החברוניזציה של יפו: כשג׳נטריפיקציה וההתנחלות העירונית משתלבות
בעקבות האירועים האחרונים ביפו כותבים יעל שמריהו-ישורון ודניאל מונטרסקו על התהלכים שאירועים אלו הציפו. כחלק ממחקר ארוך שלהם על המפגש בין ג׳נטריפיקציה והתנחלות העירונית ביפו, הם משרטטים כיצד הכוחות האלו משתלבים ואת ההשפעות שלהם על המרקם החברתי, הפוליטי והלאומי ביפו ובכלל.
התקרית האלימה ביפו בה תקפו שני צעירים ערבים דיירי עמידר את בכירי ישיבת ההסדר ״שירת משה״ מהווה קו פרשת מים ביחסי יהודים-ערבים בעיר. מאז התבססות ההתנחלות העירונית ב-2008 נבנתה בשיטתיות רשת מוסדות ביפו הכוללת את ״הגרעין התורני״, ישיבת ״שירת משה״, עמותת ״מאירים את יפו״, מכינות קדם צבאיות, כפר סטודנטים של תנועת בני עקיבא, מדרשות, פרויקט ״משפחה מזמינה״, איגוד בתי כנסת ועוד. בעוד שבעבר פעולות אלה הרחיבו את נוכחות הקהילה הדתית-לאומית ביפו בשקט יחסי ובעצימות נמוכה, האירוע האלים מגדיר מחדש את חוקי המשחק. ההתנגשות מהווה למעשה מפגש ראשון בזירה הציבורית של שני תהליכים מקבילים העוברים על יפו – תהליך הג'נטריפקציה המעמדית והתרחבות הנוכחות של המתיישבים היהודים. מאז האירוע, הציבה הקהילה הדתית-לאומית את עצמה כקורבן שזקוק להגנה תוך יצירת קואליציה מפורשת בינה לבין המשטרה והמדינה. בדומה לתהליך שהובילו המתנחלים בחברון, ברגע שבו ביססו את מעמדם כמי שזקוקים להגנה ושינו את הדימוי שלהם ממתנחלים לתושבים במצוקה, הם באים בתביעות והמדינה מתערבת לטובתם. את הביטוי הישיר של מגמה זאת ניתן היה לראות כבר למחרת האירוע בתגובה האלימה של המשטרה למחאה של פעילים כנגד נוכחות המתיישבים הדתיים. התהליך שבו כוחות הביטחון מגנים על המתנחלים מפני התושבים הערבים שמוצגים כ"טרוריסטים", מביא לכך שהגבול הדק בין הקהילות יהפוך לגבול עבה, אשר מעביר את הקו הירוק בתוך הערים המעורבות. בסיקור התקשורתי הנרחב זעקו הכותרות ״מלחמת דת״, ״פגיעה בחובשי כיפות״, ״הפשיעה הערבית משתוללת״ ו״העדר אכיפה״ תוך התעלמות בוטה מההיסטוריה העגומה של משטר המקרקעין השביר והחולשה הסוציו-אקונומית של הקהילה הערבית.
האירוע המצער הנוכחי לא צץ יש מאין. גרעין ההתיישבות העירונית הוא שחקן רדיקלי בעיר שיושב על חבית אבק שריפה ומשלהב לאומיות עם ג'נטריפיקציה. ניתן לקרוא לתהליך נפיץ זה אתנו-ג'נטריפקיציה, משום שהוא קושר בין נדל"ן וזהות יהודית. כך למשל אמר מנכ"ל הישיבה שהותקף, משה שנדוביץ: "התקיפה קשורה לקרקע, אבל אי אפשר לנתק את זה מהחזות הדתית שלנו״. ראש הישיבה, הרב אליהו מאלי, אשר עבר ליפו מבית-אל ב-2008, הותקף לאחר שחיפש אחר נכס לרכישה בשכונת עג'מי עבור הישיבה המתרחבת. מתחילת השנה נרשמו למוסדות הישיבה כ-350 תלמידים, דבר שהוביל את מנהליה לחפש דירות כדי לשכן בהן את התלמידים.
