדמנות כלכלית, החזירה אותי אל נקודת הפתיחה של מחקר הדוקטורט שלי.
עזבתי את ירושלים כדי להתחיל דוקטורט באוניברסיטת טורונטו בקיץ המדמם של 2014. באותם שבועות, המלחמה בעזה, הרצח של מוחמד אבו חדייר, נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח הסעירו את מרבית יושבי הארץ. אבל עבור ארגונים ושחקני מדיניות ירושלמים, שנאבקו במשך שנים בהגירה השלילית מהעיר באמצעות מיזמים שונים להשארת צעירים, ההפגנות של להב"ה ו'אינתיפאדת הסכינים', יצרו את התחושה שהמאמץ שלהם התרסק ושהעיר נסוגה שנים אחורה.
להפתעתי, כבר כשחזרתי לביקור ראשון אחרי סמסטר אחד, גיליתי שמתחיל להתבסס בעיר סיפור חדש – סיפור על ירושלים
ועל המעמד היצירתי שחי בה. סיפור שמנסה להתמודד עם המורכבויות הפוליטיות בעיר, בין חרדים לחילונים, יהודים ופלסטינים, אבל גם חותר לנסח אותן כהזדמנויות חברתיות וכיתרון יחסי שהעיר מציעה. באותה נקודה, הסיפור על המעמד היצירתי וירושלים גם נקשר בשם ובטייטל שלא שמעתי קודם: ריצ'ארד פלורידה, "גורו העירוניות", שהגיע ממש באותו זמן לביקור בעיר. מודל העיר היצירתית שהוא הציג שילב בין תיאור סוציולוגי למתכון מדיניות עירונית. מהבחינה הסוציולוגית, המודל מתאר את התפנית שהתרחשה בערים עם המעבר מייצור תעשייתי לתעשיות עתירות ידע ועליית איכות החיים. אותו שינוי שהוא מתאר ברב המכר, "עלייתו של המעמד היצירתי" (2002/2012), הוליד גם מעמד עירוני חדש שמבקש למצוא את סגנון החיים שעונה על טעמיו הספציפיים בעיר. מבחינת מדיניות, המודל מציע לעיריות איך להתמודד עם השינוי הכלכלי הגלובלי, שלווה בערים רבות בסגירת מפעלים, בהגירה שלילית של אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה ובנטישת מרכז העיר. המודל מדגיש את חשיבותן של השקעה בתשתית טכנולוגית, במשיכת המעמד היצירתי ובקידום אווירה עירונית מכילה למיעוטים אתניים ולקהילה הלהטב"קית, ומציע סל עם אסטרטגיות כמו טיפוח סצנות יצירתיות מקומיות ועסקים קטנים, סלילת מסלולי אופניים, פלייסמייקינג ואומנות ציבורית.
בנקודה הזו התחיל מחקר הדוקטורט שלי: ניסיתי להבין איך שחקני מדיניות בירושלים מוצאים את הרעיונות של פלורידה, שנולדו בהקשר תרבותי כל-כך שונה, כרלוונטיים לבעיות המורכבות של העיר, ואיך הם עובדים עם הפערים. בשונה מניסוח כותרת לעיתון כלכלי, ניסוח הסיפור העירוני החדש, הצריך מלאכת מחשבת של עבודה בין ארגונים ובתוך אגפים עירונים, תוך כדי שכנוע התושבים שיש כאן משהו אמיתי. בניגוד לאותן כותרות, לא מדובר רק בהזדמנות כלכלית עבור פרטים, אלא בניסיון לנסח סיפור פוליטי, תרבותי וכלכלי רחב יותר. מצעד הגאווה בו נרצחה שירה בנקי, שהתרחש מספר חודשים לאחר הגעתו של פלורידה והציג תמונת תשליל לעיר מכילת המגוון שהוא תיאר, הוא רק אירוע אחד בשרשרת של אירועים, איתם היה צריך 'לעבוד'.
ההתבוננות על התהליכים הירושלמים מטורונטו, בסדרה של ביקורים לעבודות שדה, גרמה לי להבין כי לצד ההיבטים הייחודים בתהליך התרגום הירושלמי, אימוץ מודל העיר היצירתית הוא חלק מתגובה עירונית גלובלית למשברים כלכליים ופוליטיים מרובים. טורונטו, למשל, אימצה את מודל העיר היצירתית אחרי משבר זהותי-ארגוני שפרע את המאזן העירוני. בהחלטה שנכפתה בסוף שנות התשעים על העירייה על-ידי ממשלת אונטריו, העיר אוחדה עם חמשת הפרברים שהקיפו אותו והפכה מעיר של 700 אלף תושבים עם מרכז אורבני מובהק לעיר מרובת פרברים עם 2.4 מליון תושבים. בניסיון למצוא זהות שתאחד בין חלקי העיר ותקדם תהליך של שיקום ארגוני, אומץ המודל. שמו של ריצ'ארד פלורידה, אגב, התערבב גם בהקשר הטורונטויאני. הוא אומנם פרסם את הספר שהפך אותו לכוכב בינלאומי מעט מאוחר יותר ב-2002, אבל מאותה נקודה נעשו מאמצים אקטיביים לקשור בין הכוח הסימובלי העולה שלו לכוחה של העיר.
