בין "אין אוויר" ל"לחזור לנשום"
מאת: ניצן רותם ויוליה לרנר
איורים: שושקה, זאב אנגלמאיר.
"אין אויר" ואיך לחזור לנשום אחרי השבעה באוקטובר? פוסט נוסף לרגל צאת הגיליון המיוחד ״לדבר אחרי 7 באוקטובר״ – עיונים בשפה וחברה, בעריכת מיכל קרבאל-טובי, עמרי גרינברג ותמר כתריאל. ניצן רותם ויוליה לרנר כותבות על הביטוי "אין אויר", על התנועה בין שגרה לחירום בזמן המלחמה, ומתמקדות בחיבור בין הרגשי, החושי והמוסרי בהקשר של הפוליטיקה הישראלית העכשווית.
בראשון לספטמבר 2024, על רקע דיווחים בדבר שש גופות הצעירות והצעירים שנרצחו בעזה, חזר לבלוט ברשתות החברתיות ובשידורי החדשות הביטוי "אין אוויר". אזרחיות ואזרחים חלקו חוויות של העדר אוויר לנשימה, סיפרו שהם נחנקים מדמעות, וחיפשו מקורות חמצן כדי להקל על נשימתם. המתנגדים להצלת בני הערובה והשבויים בעזה כמו הגיבו לשפה זאת, והדגישו כי ציר פילדלפי הוא "צינור החמצן" של חמאס, כלומר הנתיב לחיסול הארגון או להישרדותו.
הביטוי "אין אוויר" הפך לדומיננטי עם פרוץ אירועי ה-7 באוקטובר, והוא המושג שהצענו לבחון במסגרת הגיליון המיוחד של "עיונים בשפה וחברה". נקודת המוצא לכתיבתנו, הראשונה בצוותא, הייתה התפיסה האנליטית ששפה היא מציאות, ושרגשות הם שפה לאומית (ראו במחקרים של יוליה בנוגע לשפה רגשית במצבי ערעור קולקטיבי, במצב המלחמה ברוסיה ובזירות ציבוריות באופן כללי, ואצל ניצן בנוגע להמצאת האובדנות, להופעת המגה שרפות, ולהחלפת השבי בחטיפה). יוליה התעניינה בכך שכל מבע פוליטי בישראל כרוך בהכרח בתגובה רגשית מוסרית, וניצן התעניינה בחלוקת העבודה בין השגרה והחירום.
התרשמנו שהתנועה בין שגרה וחירום, ועמעום ההבדל בין השניים, קשורים לחלוקת עבודה טמפורלית, רגשית וגופנית, המתווכת על ידי פרופסיות ומוסדות חברתיים. חלוקת עבודה, אצל אמיל דורקהיים, מאפיינת חברות מודרניות בהן הסולידריות מתבססת על שונות בתפקידים החברתיים. חלוקת העבודה הסימבולית שהתחלנו לזהות בחברה הישראלית איפשרה לבטא דיסאוריינטציה רגשית, ובד בבד נתנה לה מענה. כך, מצד אחד, בלטו מושגים כמו הצפה, קריסה ואובדן אוויר, אשר הציגו את הקיום האישי והחברתי בישראל כעודפות הגורמת להתמוטטות גופנית ורגשית. מצד שני, ובמקביל, פעלו גורמים חברתיים למתן את ה'יותר מדי' הישראלי, והנחו את האזרחים כיצד לווסת את רגשותיהם ואת גופם, ואף להמיר את הכאב האישי ב"ריאה אחת נושמת".
בחרנו ברטוריקה ובפנומנולוגיה של העדר אוויר וחוסר נשימה, למרות שהסתקרנו גם מהמשמעויות של החוויה הגופנית-רגשית של "הצפה", בעיקר בקרב אנשי המקצועות הטיפוליים. מצאנו שביטויי הנשימה מוסיפים רבדים נוספים על אלו של הצפה וקריסה, משום שהם מחברים ומפרידים בין חיים ומוות, נשמה וגוף, אדם וסביבה, רוחניות וביולוגיה, מעגליות וכרונולוגיה, עזה וישראל, ומקומיות ואוניברסליות.
מרגע שהתמקדנו בתפקיד הפרשני והחברתי של האוויר – בעזיבתו המערערת ובשיבתו המאורגנת – קפצו עלינו השימושים במטאפורה מכל קיר, בכל אתר ובכל שיחה. "אין אוויר", כפי שמזכירים שימושיו בראשון לספטמבר, מקודד תחושה גופנית המיוחסת להתקף חרדה, יחד עם תגובה רגשית של מצוקה ואין אונים, ויחד עם תגובה מוסרית לנוכח האלימות והמלחמה.
במקביל, הרטוריקה והפרקטיקה של "לחזור לנשום" מקודדות ציווי אזרחי ולאומי. יוזמות של סדנאות נשימה נכונה, לצד טיפולים להחזרת הנשימה, דורשים מהפרט לבטא חוסן אישי וקולקטיבי – להיות אזרח טוב. מאמרנו מראה כיצד החוסן הנשימתי נושא תפקיד פוליטי בהפיכת מצב החירום לשגרה, ובהסוואת מחלוקות פוליטיות. הציבור למד להתאחד סביב דגל רגשי והתנהגותי של סבל ושל שליטה בסבל בעת ובעונה אחת, ולמקם את המבע הרגשי והפוליטי בין "אין אוויר" לבין "לחזור לנשום".
המאמר מוסיף וטוען כי "החוסן הנשימתי" מביע עמדות פוליטיות באמצעות כפל הפנים של הנשימה, היותה גם תגובה אוניברסלית הומנית, וגם חוויה ישראלית מקומית. בהקשר הזה ניתחנו את הפולמוס סביב השיר הישראלי שנפסל לאירוויזיון, על שורותיו, "לא נשאר אוויר לנשום, אין מקום, אין אותי מיום ליום", לצד מבעים העוסקים בערביי ישראל.
רעיונותיו של טלאל אסד בדבר מוסריות אתית הגלומה בגוף ליוו את הרשימה, וסיימנו אותה בניתוח גילויי התנגדות למסורת הרגשית האזרחית החדשה של חוסן נשימתי. חוסר היכולת והסירוב להתכנס תחת קולקטיב הנושמים מחדש – המתאווררים בחו"ל, היוגיסטים בעזה, המפונים בריטריטים והלוחמים שמשתקמים בצלילות חופשיות – אינם רק מטאפוריים. מי שנהרג בעזה – לא ישוב לנשום. מי שכלוא במנהרותיה – בקושי נושם, ונשימתו על זמן שאול. בריאות בני משפחותיהם גם היא נחבלת ככל שחולפים החודשים.
אנו מרחיבות היום את עיוננו בחיבור בין הרגשי, החושי והמוסרי, ומשלבות את ממצאינו על פוליטיקת הנשימה בניתוח השימוש הפוליטי בעיניים ובמבט. השימוש הממשי והרטורי בעיניים, אשר כולל מאבק על שחרור השבויים, לצד ביטויי נקמה, ביטויי התעוררות, וביטויי חמלה, בונה מסגרות נוספות למפגש בין מוסר ופוליטיקה ובין כפייה וסוכנות.
לקריאה נוספת: