מאמרי אורח

המאבק על השתלטות ״תרנגולי הבר״ על המרחב הציבורי ביפו מסעיר את היצרים ומציב את העיריה, תושבים ותיקים וחדשים, ערבים ויהודים ושאר מיני הבריאה, משני צידי המתרס, וזה לאו דווקא מה שחשבתם. בחלק זה יציגו פרופ' דניאל מונטרסקו מהאוניברסיטה המרכז-אירופאית ויערה סדצקי מהטכניון את תופעת השתלטות התרנגולים על יפו שצצה בתקופה האחרונה, גם כחלק מסדר היום התקשורתי הארצי.

העיתונאים צובאים על יפו — והפעם לא אלימות משטרתית על השולחן, לא חיסולים בשדרה, לא ״רצח על רקע חילול כבוד המשפחה״, אפילו לא ג׳נטריפיקציה ושיגעון הנדל״ן. העיר גועשת ורועשת לקול קריאת הגבר — תרנגולים עלייך יפו! בשנה האחרונה שלל סוכנים חברתיים עטים על התרנגולים כמוצאים שלל רב — תושבים טרוטי עיניים שלא מצליחים להירדם, פקידי עיריה האמונים על ה״טבע העירוני״ ושמירת הסדר הטוב, פעילי עמותות לזכויות בעלי חיים, והתארגנויות מחתרתיות. בערוץ 13 כתבה בתוכנית ״הכל כלול״ הוסיפה אש לפאניקה המוסרית: ״כנופיות התרנגולים מטילות אימה ברחובות יפו. אף אחד אחד לא יכול עליהן. הן תוקפות ילדים״. האם סרט האימה ״הציפורים״ של היצ׳קוק מתגשם ביפו ״ממש ג׳ונגל פה״, מסכם תושב יפואי מפוחד. ובמדיה החברתית מלחמות גוג ומגוג: ״אין בעיות במדינה? אין עליות מחירים? אין קורונה? יש תרנגולות!״. כאילו נגמרו הצרות, התרנגול הפך לסמל של השתלטות עוינת על טריטוריה וזהות עירונית. אבל מי משתלט על מי ועל מה? תלוי את מי שואלים.

בקיץ 2021, בעקבות תלונות של תושבים ביפו על ״מטרדי רעש וריח״ הפיצה עיריית תל-אביב מנשרים בהם הכריזה על ״טיפול בתופעת תרנגולי הבר בחצרות ובמרחב הציבורי״. ״תרנגול הבר״ שהעיריה מבקשת לחסל הוא למעשה מין שבּויית לפני יותר מ-3000 שנה ואף זכה לשם המדעי Gallus gallus domesticus. ביפו זהו תרנגול ״בלדי״ (כפרי) ומעורב גזעית. די מזכיר את העיר המעורבת בה הוא חי.

בעוד שהעיריה פועלת ל״צמצום מספרם ביפו״, בצפון העיר היא חוגגת פרויקט של ״טבע עירוני״ לפיו "נוכחות ציפורים מקרבת את החי בעיר הסואנת אל הטבע״. המאבק בעד ונגד תרנגולי חופש במרחב העירוני, מצטרף לשיח המציב כלבים, סוסים, יונים, טווסים ושאר יצורים על הספקטרום בין חיות מחמד מבויתות לחיות תקיפה בלתי נשלטות. כדי להבין את קרב התרנגולים בשיח הציבורי ערכנו סקר בפייסבוק (90 נענו), ומיפינו את היחסים בין בעלי הנוצה לבין יהודים לערבים, תושבים ותיקים וחדשים. לעומת הכלב שזכה להכרה כאזרח הולך על ארבע, התרנגול אינו נתפס כחיה עירונית אלא כנספח לכלכלה הכפרית או כחיה מתפרעת הפורצת את הגבול בין המרחב הפרטי לציבורי, ולכן עבור התושבים החדשים בעיר הוא משבש סדרים ותפיסות עולם. בעיר המעורבת הרב-מינית והרב-לשונית תרנגולים מתווכים בין שפות, זמנים, וזהויות פוליטיות. הם מציגים באור חדש את היחסים בין ערבים ליהודים, בין מוסלמים לנוצרים, בין עשירים לעניים, בין אשכנזים למזרחים, בין עיר לטבע, ובין תל-אביב ליפו. פני העיר כפני התרנגול.