״להפריח את השממה הרוחנית״
לא ניתן להבין את מלוא משמעות האירוע ללא הבנת ההיסטוריה של ההתיישבות העירונית ביפו. זו החלה עם שינוי המגמה בציונות הדתית מהתמקדות בהתנחלות בשטחים ל״התנחלות בלבבות״ במרכז הערים המעורבות. ישיבת שירת משה הוקמה בשנת 2008 על ידי הרב מאלי ורבנים נוספים, יוצאי ישיבת עטרת כהנים. עם השנים התרחבה הקהילה והיא מונה כיום כ- 30 משפחות אברכים המתגוררות בשכונה בעג׳מי וביפו ג׳ לצד 15 משפחות נוספות של הגרעין התורני בשיכוני הבולגרים (לאורך שדרות ירושלים). יש לזכור שהיוזמה היא קודם לכל פרויקט פנים יהודי. אמנם היא משפיעה באופן דרמטי על יחסי יהודים-ערבים אולם היא מכוונת פנימה כדי למנוע התבוללות ונישואי תערובת. ״אנחנו עוסקים בחינוך, בתיקון עומק״, אמר ראש הגרעין ״הפעילות שלנו היא זהות יהודית. לא פעילות שמכוונת לדו-קיום ושיחות שלום". חברת גרעין אחרת אמרה "כל המקום של זהות יהודית היה מטושטש פה עד עפר. הבאנו סיפור אחר לעיר. יפו עוברת תהליכים מאוד טובים מאז שאנחנו הגענו, היא משנה את פניה, המון ערבים יוצאים. אני זוכרת את האור של האנשים בעיניים כשהגענו. זה עשה טוב לציבור היהודי שהיה פה, שלא שכחו אותו.״
החוקרת מטי דומברובסקי מצביעה על מגמה של מעבר ״מארץ ישראל לעם ישראל״ במהלכה הגרעינים התורניים מסמנים מפנה בציונות הדתית. בעוד שתנועת ההתנחלות בשנות השבעים והשמונים עסקה בפעילות למען ״שלמות הארץ״, הגרעינים התורניים שהתפתחו החל משנות התשעים מתיישבים דווקא באזורים חילוניים במרכז הארץ על מנת להשפיע על החברה הישראלית כולה. המגמה צברה תאוצה בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף ב-2005 ותחושת עמוקה של משבר בציונות הדתית על כך שהציבור הכללי לא היה שותף לכאב שעורר ה״גירוש״. הרב מאלי הסביר את המניעים להתיישבות ביפו: "בעקבות גירוש גוש קטיף הציעו לי להקים את הישיבה. חשבנו מה נוכל לעשות כדי לתקן אחרי מה שקרה שם. המסקנה היתה לעבור מבית-אל לגוש דן יחד עם עוד משפחות ולהתחיל לפעול. עשינו מפעל גדול ביישובים במשך 30 השנים האחרונות, אבל כיום צריך להעביר את המאבק למקום אחר".
ראש הגרעין יובל אלפרט חידד את תפקידה של יפו בפרויקט :״שבט דן מרובה באוכלוסין ותמיד הוא היה פונה לאומות העולם. החיבור בין עיר הקודש לתל-אביב עובר ביפו. הרחוב הראשי ביפו זה שדרות ירושלים, והרחוב הראשי בירושלים זה יפו, זה במקרה? העצים של בית המקדש הגיעו דרך נמל יפו. עצים, משהו גשמי, הפכו לבית המקדש. אז זה החיבור שאנחנו רוצים לעשות. גם הרב קוק היה הרב של יפו ואחרי זה בירושלים״.
