"> מסכה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מסכה

נדים כרכבי, מהחוג לאנתרופולוגיה בחיפה, בערך מתוך הלכסיקון סוציולוגי לעת קורנה שפורסם לאחרונה, כותב על משמעות המסכה בכלל ובקורנה בפרט, ועל כוחה של המסכה לסמן גבולות, תפיסות פוליטיות, מעמד, אנונמיות וביטוי עצמי,

 הלכסיקון הסוציולוגי לעת קורונה, הוא פרויקט משותף של מרכז אדוה וכתב העת 'סוציולוגיה ישראלית, בעריכת אורי רם, שלמה סבירסקי וניצה ברקוביץ

אנושיותנו ואישיותנו הייחודית מתבלטות מבעד לתווי הפנים. הסתרת הפנים במסכה נועדה לטשטש את זהותו האישית והאוניברסלית של אדם. השימושים המוקדמים במסכה נעשו בריטואלים דתיים, במטרה להזדהות עם ישויות טבעיות ועל-טבעיות שחורגות מגבול האנושי. למסכה היה גם תפקיד מופעי – התחפשות וחיקוי של זהויות אחרות בתיאטרון או בפסטיבלים. המסכה העניקה למי שעטה אותה את החופש להיות, ולו באופן זמני, מישהו או משהו אחר.

הסתרת הפנים באה לידי שימוש גם למטרות הסוואה במלחמה, אם כדי לזרוע פחד אצל האויב בזמן קרב ואם כדי לחדור מבעד לקוי האויב באמצעות חיקוי זהותו. אך לא רק חיילים ומרגלים הסתירו את פניהם; גם פושעים עשו זאת לעיתים קרובות כדי לממש כוונות זדון מבלי להזדהות. במקרים אחרים, הסתרת הפנים נועדה לשמור על אנשים או להישמר מפני אחרים. הניקאב או הבורקה, למשל, נועדו – לפי התומכים בהם – לשמור על כבודן של נשים מוסלמיות ואף לתת להן חופש לנוע בציבור. לעומת זאת, עבדים אפריקנים הוכרחו לחבוש מסכת ברזל על פניהם, כדי להגביל את דיבורם.

פסטיבל ונציה - Image by Serge WOLFGANG from Pixabay 

בישראל, עד לאחרונה, השימוש במסכות בחיים הציבוריים היה מוגבל למועדים והקשרים ספציפיים מאוד. הבולט שבהם הוא חג פורים, שבו יהודים רשאים להתחפש ולחקות זהויות אחרות במסגרת ריטואל דתי וחברתי. במקרה שמח פחות, במהלך מלחמת המפרץ, הצטוו אזרחי ישראל לעטות מסכות מגן כדי להתגונן מפני מתקפה כימית אפשרית. אולם בהקשר של מלחמה, השימוש במסכה לא נעשה רק להגנה אלא גם לתקיפה. המסתערבים מסתירים את פניהם בכאפייה כדי להיטמע בקרב ערבים, במטרה לאסוף מידע או לבצע מעצרים והתנקשויות. עד לאחרונה, השימוש במסכות למטרות היגיינה נעשה רק בבתי חולים.

מגפת הקורונה זימנה פנים רבות למסכה. ראשית, המסכה נועדה לשמור על הבריאות, לא רק של מי שעוטה אותה אלא גם של אחרים. המסכה נועדה ליצור חיץ בין זרים מחשש להדבקה. למי שעטו אותה היא העניקה ביטחון, אך בקרב אחרים היא עוררה חשד. לעומת זאת, הימנעות מעטיית מסכה הפכה סממן של אינטימיות בין קרובים. כך הפכה המסכה לאובייקט המסמן את הגבול בין זרים למוכרים, בין עוינות לאמון ובין "ידיד" ל"אויב".

כוחה של המסכה כשומרת על האדם תורגם עד מהרה לכוח של משטור והגבלה. עקב האמונה ביכולתה של המסכה להפחית סיכוי להדבקה, עטייתה בציבור הפכה לצו מדינה שנאכף בקפדנות באמצעות הטלת קנסות כבדים על מפרי התקנות. לשם כך נפרשו שוטרים, פקחים ואפילו "מצלמות חכמות" עם טכנולוגיית זיהוי פנים כדי לאתר אזרחים סוררים שפניהם חשופות. אך האובססיה לכיסוי הפנים בציבור אתגרה את הגיון הביטחוניזם, המקדש את הגלוי על הנסתר. דוגמה לכך היא המפגינים הרבים שיצאו אל הרחובות למחות בשל כתבי האישום של ראש הממשלה ונגד כישלונות הממשלה בניהול המגפה: אלה שמחו להסתיר את זהותם בעזרת המסכה מול מצלמות המשטרה שכוונו אליהם.

Photo by Julian Wan on Unsplash

חלק מהציבור, במחאה על האילוץ להשתמש במסכות, הוריד את המסכה אל הסנטר. כך התהלכו להם אנשים ברחוב עם אף או פה חשוף, כדי לקחת נשימה עמוקה או להפיג את האדים על המשקפיים. בכל מפגש אקראי עם פקח המסכה הייתה מורמת שוב מעל לאף, עד יעבור זעם.

אך להורדת המסכה בציבור היה גם היבט מעמדי, שקיבל ביטוי בולט במיוחד בתקופה הקצרה שבה נפתחו המסעדות בתקופת המגפה. הסועדים, מקבלי השירות, הורשו להוריד את המסכות כל עוד ישבו במקומם, ואילו המלצרים, נותני השירות, חויבו לעטות אותן בקפידה.

לאנונימיות הכרוכה בעטיית המסכה היו לעיתים השלכות חברתיות מביכות, בשל הקושי לזהות אנשים מוכרים. יתר על כן, בחברות המקדשות את האינדיווידואל, אנשים התקשו לקבל את האחידות שכפתה המסכה הסניטרית, והיו מי שהפכו את המסכה לפריט אופנה. מסכה מעוצבת, שנקנתה או נתפרה במיוחד, הדגישה זהות ייחודית או סטטוס. פוליטיקאים מצאו במסכה הזדמנות להציג את דגלי מדינותיהם. אחרים העדיפו תדפיסים שיתאימו לבגדיהם. גם מסכות פלסטיק שקופות הופיעו, כאלה שיוצרות חיץ אך אינן מסתירות את הפנים, אולם הציבור בחר להשתמש בהן פחות – אולי מפני שנתפסו כלא יעילות, שכן כוחה של המסכה, לטוב ולרע, טמון בכך שהיא מסתירה את הפנים.מסכה

עוד על כרכבי:

עודד ארז ונדים כרכבי על הפופולריות החדשה של המוזיקה הערבית בישראל

Image by Pexels from Pixabay