ברכות

ברכות חמות לניר רותם על אישור עבודת הדוקטורט "הומניטריזם, פיתוח וזכויות אדם: הגבולות של שדות חברתיים בחברה העולמית של ימינו". רותם כתב את העבודה באוניברסיטת מינסוטה, תחת ההנחיה של פרופ' ליז בויאל ופרופ' יואכים זאולסברג. העבודה בוחנת את הגבולות בין שדות חברתיים שונים והשפעה של ידע, תוך בחינת המקרה הספציפי של נציבות האו"ם לפליטים.

בשלבים הראשונים של גיבוש הנושא מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר על ההיסטוריה והמאפיינים של סיוע הומניטרי והומניטריזם כגישה, וכן על התחומים של פיתוח בין לאומי וזכויות אדם. על פניו נראה ששלושת התחומים האלו חולקים מאפיינים רבים, אבל כשבוחנים מקרוב, עולה כי יש מתח והפרדה ברורה ביניהם. בעיקר עובדי סיוע הומניטרי מדגישים את היותם א-פוליטיים ונטרלים, עמדה שמבחינתם מגדירה את עשייתם ומאפשרת לה להתקיים תחת אש. יחד עם זאת, מבחינה אנליטית לא יכולתי שלא לראות את נקודות הדמיון וההשקה. בעיקר כשבוחנים את ההיסטוריות הארוכות של התחומים, ניתן לראות כיצד הם שואבים ממקורות היסטוריים דומים. העבודה שלי באה לבחון סוגייה זו בדיוק – מהן התנודות של התקרבות והתרחקות בין התחומים, וכיצד נכון להבין אותן? מעבר לכך, הנושא אפשר לי לעסוק בשורה של סוגיות תאורטיות שהעסיקו אותי: הפצה של נורמות וידע במסגרת החברה העולמית, הסוגייה של שדות חברתיים כמסגרת להבנת פעילות חברתית, ולבסוף, מצב המודרניות העכשווית.

מבחינה אמפירית בחרתי להתמקד באחד מהארגונים ההומניטריים הגדולים בעולם, נציבות האו"ם לפליטים. הנציבות הוקמה ב-1950 במטרה לתת מענה לסוגיית הפליטים לאחר מלחמת העולם השנייה ולקדם אמנות בין לאומיות בתחום. עם ארכיון מרכזי מסודר, חשבתי שהארגון יהיה מושא נוח לחקירה. רק בדיעבד הבנתי את ההיקף העצום של החומרים בארכיון והצורך לעשות בחירות אסטרטגיות.

את העבודה כתבתי בפורמט של שלושה מאמרים. שניים מהם מדגישים רכיבים תיאורטיים ואמפיריים שונים, והשלישי מתמקד במתודולוגיה.

המאמר הראשון בוחן את הקשר בין הומנטיריזם לפיתוח, תוך הצגת אינטגרציה בין תיאוריית החברה העולמית לשדות חברתיים. הממצאים מראים כיצד הדיון על פיתוח בין לאומי צף בקרב הנהלת הנציבות בגלים: בשנות ה-60, בשנות ה-80, ולאחרונה בסביבות 2016. יחד עם זאת, אחרי מספר שנים השיח הנ"ל נעלם. ניתן לראות בכך ביטוי להפצה של ידע מבוסס פיתוח ברמה העולמית, כלומר דיפוזיה של רעיונות. לאחר שידע זה מאומץ על ידי פעילי הסיוע ההומניטרי, הם גם דוחים אותו, ביטוי למתחים ולכוחות ששולטים בשדה ההומניטרי. ניתן לקרוא אליו עוד כאן.

המאמר השני (נמצא כעת בשיפוט) מתמקד בהיסטוריה המשותפת של ההומנטיריזם וזכויות האדם. התחקות אחרי היסטוריה זו מאפשרת לי לחזור לרעיונות הקלאסיים של היפרדות (differentiation) וחלוקת העבודה בחברה של דורקהיים וסוציולוגים קלאסיים אחרים. המונח של היפרדות מאפשר לראות כיצד שני התחומים – הומנטיריזם וזכויות אדם – חולקים מקור היסטורי-תרבותי משותף. מה שיותר מעניין מבחינתי זה האפשרות לבחון את ההתקרבות העכשווית שלהם, אותה אני ממשיג כהתחברות (de-differentiation). בחברה העולמית זכויות אדם הפכו לנורמה מובנת מאליה. דרך הממצאים אני מראה כיצד נציבות האו"ם לפליטים החלה לאמץ רכיבים "עבים" של זכויות אדם. כלומר, עובדי הסיוע החלו לחשוב דרך פריזמה של זכויות אדם לצד זו ההומניטרית.

במאמר השלישי (גם הוא תחת שיפוט) החלטתי לקחת הפוגה חלקית מהעיסוק בתיאוריה לצורך העמקה במתודה. בתוכניות הכשרה אמריקאיות יש צורך להסביר ולנמק בחירות מתודולוגיות בשלב יחסית מוקדם של העבודה על הדוקטורט. בלי ניסיון במחקר סוציולוגי היסטורי, היה לי ברור שאני מנתח מסמכי ארכיון ויחד עם זאת מחפש את הרכיב האיכותני שבהם (להבדיל לדוגמה מניתוח תוכן כמותני). מהר מאוד הבנתי שאני חושב על העבודה שלי כאתנוגרפיה היסטורית. חיפוש בספריה העלה מעט מאוד על שיטה זו, למרות שמספר אנתרופולוגים וסוציולוגים מציגים את עבודתם כאתנוגרפיה היסטורית. לכן כתבתי את המאמר השלישי כטקסט מתודולוגי שמיועד לתת סקירה על השיטה והמאפיינים המרכזיים שלה, וכן התייחסות פרקטית לשלבי העבודה השונים: לפני היציאה לשדה, במהלך איסוף הנתונים, ובחזרה לשולחן העבודה. בקצרה, אתנוגרפיה היסטורית היא המסע הדינאמי של האתנוגרפים אשר מבקרים את ההיסטוריה במטרה לשחזר תרבות ועולמות משמעותיים.

אם קוראים את העבודה בצורה אינטגרטיבית, עולה ממנה החשיבות של בחינת הגבולות בין שדות חברתיים שונים. אולריק בק קידם את הרעיון כי אנו חיים כעת במודרניות השנייה (כלומר שהמודרניות הקלאסית עברה מודרניזציה בעצמה), ואחד מהמאפיינים של העידן הזה הוא אימוץ של חשיבה מורכבת שאינה מבוססת על או/או אלא על גם/וגם. אני טוען שהתהליכים הנאו-מוסדיים שקורים במסגרת החברה העולמית מסיעים להסביר כיצד הגענו למקום הזה, בו דפוסי ידע הופכים למובנים מאליהם. מהרגע שיש יותר הבנות תרבותיות, יש מכנה משותף רחב יותר – הגבולות השונים הולכים ומיטשטשים, לפחות בצורה חלקית.