יריית הפתיחה
יריית הפתיחה נורתה כשנה לאחר הקמת הגרעין התורני ביפו. בשנת 2009, זכתה חברת "באמונה" ביוזמת היזם ישראל זעירא מנכ״ל עמותת ראש יהודי, במכרז של מנהל מקרקעי ישראל לרכישת קרקע לבניית 20 יחידות דיור בשכונת עג'מי (ברחוב האתרוג על חורבות שוק הירקות המקומי) במבנה שיועד לאוכלוסיה דתית-לאומית בלבד. קואליציית הארגונים היפואים, עמותת במקום והאגודה לזכויות האזרח ניסו לעצור את הקמת הפרויקט באמצעות עתירה לבג"ץ. ב- 2011 בג"ץ דחה את התביעה וקבע שמדובר ב״מעשה עשוי״ כיוון שהפרויקט היה מצוי בשלבים מתקדמים. נקבע כי החברה תוכל להקים פרויקט מגורים המיועד לאוכלוסייה הדתית, אף ששיווק כזה מהווה מעין אפליה לאוכלוסיות שונות ובעיקר לאוכלוסייה הערבית המקומית. לאחרונה הפרויקט התאכלס על ידי משפחות הגרעין.
באותה שנה, קיימו חברי ישיבת שירת משה ״צעדה״ בשדרות ירושלים בעיר. העניינים הסלימו כאשר מול מסגד אלנוזהא התחולל עימות בין תושבים ערבים לבין הצועדים. בתגובה ערכו התושבים הערבים כנס חירום, שבו החליטו לצאת למאבק עיקש ב"פרובוקציות ובגזענות".
חברי ההתנחלות העירונית רואים עצמם כשחקנים פעילים בתהליך הגאולה של עם ישראל שהחל אמנם עם חזרת העם לארצו אבל יושלם רק באמצעות השפעה ישירה (תיקון) על חברת הרוב. לשכנים הערבים בתפיסה זו שמור מקום שולי ונחות. ״הם יכולים לחיות פה אבל יפו לא שייכת להם. זה לב הארץ! למי מסרתם את זה בדיוק? מה נסגר?״ אמרה לנו חברה בגרעין. בראיונות חזר ועלה המונח ״גר תושב״ המגדיר את מעמדו של התושב הערבי כבן חסות, בחסד ולא בזכות, שזכויותיו מותנות בקבלת השלטון היהודי. למרות ואולי בזכות ה״הקרבה״ שגררה ויתור על חיים נוחים ובית מרווח בהתנחלות בורגנית מעבר לקו הירוק, חברי הגרעין מדווחים על הצלחת המפעל. ״ברוך השם, יפו ממש מתייהדת״ סיכמה בסיפוק.
כרוניקה של ג׳נטריפיקציה ידועה מראש
המאבק מול הגרעין התורני הוא לא מאבק על הרכוש ביפו אלא על עצם צביונה של העיר ובמידה רבה על הבית. הקונפליקט מועצם נוכח מצוקת הדיור של ערביי העיר, תהליכי ג'נטריפיקציה, ומכירת נכסי נפקדים על ידי חברת עמידר.
ניצני הג'נטריפיקציה ביפו נראו אמנם כבר בשנות השישים והשבעים, עם התיישבותם של אמנים ואנשי בוהמה בעיר כמו דן בן אמוץ בעיר העתיקה ובהמשך בשכונת עג׳מי. אך התופעה התעצמה מאז שנות התשעים והאלפיים עם הגעתם של יזמי נדל"ן בינלאומיים ביפו ובניית פרויקטים יוקרתיים לעשירים במתחמים סגורים — כמו גבעת אנדרומדה והפרויקט צדף על הים. עם השנים, מבנים ביפו הועברו לידי יזמים פרטיים ובעלי הון, כאשר תושביה הוותיקים, חסרי אמצעים של העיר, רבים מהם ערבים, חשים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם.