תרנגולים, גברים, ואימפוטנציה

התרנגול, הקרוי בעברית גם גבר או שכוי, הוא חיה מעוררת. בתרבויות שונות הוא מסמל סקרנות, תעוזה, התחלות חדשות, מיניות וגבריות (למרות שבאופן אירוני הוא נטול פין). התרנגול מגדיר קצב עירוני, מחזור חיים יומי ומעגן זכרונות (וחרדות) במרחב. עם כזה גודש תרבותי, לא פלא שנמצא מי שירים את הכפפה. ואכן, המחזאי ישי אראל משלים בימים אלה ממש מחזה מקורי הקרוי ״התרנגולים של יפו — קומדיה רומנטית״. וכך הוא כותב: ״המחזה הקרנבלי מתרחש על רקע העיר המעורבת ומככב בו סטיב, יהודי נאה ודון ז׳ואן, שעלה מדרום אפריקה ופתח חנות לממכר כנאפה מלוחה. הוא אוהב חיות אך מתגלה כגזען סמוי. סטיב שואף לבנות קשר זוגי ולהתמסד אך ורק עם פרגית יהודייה אבל נתקל בבעיות "ביצוע" במיטה כל פעם שהתרנגול קורא בגאון. מקור מטרד הרעש מגיע משלושת התרנגולים שאותם מגדל לצורך תרפויטי ח'ליל — צעיר ערבי מוסלמי, בחצר של הבניין השכן. משכשלו ניסיונותיו של סטיב ושכניו לבניין לסלקם בדרכים קונבנציונליות ובעזרת הרשויות הוא נאלץ לתחבל תחבולות ולפתות את יסמין, אחותו היפה והחכמה של ח'ליל, ולגרום לה להתאהב בו במטרה להביא לסילוקם של התרנגולים. ניסיון הפיתוי מתפתח כנגד כל הסיכויים לסיפור אהבה בין השניים אך האוהבים יאלצו להיאבק על זכותם לאהוב במציאות ובסביבה שבה קיים קונפליקט אתני, דתי ולאומני כשהתרנגולים הם עוד מחסום בדרך החתחתים למימוש אהבתם״.

הכוכבים האמיתיים בהצגה הם כמובן שלושה תרנגולים: שניים ״ערבים״ ואחד ״יהודי״. וכך לשון המחזה: נפוליאון הוא תרנגול "יהודי" הדור בלבושו הצבעוני, מגונדר ונפוח,  מגלומן המחשיב עצמו לאסטרטג וידען. לעומתו, אבו נבוט הוא תרנגול "ערבי" שחרחר ו״מזרחי״. טיפוס של בריון שכונתי, זכר חרמן, קצת טיפש אבל בעל חוש הישרדות וחוכמת רחוב. בין השניים מקרקרת לה אנדרומדה: תרנגולת "ערבייה" לבנבנה, "פרגית" חכמה. עפה על עצמה וחושבת את עצמה לאצילה ומיוחסת, יעני נסיכה. שולטת בשני התרנגולים. לא נחשוף את נפתולי העלילה אך אי-אפשר שלא לשתף רגע שיא במחזה שבו התרנגול אבו נבוט, הקרוי על שם המושל העות'מאני המיתולוגי של יפו עולה לבמה ושר בקול הגבר.

לא אכפת לי מח'ליל / העיקר ניצלתי מהגריל / כולם יודעים שאבו נבוט / הוא לא סתם תרנגול מרוט / לא אכפת לי ערבים / או מהשכנים היהודים / אני המושל העות'מאני / עם האלה מרביץ ספונטאני. אנדרומדה, התרנגולת הגאה משיבה לו: לא אכפת לי מזכרים / כי רק לי יש פה ביצים / אני פרגית שעושה הכול / אך לא מזרון של תרנגול.

כמו במציאות, גם במחזה האבסורד, התרנגולים הם לא רק סוגייה שיש לטפלה אלא משוטטים עירוניים בעלי רצון, אישיות ואף זהות לאומית. המחזה מתרגם סוגיות פוליטיות, חברתיות ועירוניות לאמירה אומנותית, אולם אין ספק שהוא מבטא מאבק מטאפורי. אמנם הוא עוסק בתרנגולים אך במובן הזה התרנגול גדול מסכום חלקיו, או כנפיו. שירתו של אבו נבוט קושרת בין גבריות הטרוסקסואלית ולוחמנית בין שיח טריטוריאלי העוסק בבעלות על העיר ושייכות אליה. בתוך כך, אומר אראל המחזאי בשיחה עמו, ״התרנגולים נמצאים בבועה, מעין מקהלה יוונית, וככאלה הם מסמלצים (הלחם של לסמל וסימולציה) את היחסים בין יהודים לערבים״. באופן הולם, טקסט המחזה מסתיים בתודות של המחזאי: ״ותודה לעיריית תל אביב שאוזלת היד, השלומיאליות והציניות הבירוקרטית שלהם נתנו לי השראה ודחף לכתיבת המחזה״.