שומרי סף מוסלמים במרחבים יהודיים במרוקו
כיצד מיעוט קטן ונכחד מצליח לשמור על מרחבים אקסקלוסיביים אל מול הרוב? כיצד פועל "כוחו של החלש"? ואיך יצא שכל מי ששומר כיום על המקומות היהודים במרוקו הם מוסלמים? מאמר של אנדרה לוי (בן גוריון) שפורסם בכתב העת Religions מתמודד עם השאלה כיצד קורה שמי שאחראי באופן ישיר על הדרתם של מוסלמים ממרחבים המוגדרים כיהודיים הם מוסלמים? בעזרת עבודה אתנוגרפית ארוכת שנים בקרב קהילת יהודי מרוקו המצטמצמת, מראה לוי כיצד ההפרדה שמנסים ליצור היהודים על מנת לשמר מרחבים שהיו רק לחברי הקהילה היא בעצם דמיונית ולא מתקיימת במציאות. יחד עם זאת, לוי טוען שהדימוי של מרחבים נפרדים חיוני ליצירת ״אינטימיות תרבותית״ של חברי הקהילה. אך אינטימיות תרבותית זו היא מורכבת מאוד, על מנת שהדימוי שלה יוכל להתקיים, היא מצריכה שיתוף פעולה מצד חלק מהרוב המוסלמי, מה שמצביע לפני לוי, על הכרה באינטימיות המשותפת בין המוסלמים ליהודים.
תמונה ראשית – נשים מוסלמיות במתחם בית כנסת לעזמה, מרקש.
לאחרונה פרסמתי מאמר בכתב העת Religions, שמנסה לברר את הדינמיקה המתרחשת בין מיעוט דתי נכחד לבין אוכלוסיית הרוב. המאמר מתמקד במנגנוני השרידות של המיעוט; במקום לדבר באופן כללי על "כוחו של החלש" (מושג מוכר של האנתרופולוגיה של מחצית המאה העשרים), ניסיתי לנתח בצורה מיקרוסקופית כיצד מופעל ומתומרן כוח זה ומה הן מגבלותיו.
יהדות מרוקו, שמנתה בשיאה מעט יותר מרבע מיליון נפש צנחה (מסיבות שונות ומגוונות) לכדי אלפיים נפש לכל היותר. הירידה הדרסטית במספר הנפשות הפך את הקהילה לפגיעה, חלשה, ללא יכולת לקיים קשת רחבה של מוסדות חברתיים, שהיו בעבר הלא-רחוק אקסקלוסיבית יהודיים (כמו גני ילדים, בתי ספר עיוניים ומקצועיים, תנועות נוער, מועדוני חברים וכו'). כיום, מתקיים קרב מאסף בו היהודים עדיין מנסים לשמר (תודעה של) מרחבים אקסקלוסיביים, בעיקר בקזבלנקה.
המאמר נשען על עבודת שדה מתמשכת בשלוש ערים במרוקו (בניגוד לרושם שעשוי לעלות ממחקרים אנתרופולוגיים בישראל, מרבית יהדות מרוקו הייתה עירונית בזמן המודרני): קזבלנקה, מרקש ורבט. ערכתי עבודת שדה בת למעלה מ- 14 חודשים לצורך עבודת הדוקטורט. לאחר הפסקה של פרק זמן מסוים, שבתי למרוקו לפרקי זמן של בין חודש וחצי לחודשיים מדי שנה בשנה.
המאמר מציג תחילה תהייה אתנוגרפית: כיצד זה קורה שכל שומרי הסף של היהודים החיים במרוקו כיום הם מוסלמים. היינו – כיצד זה קורה שמי שאחראי באופן ישיר על הדרתם של מוסלמים ממרחבים המוגדרים כיהודיים הם מוסלמים. למשל, שומרי הכניסה בשני בתי הכנסת הפעילים של מרקש הם מוסלמים. שומרי בתי הקברות היהודיים בכל רחבי מרוקו הם מוסלמים. כך גם לגבי השומרים של מועדונים שמוגדרים כיהודיים, או שומרי בתי הספר היהודיים וכן הלאה והלאה.
שומרי סף אלו חיוניים משום שיהודים שואפים ליצור ולשמר מרחבים אקסקלוסיביים; מרחבים שיהיו ללא נוכחות מוסלמית. שאיפה זו, כמובן, איננה ברת ביצוע, שכן המיעוט היהודי הוא קטן מכדי לקיים משטר אוטרקי. כשמתבוננים בדינמיקה בפועל, ברור כי מה שמוגדר "מרחב יהודי" איננו נטול נוכחות מוסלמית. המועדונים היהודיים מארחים מוסלמים (לא רק בעלי תפקיד כמו טבחים, ברמנים, מלצרים וכו', אלא גם אורחים של ממש). כך נכון גם לגבי בתי הספר היהודיים; למעט בודדים ממש, כל בתי הספר היהודיים הם עם נוכחות מוסלמית גדולה. למעשה, בכל בתי הספר היהודיים ה"מעורבים" יש רוב מוסלמי. הדוגמאות לכך הן רבות.
אבל, למרות זאת, היהודים מצליחים לשמר את הדימוי כאילו הם מתקיימים במרחבים נטולי מוסלמים; הרמייה העצמית כאילו אכן במרוקו ניתן למצוא שפע של מרחבים אקסקלוסיביים יהודיים היא חיונית לחברי הקהילה. הם חשים מאוד פגיעים וללא האשליה הזו יקשה עליהם להחזיק מעמד במרוקו. הם אומרים במפורש עד כמה הם זקוקים למרחבים הללו. הם תלויים במרחבים אלו המאפשרים להם להתבטא בצורה חופשית, באופנים, שבהקשרים חברתיים שכוללים מוסלמים, נתפסים מסוכנים. המושג "אינטימיות תרבותית" של מייקל הרצפלד נראה מתאים כאן: אותה מציאות חברתית שמאפשרת ביטויים והיגדים שמחוץ לה נתפסים מביכים או אף מסוכנים.
הקושיה שעימה פתחתי, אם כן, נראית מורכבת: כיצד זה מוסלמים משתתפים אקטיבית בהדרה של מוסלמים, כדי לאפשר ליהודים לבטא תחושות ומחשבות שהן פוגעניות כלפי מוסלמים?
להבנתי, השתתפות של מוסלמים במה שנראה הדרה של בני דתם מלמדת על אינטימיות תרבותית עמוקה יותר מזו הגלויה לעין (ושאותה תיארתי לעיל). ההשתתפות של מוסלמים במנגנוני הדרה של מוסלמים מלמדת עד כמה הללו מהווים חלק מאותה אינטימיות תרבותית רחבה, ש(לכאורה) מכחישה את נחיצותו של המוסלמי; את התלות בו. מאידך, היהודים שוכרים את שירותיהם של מוסלמים, ובכך הם חושפים את סודותיהם ומבוכותיהם. חשיפה זו מלמדת על הכרה באינטימיות המשותפת עם מוסלמים.