ראו גם את מאמרם של דניאל מונטרסקו ורועי פביאן מ2003 – "כלוב הזהב": ג'נטריפיקציה וגלובוליזציה בפרויקט אנדרומדה, יפו״
בסדרה "המדריך לג'נטריפיקציה" של HOT, מעידים תושבים ערבים כי לא רק כוחות השוק ובעלי הון, אלא גם מדיניות ממשלתית ועירונית עומדת מאחורי דחיקתם מהעיר. חברת עמידר, שמחזיקה בנכסי נפקדים בעיר, כבר אינה מתפקדת כחברה משכנת אלא כסוכן נדל״ן הניזון ממכירת הנכסים לכל המרבה במחיר. אמנם לכאורה, לדיירי עמידר עומדת הזכות לרכוש את הנכס בו הם מתגוררים, מתוקף היותם דיירים מוגנים, אך בפועל רבים מהם מוצאים עצמם מפונים מהנכס בעקבות חולשתם הכלכלית או לחצים המופעלים עליהם מצד בעלי הון ויזמים. לאחרונה התרבו מקרים של תושבים שנאלצו למכור את בתיהם ולעבור לדירות זולות יותר בלוד ורמלה. מסחור הדיור הוא סרטן בגוף הקהילה המבקשת לשמור על ביתה.
דחיקה של תושבים ערבים בעקבות תהליכי ג'נטריפקיציה אינה ייחודית ליפו והיא צוברת תאוצה בערים מעורבות נוספות בישראל, ביניהן עכו ולוד. פיתוחה התיירותי של העיר העתיקה בעכו למשל, היווה תמריץ להפעלת לחץ של יזמים על תושבים ערבים למכור את נכסיהם לטובת פיתוח מלונות בוטיק, מסעדות ואכסניות. כמו ביפו, בנוסף לג'נטריפקיציה הכלכלית, תושבי עכו הערבים הביעו טענות על דחיקה בעקבות הקמת שכונה דתית של הגרעין התורני. בשנת 2017, חנכה חברת ״באמונה — דיור לציבור הדתי לאומי״ (אותה חברה שפועלת ביפו) את שכונת "נאות אליהו" שיועדה לאוכלוסיה היהודית-דתית בעיר. השכונה, שהקבלה אליה הותנתה באישור של רב הגרעין עוררה ביקורת של תושבים. אחד מתושבי העיר הערבים, סמי הווארי, תבע את חברת הקבלן על רקע אפליה ואף זכה בתביעה. דחיקה דומה מתארים גם תושביה הערביים של לוד, בעקבות הקמת שכונת "רמת אלישיב"; שכונה דתית שהוקמה בשנת 2004 על ידי הגרעין התורני בעיר ואשר מונה מעל חמש מאות משפחות. לצורך הקמת השכונה במרכז העיר, סמוך לשכונה הערבית כרם אל-תופאח (ס"ח), פונו מהשטח המיועד משפחות ערביות שהתגוררו בו תוך הריסת חלק מהמבנים.
לתהליכים אלו יש השלכות מרחיקות לכת על תחושת הביטחון והשייכות של התושבים הערבים. מאבקים על השמעת המואזין, צעדות דתיות, סגירת דרכים לנסיעה בשבת, הפרדת מוסדות חינוך ותרבות, הקצאת משאבים עירוניים, ושיח היררכי ומדיר. ביפו, לא כל הג'נטריפיקטורים בעיר מתכוונים אמנם לייהד את המרחב. רובם הגיעו בחיפוש אחר לייף סטייל, אותנטית אוריינטלית ואיכות חיים וחלקם אף על מנת לקיים דו-קיום רב-תרבותי הלכה למעשה. כמה אף מודעים למיקומם המעמדי הפריבילגי, ומכירים בחשיבות השפה, ההיסטוריה והתרבות המקומית. אבל כשמניעים כלכליים שלובים בשיח לאומני ומדיר, האלימות הפוליטית לא מאחרת לבוא. בעקבות התקרית האלימה, במדיה החברתית הרוחות גועשות בעוד תושבים ופעילים מתגייסים להגן על ציביונה הפלורליסטי של יפו. "האמא מכינה אוכל לארוחה מפסקת״, כותב תושב ערבי בפייסבוק, ״ופתאום הדלת נפתחת וג׳מאעה של חובשי כיפות נכנסים עם מפות אדריכלים ומתחילים לדמיין בקול איך תראה הישיבה שלהם בבית של אותה אישה. מה היה קורה אם ג׳מאעה של מוסלמים היו נכנסים לישיבה ועורכים תפילה?". ברחובות העיר כתובות גרפיטי ״יפו לא למכירה״ קוראים לתושבים לצאת להפגין ולהתנגד.