את הדיאלקטיקה שהתקיימה בירושלים ובטורונטו בין המשבר העירוני לבין 'ההזדמנות' העירונית שנפתחה בעקבות המשבר, זיהיתי בשלב מאוחר יותר כמתח שמניע תהליכים פוליטיים בערים רבות. בין אם מדובר בהרס של מבנים, באלימות מצד מפגינים, בריבוי מעצרים ואלימות משטרתית, או בצמצום מחלקות ושירותים מרכזיים, הזעם והייאוש שהמשבר מעורר לא רק מנפצים ססטוס קוו עירוני. באקלים של ניהול עיר יזמי, הם גם דלק להתנעת סיפור פוליטי חדש ולגריפת רווחים מהמשבר. המתח הזה מרחף מעל ערים בישראל גם עכשיו. הסיפורים העירוניים החדשים שאולי יצמחו מהמשברים המקומיים, כנראה יובילו לחיזוק מגמות קיימות, או כמו שמחקרים רבים בלימודי עירוניות מראים להגברת תהליכי ניו-ליברליזציה ברמת העיר. אבל הסיפורים האלו גם יכולים לעזור לדמיין עתידים אפשריים אחרים, כפי שמידה מסויימת מצאתי בירושלים ובטורונטו.
מחקר הדוקטורט שלי, The Making of Urban Knowledge: Ideas, Cities, Gurus עוקב אחרי הסיפור הירושלמי והטורונטויאני ואחרי תהליכי תרגום מודל העיר היצירתית בערים נוספות ובוחן כיצד המודל עבר סטנדרטיזציה גלובלית והפך למותג שערים שונות ברחבי העולם מרגישות שהן צריכה לאמץ. במקביל, המחקר גם בוחן כיצד המודל התפתח לכיוונים שונים לאור התרגום שלו בקונטקסטים מרובים.
מודל העיר היצירתית, בשונה ממודלים נפוצים נוספים כמו ערים חכמות, ערים גלובליות או ערים חסינות, מאפשר להסתכל מנקודת מבט מקיפה על גלגול של רעיון. ראשית, כמודל ותיק שהתחיל להתגבש בראשית שנות השמונים, אורך החיים שלו מאפשר להתבונן בגלגולים שונים של הרעיון, שכולל אימוץ נלהב, התגבשות של אופציות ביקורתיות, ומצב שלישי רפלקסיבי של דיאלוג בין המחבקים למבקרים. שנית, מבחינת התפשטות גיאוגרפית, הפרדיגמה מציגה את עצמה כרלוונטית לערים גדולות כקטנות, בקונטקסטים פוליטיים מגוונים, וניתן לראות תרגומים מגוונים שלה בערים ברחבי העולם.
כדי לפענח תהליכים של ייצור ידע עירוני, כמו זה שהתרחש בירושלים ובטורונטו, אני מציעה לאמץ את משולש ייצור הידע העירוני, שמתבונן בשלוש יחידות ניתוח: ראשית, הרעיון, אותו תסריט תרבותי שנוסח כדי לתת מענה לאתגרים פוליטים חברתיים וכלכליים שמתנקזים למרכזים עירוניים; שנית, הערים, שהן הקונטקסט והזירה הפוליטית-הארגונית בה הרעיונות מתורגמים; שלישית, הגורואים וסוכני ידע נוספים רבים, שמקשרים בין הערים והרעיונות. כל אחד מפרקי הדוקטורט מתבונן בייצור הידע העירוני כשבמוקד קודקוד ספציפי של המשולש:
רעיונות: The Space of Ideas: Public Art Policy and the Concept of Urban Model Space(נכתב עם דן סילבר) מתמקד ברעיונות עצמם ובגלגולים השונים שהם עוברים לאורך מסלול חייהם. אנו עוקבים אחרי כלי מדיניות פופולארי אחד מתוך ארגז הכלים של העיר היצירתית – אחוז לאומנות ציבורית (Percent for Public Art) – ב-26 ערים בשנים 1959-2020. בעזרת Structural Topic Modelling אנו ממפים את השיחים השונים שהתפתחו סביב הכלי ומדגימים כיצד הם מתארגנים כשדה מושגי. בנוסף, אנחנו מתארים מתי, היכן ומדוע ערים בוחרות לאמץ שיח מסויים וכיצד ערים בוחרות לשלב בין השיחים השונים.
ערים: Making Jerusalem Cooler: Creative Scripts, Youth Flight, Diversity שפורסם ב City & Community מתמקד באופן בו רעיונות עוברים בתוך מערכת העיקול העירונית. באמצעות עבודת שדה שמתחקה אחרי האופן בו שחקני מדיניות מקומיים מפענחים ומתרגמים את מודל העיר היצירתית לירושלמית, אני מדגימה כיצד תרגום חלקים במודל מאפשר לערוך דה-פוליטיציה לבעיות מסויימות, אבל גם מדגיש את ההיבט הפוליטי של בעיות אחרות. העבודה מדגישה כי בניגוד לכתיבה הנפוצה על ערים יצירתיות, שמתמקדת בעיקר באופן בו המודל מקדם סדר ניו-ליברלי ברמת העיר, צריך לבחון איך המודל משתלב ומצטלב עם פרוייקטים תרבותיים-פוליטיים נוספים (טקסטים בעקבות המאמר ב"אנתרופולוגיה לשבת" וב"אורבנולוגיה").
גורואים: Cities and their Gurus: How Human Actors Canonize Urban Knowledge מתמקד בדמות האיקונית של הגורו העירוני ובתפקידו בהפיכת ידע עירוני לקאנוני. באמצעות עבודת שדה בטורונטו ובירושלים, אני משווה בין שתי מערכות יחסים שונות בין ערים לגורו, האחת, ארוכה וקרובה לבית, השניה, חפוזה ורחוקה תרבותית. בהשראת סוציולוגיה פרגמטית, אני בוחנת את התפקיד של הגורו בדרמה העירונית ומסבירה מדוע ערים נזקקות לגורואים (ומדוע גורואים נזקקים לערים).
עוד על קידר