משחקים באש
השיח ההתיישבותי חובב דימויים של אור ולהבה. לשיטתו, הנוכחות היהודית בעיר היא בגדר "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" וכך גם שמות רבים מן הארגונים הפעילים בעיר — ״מאירים את יפו״ וכמובן ״להב״ה — למניעת התבוללות בארץ הקודש״. אולם נדמה שדווקא הביטוי הערבי ״הניצוץ מצית את הלהבה" (״שרארה בתשעיל נארה״) הולם כאן.
היחסים המסוכנים בין תנועת ההתנחלות, העיר והמדינה מצביעים על האתגר שערים מעורבות מעמידות לפני הסדר הלאומי בעצם קיומן. לתפיסת המתיישבים, פלורליזם עירוני ומציאות דו–לאומית בחיי היומיום אינם ניסוי חברתי מופשט, אלא איום דמוגרפי ממשי על עצם הקיום היהודי. כך למשל קרא נדב שרגאי מעל דפי עיתון הארץ במאמר שכותרתו ״להתנחל ביפו, עכו, לוד ורמלה״: ״ישראל, כמדינת העם היהודי, הולכת ומפסידה את הערים הללו״. במאמר התגובה שכותרתו ״לחיי ערים מעורבות״ הזהירה בות׳יינה דביט, אדריכלית ומרכזת פרויקט ערים מעורבות בקרן שתי"ל מפני מדיניות של הפרדה ובניית החומות הפיזיות והנפשיות בין יהודים לערבים, אשר כבר הוכיחה את כישלונה. "כמי שמתגוררת וחיה בעיר מעורבת, בשכונת "הגטו" שבעיר העתיקה ברמלה, היא כותבת, "האם לא למדנו מהעבר, שהנדסת אנוש מסוג זה הביאה הרס וחורבן?״. דביט קוראת להתייחס אל ערים אלה כאל נכס ולא כאל נטל דווקא בגלל הרכב תושביהן. במשך כל מאות שנות קיומה, העיר לא הפסיקה לייצר מיני עירובים — עולים ממזרח וממערב, מהגרי עבודה פלסטינים, משת״פים, פעילים פוליטיים, ג'נטריפיקטורים, היפסטרים ועוד. אם לפני עשור לשרגאי היו סיבות טובות להיות חרד מחזיונותיו הלאומניים ומסיוטיו מהאיום הדמוגרפי, היום הוא יכול להירגע. החברוניזציה של יפו בעיצומה.
* ד"ר יעל שמריהו ישורון, חוקרת מדיניות מרחבית, קהילות אורבניות ויחסים מרחביים בין קבוצות אתנו-לאומיות, מעמדיות ודתיות שונות. פוסט דוקטורנטית במחלקה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.
* פרופ׳ דניאל מונטרסקו הוא אנתרופולוג עירוני, חבר סגל באוניברסיטה המרכז אירופאית, ומחבר הספר ״עיר שסועה לה יחדיו: דו-לאומיות בחיי היום יום ביפו״ (הוצאת בבל)